על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום רביעי, 30 במאי 2018

פרק שישי מיומנה של סבתא

ה-2 לאפריל 1945 היה יום אביב מקסים ועבורנו - המקסים ביותר שהיה אי פעם. ששה חודשים של רעב, פחד מוות, מחלה, חוסר תקווה וקור הגיעו לקצם. המשחררים הגיעו. הרוסים הדפו לאחור את הגרמנים, שהיו כעת האסירים לצד הדרך הראשית המובילה לרוסיה. הגרמנים, שהיו ידועים בכך שלא סבלו טיפת אבק על מגפיהם ברחובות המחנה, נראו מזוהמים ואפשר לקוות שגם לא פחות רעבים ועייפים ממה שהיינו אנחנו. 

סיגליות בר בפריחה
היינו קבוצה של שבע נשים כשעזבנו את המחנה, ששוחרר על ידי שני חיילים רוסים. שניים. השומרים הגרמנים עזבו את המחנה ב-31 למרץ וכך גם הסמל בן ה-21. התותחים והיריות נשמעו ללא הפסקה יום ולילה. לא ידענו היכן נמצאים הגרמנים והיכן הרוסים ולא העזנו לעזוב. המתנו, בסבלנות, שהלחימה תיפסק. ב-1 לאפריל, שני חיילי אס.אס עברו דרך המחנה באקדחים שלופים אך לא ירו. ב-2 לאפריל מוקדם בבוקר הלחימה פסקה. דגל לבן הופיע על הבניין שמול המחנה. הכפריים, לבושים בבגדי יום א', יצאו לרחובות ונכנעו לרוסים. מאוחר יותר נכנסו שני חיילים רוסים למחנה, שאלו מי אנחנו, ראו את מצבנו ויעצו לנו ללכת לאן שיישאו אותנו רגלינו. הם היו חיילי סיור ולא היה להם מושג אם הגרמנים עתידים לשוב. הם הפצירו בכל מי שעמד על הרגליים לצאת מזרחה. כ-500 איש היו מסוגלים לצאת רגלית מהמחנה. 

לא היה דבר שיכולנו לקחת אתנו, אז נעמדנו על הרגליים ופשוט הלכנו. כל מה שיכולנו לחשוב עליו היה החופש. היינו חופשיות! יום האביב המקסים העצים את התחושה. מיד עם היציאה משער המחנה מצאנו את עצמנו עומדות מול טנקים של הצבא האדום, שבדיוק הגיעו לכפר. חייל רוסי חילק ככרות לחם ואחר הושיט פירות משומרים. הם הזהירו אותנו שלא ללכת לכיוון הגייש-אלום (Hegyesalom), שם נמשכה עדיין הלחימה והציעו שנלך לכיוון שופרון (Sopron). העיר שופרון הוחזקה עדיין ע" הגרמנים, אך הצבא האדום כיתר אותה והשחרור היה עניין של שעות ספורות. התחלנו לצעוד לכיוון העיר. 

לא היה איש לא על הדרך הראשית, חוץ מחיילים רוסים שהתקדמו ממזרח למערב, בכיוון ההפוך משלנו. הם הגיעו במשאיות, בעגלות רתומות לסוסים קטנים, ברגל, בטנקים ובמכוניות. היו חיילים שנראו מונגולים ואחרים, גבוהים ובלונדינים, שאלמלא המדים היו נראים כמו גרמנים טהורי גזע. היו שחרחרים ובלונדינים, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים והם הגיעו בכמויות אדירות. זה היה כאילו העולם כולו התחיל לרדוף אחרי הגרמנים במטרה לחסל אותם. 

לא היה לנו שום מטען לשאת. גם 40 הק"ג ששקלנו היו יותר מדיי עבורנו. היינו בנות גילאים שונים. המבוגרת ביותר הייתה בת 52 ונראתה בת 75. היא הצטרפה לקבוצה כשעזבנו את המחנה ואפילו לא ידענו את שמה. התחלתי את המסע עם פאני, בת ה-32 וארטסי, בת ה-16 וכעת היינו יחד, בדרך הביתה. אנוש ומרגיט היו אחיות. אנוש, חברתי משכבר הימים, הייתה בת 30 ומרגיט בת 36. את שאטסי פגשתי במחנה. אישה יפה בת 30 לערך, מפונקת ועשירה, שמעולם לא הבינה את המשמעות של 'אין'. היא הצליחה לטפל בעצמה יפה גם בתנאי המחנה והודות לה הפכנו להיות 'הקבוצה הנקייה'. מכיוון שמקום השינה שלנו היה קרוב לברזיות, היינו תמיד הראשונות להתרחץ, אפילו במינוס 30 מעלות. זו הסיבה שכיני הגוף לא ממש הטרידו אותנו. אלא שאת הטיפוס זה לא מנע: לשאטסי היה חום מאוד גבוה כשעזבנו את המחנה ואני נעמדתי על הרגליים רק 20 ימים לפני השחרור. במשך 14 יום סבלתי מהזיות וחבתי את חיי בעיקר לאנוש. היא האכילה, השקתה וניקתה אותי. למרות החום הגבוה וההזיות נאבקתי בה וסירבתי לקחת את התרופות שניסתה לתת לי. המשכתי להחזיק את הכדורים ההם במשך שנים, מתוך רצון לבדוק את תכולתם, אבל לא בטחתי ברומנים הקומוניסטים, כך שבסופו של דבר השלכתי את זה. חבל שעשיתי זאת, מכיוון שאני משוכנעת עד היום שהכדורים הכילו רעל. איש מן האנשים שהכרתי, שנטלו את הכדור, לא שרד. האם היה זה הטיפוס שהרג את חבריי, או שהתרופה עשתה זאת? 

האחרונה בקבוצה שלנו הייתה פירי; בת 21, מנומשת, ג'ינג'ית ושקטה למדיי. אני הייתי החזקה והעמידה מכולן. הייתי בת 19 ומאחוריי היו כבר 6 שנות נדודים. יכולתי לישון בכל מצב וחוויתי רעב יותר מפעם. חשבתי שאני יודעת הכול על הנאצים – בגיל 19 כולנו חושבים שאנחנו יודעים הכול – אבל טעיתי. לא ידעתי דבר על תאי הגזים, על ההשמדה המאורגנת והניסויים בבני-אדם. טעיתי כשחשבתי ששרדתי את הגיהינום. מה שחוויתי היה רק טיפה אחת מן האימה והסבל שיהודים חוו. לא ידעתי דבר על ששת המיליונים שהושמדו. 

התחלנו ללכת לכיוון שופרון. חלפנו על פני כפר ומצאנו את עצמנו בתוך יער שבו הסיגליות עמדו במלוא פריחתן. הריח המשכר של היער, הסיגליות והעצים – הכול אמר אביב וכך גם ליבנו. היינו שוב בחיים. 

שופרון, הונגריה
השארנו מאחור את ההמולה של הדרך הראשית ומהר מאוד מצאנו את עצמנו על גדת נהר. הגשר הופגז והכביש שהיינו אמורות ללכת עליו המשיך בצד השני של הנהר. חיילים רוסים חצו את הנהר, שהגיע להם עד גובה החזה, עם רובים מורמים מעל הראש, כשכל חייל נאחז בחייל שהולך לפניו. התווכחנו אם לחצות בנקודה הזו או להמשיך עוד 10 ק"מ ולחצות בגשר צף שהרוסים בנו. איש צעיר, שמשקלו 40 ק"ג לערך, התחיל לחצות את הנהר, אחרי ששכנע שתי אחיות להצטרף אליו. השתיים היו במצב גופני טוב, מכיוון שעבדו קודם במטבח המחנה. כל השלושה טענו שהם שוחים היטב. החיילים הרוסים ניסו לומר שהזרם חזק וקשה לחצייה, אבל הם לא רצו להקשיב. 

הקבוצה שלי עמדה על גדת הנהר לצד כמה חיילים וצפתה בשלושה. כ-10 מ' לאחר שנכנס לנהר נסחף הצעיר עם המים. הוא המשיך להחזיק את ידי הנערות לזמן מה, אבל עוצמת המים סחפה אותם. הגבר הצליח למצוא סלע ולהיאחז בו, אבל הנערות נסחפו. כמה חיילים חמושים ברובים קפצו לתוך הנהר והצילו את אחת הנערות באמצעות משיכה בשיערה, אבל השנייה נבלעה בשצף המים. החיילים הרוסים יצאו מהמים בנס ולאחר התקרית הזו איש לא ניסה עוד לחצות. 

הסתדרנו מחדש כקבוצה והתחלנו לצעוד לכיוון הגשר הצף. יום האביב כבר לא היה קסום כל-כך והפרחים איבדו את ריחם. המוות עדיין ארב סביבנו. מצאנו את הגשר, חצינו אותו ובמהרה הגענו לבץ' אויהאי (Becs-Ujhely). העיירה המופגזת הייתה מלאה בגופות של גרמנים. הבטנו מזועזעות בחייל רוסי שניסה להסיר טבעת נישואין מגופה ולאחר שלא הצליח חתך את האצבע שעליה הטבעת. המשכנו בהליכה. נראינו רע. הבגדים שלנו לא עברו כבר כביסה שישה חודשים, שיערנו היה קצוץ ועינינו סיפרו על הרעב שהיה מנת חלקנו. מדי פעם הרוסים ריחמו עלינו וזרקו לנו ככר לחם, שסיימנו בתוך שניות, אבל זה רק הגביר את רעבוננו. 

עגלה חקלאית שנסעה מזרחה לקחה אותנו עמה ונסענו מספר ק"מ בתנאים נוחים. מאוחר יותר שמחנו שוב כשמשאית רוסית עצרה כדי לתת לנו טרמפ. במרכז המשאית עמדה חבית והחיילים מילאו מדי פעם את כוסותיהם ושתו. הם הבחינו שאנחנו מתבוננות בהם, הושיטו לנו את הכוסות שלהם והציעו לנו לשתות מן החבית. כולנו ישבנו, חוץ ממני ומארטסי. אנוש חלצה את נעליה בזמן שהמשאית האיצה דרך הכפרים המופגזים. 

קיבלנו כוסות מלאות ושתינו ממש כמו החיילים. אני לא יודעת איך האחרים הרגישו, אבל זה היה כאילו אש בוערת עשתה את דרכה מהגרון אל הקיבה ולכמה רגעים לא יכולתי לראות או לשמוע דבר והתקשיתי לעמוד. רגליי נרדמו. זה היה הרגע שבו ראיתי את אחד החיילים מנסה לחבק את פאני, השני ניסה לגעת באנוש ושלישי התקרב אליי. נרתענו וצעדנו לאחור, עד שהחיילים השליכו אותנו מהמשאית הנוסעת. הנעליים של אנוש נותרו על המשאית. זמן קצר לאחר מכן יתרת הקבוצה הושלכה מן המשאית, אבל כולנו שרדנו. אני בספק אם היינו שורדות את הנסיעה במשאית, אילו שתינו עוד וודקה. 

האישה בת ה-52 הייתה היחידה שנותרה על המשאית. קיווינו שהיא שרדה. אחרי קילומטרים רבים מצאנו אותה יושבת בצד הכביש, לא מסוגלת לקום. היא נאנסה על ידי חמישה חיילים והושלכה מן המשאית. לא היה דבר שיכולנו לעשות עבורה והמשכנו ללכת. 

לא ידענו היכן נישן בלילה או מה נאכל עד שנגיע הביתה, אבל כבר ידענו היטב שעלינו להיזהר מהחיילים הרוסים. כל מה שרצינו היה להמשיך הלאה ולגלות מה קרה לבני המשפחה שלנו, אבל אז הסתבר שפירי לא מסוגלת יותר. היא נעצרה מול בית מופגז והרוס והבטיחה שתפגוש אותנו שוב בהמשך הדרך, לאחר שתנוח ותצטרף לקבוצה אחרת. עשרים שנה מאוחר יותר גיליתי שהיא מעולם לא הגיעה הביתה; היא נאנסה על ידי חיילים רוסים וגופה החלש לא עמד בכך. היא נמצאה מתה ביום שלאחר מכן. 

המשכנו ללכת. מצאנו בית ריק להעביר בו את הלילה. אכלנו את הלחם שקיבלנו מהרוסים וקופסאות שימורים שמצאנו בבית. כשהרעב שכך, נרדמנו. בבוקר יצאנו שוב לדרך. מאז שעזבתי את בודפשט נשאתי עמי זוג נעליים נוספות. למרבה הצער, הן לא התאימו לאנוש, שצעדה יחפה. הן היו גדולות מדיי והיא התקשתה ללכת בהן. כולנו פקחנו עבורה עיניים וחיפשנו, אבל במשך היום מצאנו רק נעליים בודדות, ללא זוג. המשכנו ללכת ומצאנו את עצמנו בתוך כפר. בין הבתים המופגזים, משני עברי דרך צדדית, נראו לעינינו, כאילו בהזמנה, מאות נעליים ומגפיים מפוזרים על הקרקע. אנוש רצה לשם בשמחה, בתקווה למצוא זוג מתאים, אבל לרובן לא היה זוג. 

לאחר חיפוש ארוך שבו השתתפנו כולנו, הבחנתי בזוג מגפיים. "זה בדיוק מה שהיא זקוקה לו כדי להגיע הביתה" חשבתי לעצמי ורצתי לכיוונן. כשגיליתי שכפות הרגליים של מי שנעל אותן עדיין בפנים השלכתי את המגפיים, מזועזעת כולי. מיד לאחר מכן אנוש ואני מצאנו זוג נעלי ספורט ועזבנו את הכפר האיום הזה, שכל מה שנראה בו לעין היה נעליים ועוד נעליים, ללא נפש חיה או בית אחד שעומד על תלו. 

התקרבנו לאזור מיוער כשלפתע ומשומקום הופיעו משוריינים רוסיים שנסעו לכיווננו. הם חלפו על פנינו בדממה מוחלטת, משאיות וטנקים מלאים בחיילים רוסים. הם נעלמו כפי שהופיעו ואנחנו נותרנו תוהות אם בדינו את המחזה מדמיוננו, אך ריח הדלק והאבק שנותרו באוויר העידו שזה אכן קרה. הכביש נעלם אל תוך היער ומסביב היו בורות מלאים בתיקי גב, קופסאות עץ וניירות, שנראו כאילו מישהו השליך אותם בחופזה. הכיתוב על הקופסאות היה בגרמנית ואחת מהן הכילה קוביות סוכר שנפלו לקרקע. מילאנו את הכיסים בקוביות הללו, אבל כמה כבר יכולנו כבר לשאת? גם משקל גופנו היה כבד מדיי עבורנו באותם הימים. 

לפתע יצא מבין העצים חייל, כיוון אלינו את נשקו וציווה משהו ברוסית. לא הבנו מה הוא רוצה. הוא בחן את פרקי הידיים שלנו, חיפש שעונים והראה לנו את זרועו, שהייתה מכוסה ב-20-25 שעונים. הסברנו בקושי שאין לנו שעונים, שבאנו ממחנה ריכוז. הוא הסתובב לאחור ועזב. 

אם היינו זקוקות לשירותים, נהגנו לגשת אל מאחורי העצים. באחת ההזדמנויות הללו, שמענו את ארטסי צועקת פתאום מבין העצים. רצנו לעברה, חוששות שהרע מכול קרה ומצאנו אותה בוכה מאחורי שיח, סמוך לגופתו של אחד מחברינו למחנה. הכרנו אותו היטב. הוא ברח מהמחנה לוינה, שם הוא הוסגר, נעצר והוחזר לליכטנוורט. בדומה לכל מי שניסה לברוח, הוא ספג 50 צליפות שוט על גופו העירום, מול כולנו. גם את זה הוא שרד. והנה הוא שכב לפנינו, מת, ירוי בראשו, דמו מטפטף עדיין לקרקע. 

בודפשט ריקה והרוסה, 1945
המשכנו את מסענו בדממה הכבדה, כשתקוותנו להגיע הביתה שברירית מתמיד. צעדנו שקועות במחשבות ולא הבחנו בחייל הרוסי שצעד מולנו עד שעצר אותנו ממש. לא ידענו האם את השעונים שלנו הוא רוצה או את חיינו. הוא לקח אותנו אל שולחן שניצב בין העצים וסביבו קצינים רוסים. כשהתקרבנו, אחד הקצינים, רב סרן, נעמד על רגליו. הוא היה נמוך, בן 35 לערך. מכיוון שאף אחת מאתנו לא דיברה רוסית, הוא שאל אם מישהי דוברת גרמנית. כך הפכתי למתורגמנית. הוא רצה לדעת מי אנחנו ומנין אנו באות ואמר לי שגם הוא יהודי. הוא אמר לנו שבודפשט ריקה והרוסה והמליץ לנו ללכת יחד אתם מערבה, לברלין. כשסירבנו, הוא הושיט לנו פיסות בשר מעושן שחייליו מצאו קבורות באדמה, פרוסות של בשר קר, לחם וכסף. כולנו קיבלנו 50 פנגו חדשים, חוץ מארטסי, שנראתה בת 10 וקיבלה תוספת של 300 רובל. הוא הורה לשניים מחייליו להסיע אותנו במשאית מרחק 30 ק"מ מזרחה ולאסוף כל ניצול ממחנה ריכוז שנמצא בדרך. הוא התנצל שזה כל מה שהוא יכול לעשות ואמר שלפי הפקודות עליהם לנוע הלאה. 

30 ניצולים הועמסו על המשאית ונסענו כ-30 ק"מ במעלה דרך תלולה. כשהגענו לשטח גדול ופתוח החיילים עצרו את המשאית. בזמן שירדנו, אחד החיילים חילק לנו סוכריות והשני ניגש לחייל רוסי שעבר בסמוך, ולידו קצין גרמני. החייל שהיה אתנו במשאית נטל את האקדח של החייל האחר, הושיט אותו לאחד הניצולים והורה לו לירות בקצין השבוי. הניצול הניע את ראשו מצד לצד בחוסר אמון ומהבעתו היה ברור שהוא אינו מסוגל לעשות זאת. הרוסי חייך, לקח את האקדח מידי הניצול והלך משם. 

היינו באזור שבו הרוסים כינסו את השבויים הגרמנים כדי לקחת אותם לרוסיה. המלווים שלנו עזבו מבלי שהספקנו להודות להם על שהחזירו לנו את כבודנו, את אמוננו בבני אדם ואת עצם חיינו. המשכנו לצעוד.


יום ראשון, 13 במאי 2018

פרק חמישי מיומנה של סבתא

מה אפשר לכתוב על הזמנים הללו? הדברים היחידים שהטרידו אותנו היו הטיפוס, כיני הגוף והפרעושים, שאפשר היה למצוא בהמוניהם במחנות הגרמניים ה-'נקיים'. חיינו בהמתנה למנה היומית שהוקצבה לנו: 80 גרם לחם, מצקת אחת של 'מרק' בצהריים ושתי מצקות 'קפה שחור'; אחת בערב ואחת אחר הצהריים. מכיוון שמתנו מרעב מהר מדיי, הגרמנים חישבו מחדש את ההקצבה והוסיפו תפוח אדמה אחד לשבוע. אחד. תפוח האדמה היה משהו לחכות לו. חיכינו גם לזמן ביום שבו הגרמנים אפשרו למים לזרום בברזים לשעה או שעתיים. מתוך 2000 איש במחנה, רק מעטים הצליחו להשתמש ב-40 הברזים. 

האזור שבו ישנתי היה קרוב לברזים. התרחצתי מדי יום במים קפואים ומעולם לא חליתי. השירותים היו נגישים אבל בזמן ההפגזות על המחנה התירו לנו להשתמש רק בתא אחד. מכיוון שרבים מן החולים לא הצליחו להתאפק מצב השירותים היה נורא והריח בלתי נסבל. 

פברואר הביא עמו הפגזות יומיומיות, שכוונו להנגארים של מטוסים באזור. ההפגזות החלו ב-9 בבוקר ולעתים נמשכו כל היום. כיסינו את ראשנו בשמיכות כדי להגן על עצמנו מרסיסי זכוכית והמתנו עד שההפגזה תסתיים. ההפגזות לא הפחידו אותנו מכיוון שהפגזה הייתה דרך לא רעה למות. מה שהקשה על כולנו היה המחסור במזון. הגרמנים לא חילקו לנו מזון עד שההפגזות הסתיימו, כך שכל זמן ההפגזה ישנו או בכינו. כשהאביב התקרב מצבנו החמיר. כוחנו להתנגד הלך ופחת. בנוסף לטיפוס החלה הדיפטריה לגבות קורבנות. 

עוד לפני כן, בחודש דצמבר - שיחק לי המזל; אחת משכנותיי מבודפשט, אנוּש, הגיעה למחנה עם אחותה. אמי תמיד אמרה שיהיה לי קל יותר לשרוד אם אגורש יחד עם אנוּש, כי תמיד איזנו זו את זו. 'משאלתה' של אמי התגשמה והיא אכן צדקה. שמחתי מאוד לראות את אנוש וביקרתי אותה מדי יום. היא הייתה בקבוצה של שלוש, ממש כפי שהיינו אנחנו – פאני, ארטסי ואני. הייתה להן שמיכה זוגית ובזמן הביקור נכנסנו כולנו מתחת לשמיכה כדי להתחמם. החברות בינינו, שהתחזקה מאוד בנסיבות ההן, חיממה אותנו לפחות כמו השמיכה. 

באחד מימי פברואר ביקרתי אותן שוב. הייתי בדרכי חזרה מן 'הרופא', שה'משרד' שלו היה בבניין הסמוך לקבוצה של פאני. המתנתי בתור שעתיים כדי לטפל בשלושה פצעים קטנים ברגלי שהזדהמו. כשהתקרבתי אל 'הרופא', שהיה מוקף אנשים, שמתי לב שהוא מטפל בפצעים מוגלתיים ומזוהמים בלי לרחוץ את ידיו בין המטופלים וללא תרופות. יצאתי מהתור ההוא ונותרתי בחיים. האדם שעמד לפניי בתור לא לבש חולצה למרות הקור המקפיא. גבו היה מכוסה זיהומים מלאי מוגלה וכינים, כל אחד בגודל של כף יד. הוא היה כבן ארבעים, גבוה וחזק, אבל בכה מכאבים כמו תינוק. הוא חי רק עוד יומיים או שלושה. 

כשנכנסתי שוב מתחת לשמיכה עם אנוש ואחותה, שמתי לב שהנערה השלישית שאתנו חמה מאוד למגע. היה לה חום גבוה והיא הזתה. קראו ל'רופא'. למחנה ליכטנוורט לא היה באמת רופא. היהודי שהזכרתי קודם והיה ה'רופא' היה בעל הכשרה של שישה שבועות כאח וזה הכול. אחת לשבוע הגיעה רופאה מבית החולים בויינר נוישדטאדט כדי לראות את המקרים החמורים, בעיקר אלו המדבקים, שסיכנו את 'הכפר הארי'. ה'רופא' היהודי הפנה אליה את המקרים הללו. אם היא ראתה לנכון היא אשפזה את האנשים הללו בבית החולים. 

בשבוע שעבר נאמר לחברה שלנו שהיא סובלת מדלקת שקדים, אבל לאחר בדיקה נוספת הרופאה אמרה שזו דיפטריה. ה'רופא' היהודי נתבקש לקחת אותה לאמבולנס. הוא הרים את משקל גופה בקלות ונשא אותה החוצה, אבל חזר לאחר כמה רגעים. היא מתה. ה'רופא' הורה לקברנים לאסוף את גופתה. כך ירשו אנוש ואחותה שמיכה שלמה לעצמן. 

הקברנים נבחרו מבין הגברים החזקים ביותר במחנה, אבל הם לא שרדו לאורך זמן והמחליפים פינו בבוא הזמן גם את גופותיהם. רבים התנדבו לעבודה הזו, מכיוון שזה היה משהו לעשות, מה גם שהם זכו בקערת מרק נוספת ויכלו לעזוב את המחנה. הגופות נקברו בפאתי בית העלמין של הכפר, לאחר שהועמסו על עגלות שנדחפו ע"י הקברנים, בליווי חיילים. אם היה להם מזל, כמה מהכפריים הושיטו להם אוכל והגרמנים העלימו עין. הכפריים לא עשו זאת מכוונות טובות, אלא משום שהצבא האדום התקרב לגבול אוסטריה והם קיוו בבוא העת לרחמים. 

בשלב כלשהו בינואר כינסו הגרמנים חבורה של 200 איש, בעיקר נשים, כדי להכין מחנה אחר לאנשים חדשים שיגיעו. הקבוצה עזבה מוקדם בבוקר, כשהיא שמחה לצאת החוצה ומקווה למצוא קרובי משפחה או חברים בקרב החדשים שעתידים להגיע. אפילו הטמפרטורה המקפיאה של -20 או -30 מעלות לא הטרידה אותם. מאוחר בערב הם חזרו למחנה ונראו כאנשים אחרים לגמרי. לאט לאט הם גוללו את הזוועה שהיו עדים לה. 

משימתם הראשונה הייתה לנקות מבנה אבן גדול. משסיימו, הם נלקחו לתחנת הרכבת, שבה המתינו קרונות מוכנים לפריקה שדלתותיהם נעולות. החיילים הגרמנים פתחו את דלתות הקרונות וגופות קפואות צנחו על רצפת הרציף. המעטים ששרדו אמרו לאסירים שהרכבת המתינה על הפסים, בדלתות נעולות, חמישה ימים. רבים מהגברים היו עובדי כפייה וניצולים מן החזית הרוסית. מתוך 1500 איש, 21 שרדו, לכודים בין הגופות של חבריהם. האסירים שראו זאת הזדקנו ביום ההוא בבת אחת. אי אפשר היה לשכוח. או לסלוח. 

בקצה הבניין עמד המחסן של המחנה ובו מאגרי המזון וחלק מן הציוד של הגרמנים. האחראית על הציוד הגיעה למחנה בבוקר ועזבה מדי ערב ועמה הגיעו שני עוזרים – אסירים צרפתים ממחנה סמוך. לאסירים לא היה הרבה מה לעשות, אז הם הראו לבוסית מאהב צרפתי מהו. בתמורה, היא אפשרה להם לסחור בחבילות הצלב האדום שהכילו סיגריות ושוקולד, תמורת שעונים ותכשיטים. שתי חפיסות שוקולד היו שוות שעון זהב טוב. לא עישנתי, כך שלא היה לי מושג מה מחיר הסיגריות. 

החשמלאי של המחנה היה אסיר יווני. גם הוא עסק בסחר חליפין. יכולת להשיג שתיים וחצי ככרות לחם, רבע קילו סוכר ורבע קילו מלח תמורת שעון, אפילו אם הוא לא היה עשוי זהב. בזמנו זו נחשבה עסקה הוגנת. המלח היה היקר ביותר. במרק שקיבלנו מדי יום לא היה מלח כלל. רק אנשים רעבים כמונו יכלו לאכול אותו. האסיר היווני עזר לנו המון. אינני יכולה לומר את אותו הדבר על הצרפתי. 

מתוך 2600 אסירים, כ-300 היו גברים. הרקע החברתי של הנשים היה מגוון והדת הייתה בדרך כלל הדבר היחיד המשותף. קרוב לאזור שבו ישנתי חיו אישה כבת 40 ובתה בת ה-18. שוחחנו לעתים קרובות. האישה הייתה הונגריה-נוצרייה שנישאה ליהודי. בעלה נלקח לעבודות כפייה ולא היה לה מושג אם הוא עדיין חי. כשנישאו החליטו שאם יולד להם בן יגדלו אותו לפי דתו של האב ואם תהיה זו בת יגדלו אותה לפי הדת של האם. את הילדה שנולדה הטבילו לפיכך לנצרות וגידלו כנוצרייה, אלא שאז הגיעו החוקים האנטי-יהודיים. הילדה הייתה אז גדולה מספיק כדי להבין – אם אפשר בכלל להבין. היא הייתה ילדה דתייה מאוד ומדי יום ראשון נהגה ללכת עם אמה למיסה. כשנחקקו החוקים האנטי-יהודיים היה עליה לענוד טלאי צהוב והיא ואמה נאלצו לעבור לאחד 'הבתים היהודיים'. השתיים עזבו דירה מרווחת בבּודה ועקרו לדירת שלושה חדרים יחד עם שמונה אנשים אחרים. על אף שהייתה ארית לפי חוקי נירנברג, סירבה האם לעזוב את בתה וחלקה עמה את הגורל היהודי. שתי הנשים הובלו לגירוש ב-9 לנובמבר 1944 והפכו לשותפותיי למחנה. הן התפללו לאלוהים שלהן מדי יום, אבל האימא, שתמיד חלקה את המזון עם בתה, מתה מרעב בכל זאת. אינני יודעת מה קרה לבת. אם שרדה, לאן הייתה שייכת? לחבריה לסבל או לרוצחי אמה? אם עדיין התפללה, לאיזה אל התפללה? 

בתנאים האיומים של המחנה, אנשים היו חברותיים מאוד. הם לא רצו לדעת שמות ולא היה להם אכפת הסטטוס החברתי. כל מה שרצו בו היה קשר אנושי. כולנו היינו חברים לצרה וכך גם קראנו לעצמנו: 'שותפים לסבל'. 

אחד משותפיי לסבל ומן האנשים הסימפטיים ביותר שפגשתי במחנה, היה גבר בן שבעים שנשלח לגירוש יחד עם שלוש בנותיו. מזגו הטוב ומצב הרוח החיובי שלו עזרו תמיד לכולם. ועדיין, נדמה היה לי תמיד שמאחורי החיוך שלו מסתתרת עצבות עמוקה. כששאלתי אותו על כך, הוא הסביר את הסיבה. הוא חי עם אשתו ובנותיו בדירה בפשט. אשתו הייתה נכה מזה שנים רבות והוא טיפל בה יחד עם שלוש בנותיו הנשואות, לפי תור. כשהחלה המלחמה, אחד החתנים, אמריקאי במוצאו, הצליח לעזוב את הונגריה אבל חרף מאמציו לא הצליח להוציא את אשתו. החתן השני נלקח לעבודות כפייה ואשתו חזרה לבית נעוריה כדי לסייע בטיפול באמה. הבת השלישית נישאה לקצין הונגרי, שהתגרש ממנה מיד אחרי שנכנסו החוקים האנטי-יהודיים הראשונים לתוקף. 

כשהגיעו חיילי צלב החץ, כל שלוש הבנות היו בבית. החיילים נעלו את האישה המשותקת בחדרה, ציוו על השכנים להתרחק מהדירה וגירשו את הבנות ואביהן. הזקן לא ידע דבר על אשתו. האם הייתה בחיים או לא? ואם לא כיצד מתה – מרעב? מצמא? 

השותף הזקן שלי מת ביום שחרור המחנה. הרוסים היו קרובים מתמיד, השומרים הגרמנים נמלטו ושנינו שרדנו את הזוועה. אלא שחברי הוותיק ידע שהוא לא יגיע הביתה. המילים האחרונות שאמר לי היו: "אני כל כך שמח שאתם, הצעירים, הצלחתם לשרוד את זה ושיכולתי לעזור לכם במשהו. מספיק עכשיו. זה הזמן להצטרף לאשתי". 

אין תשובה לאמירה כזו ולכן לא השבתי. הוא וויתר על המאבק ונפטר יום למחרת. בבודפשט, ברחוב וואצי, פגשתי לאחר זמן את אחת מבנותיו. היא לבשה בגדים שחורים והתפלאתי על כך, מכיוון שלא היה נהוג להתאבל באופן הזה על קרובי משפחה שאבדו במחנות. היא סיפרה שהיא מתאבלת על אחת מאחיותיה, שחזרה ממחנה הריכוז, אך נהרגה בתאונת דרכים. האם מתה. השכנים לא עזרו לה מחשש שייענשו, אך המוות הגיע בדמות פצצה שלא חסה גם על רבים מהם. הבת סיפרה שהיא ממתינה לעזוב לארה"ב ולהצטרף לבעלה. לא שמעתי מהם מאז, אבל הם נותרו שותפיי לסבל וכאלה גם יישארו. 

מבין 2000 נשים תמיד אפשר יהיה למצוא כמה נשים בהריון. במחנה ליכטנוורט חיו לא מעט נשים שהסתירו את הריונן מפני הנאצים. התינוק הראשון במחנה נולד בחג המולד, 1944 והלידה התרחשה ללא נוכחות רופא. לא היה מקום להחביא תינוק בקרב 1300 אנשים שישנו בחדר גדול אחד. האם, שהייתה חלשה בעצמה, לא יכלה להניק את התינוק וחששנו שמא ימות מרעב תוך כמה שעות. אף על פי כן, התינוק שרד את הלילה ובבוקר נמצאו כמה בקבוקי חלב ליד גדר המחנה. הגרמנים העמידו פנים שאינם רואים אותנו כשאספנו את הבקבוקים, שהמשיכו להגיע גם ביום השני והשלישי. 

אחרי חג המולד מפקד המחנה גילה את דבר קיומו של התינוק. הוא לא העניש את האם או את החיילים שעזרו לה וגם לא הרג את התינוק. הוא רק הודיע את ההודעה הבאה: כל אדם מן הכפר שיניח חלב ליד הגדר יחלוק עם היהודים את גורלם. בחודש שלאחר מכן נולדו עוד ארבעה תינוקות. ההודעה של הגרמנים מנעה מהכפריים לעזור ושלושה תינוקות מתו מרעב שעות ספורות לאחר שנולדו. רק אחד, שנולד יום לפני שחרור המחנה, שרד. האם הוא עדיין בין החיים? היכן הוא היום? 

במחנה פגשתי את אביה של אחת הנשים שעבדו אתי בפשט. הוא היה בן 45 בערך, חזק, בריא, אבל חסר מנוחה. הוא לא יכול היה להתמודד עם היעדר התכלית והבטלה. הוא התנדב להיות קברן. מדי פעם היה מבקר אותי ושוחחנו קצת. באחד הימים הוא צעד לכיווני ואמר: "מחר אני אמות. אם תגיעי הביתה, בבקשה תאמרי למשפחה שלי שמחשבותיי האחרונות היו אתם". מחיתי והזכרתי לו כמה הוא בריא, אבל הוא חתך את דבריי ותבע: "בבקשה תבטיחי שתגידי להם!". הבטחתי. יום למחרת הוא מת. חיפשתי אותו אבל הקברנים שהחליפו אותו כבר נפטרו מהגופה. 

חודש לאחר מכן חיפשתי את משפחתו בבודפשט ומסרתי להם את הבשורה. מה עוד יכולתי לומר? שהוא לא רצה לחיות יותר? שהוא לא רצה ברעב, בקור ובבדידות, אפילו אם המחיר היה לא לראות שוב את משפחתו? מסרתי את ההודעה והותרתי אותם עם האבל. 

במחנה פגשתי גם את אשתו של חברו הטוב של אבי – באבה. היא הייתה אישה קטנה, ג'ינג'ית ומנומשת, שהכירה אותי מאז שהייתי ילדה. בעלה ובתה בת ה-14 מצאו מקום מסתור בבודפשט. באבה לא הייתה אתם מכיוון שחזותה היהודית הפכה אותה לסיכון גדול מדיי לכל מי שיסתיר אותה. כשנפגשנו שוב, בדצמבר 1944, נראה היה שהיא שוקלת 35 ק"ג. גופה היה מכוסה פצעים מזוהמים והיא בקושי הצליחה לבלוע את ה'מרק' שקיבלנו. סידרתי שהיא תישן קרוב למקום שבו ישנתי אני ושוחחנו. רק אינסטינקט ההישרדות הותיר אותה בחיים. ניסיתי לעזור, אבל בנסיבות ההן לא היה לזה סיכוי. ביום השחרור, ה-2 לאפריל 1944, היא הייתה עדיין בחיים, אבל לא הצליחה להתרומם ופצעיה המזוהמים היו מכוסים כיני גוף. היא ביקשה ממני למהר ולמצוא את משפחתה, כדי שיוכלו לבוא לקחת אותה. ידעתי שהיא לא תשרוד את היום וכך היה. 

לקח לי חודש ימים למצוא את בעלה ובתה. כל המשפחה התכנסה כדי לחגוג את חזרתם של חלק מבני המשפחה ממחנות אחרים ולהתאבל על מותם של אחרים. הם לא ידעו דבר על גורלה של באבה. גם האישה הנוצרייה שעזרה להסתיר את האב והבת הייתה שם והסתבר לי שהיא לקחה את מקומה של באבה. זה היה מחיר החופש ששילם האב. לא אמרתי דבר. הייתי היחידה שהתאבלה על באבה. לפני שעזבתי את בודפשט לתמיד, סיפרתי להם את האמת, אבל זה היה בעיקר כדי לשכך את רגשי האשמה שלי. הבעל לא התחתן בסופו של דבר עם האישה הנוצרייה שהסתירה אותם. בתם גרה כאן, בישראל, והיא אם לשלושה בנים.


יום שבת, 5 במאי 2018

פרק רביעי מיומנה של סבתא

מסילת הברזל, הארקה (גבול אוסטריה-הונגריה)
נסענו ללא הפסקה חצי לילה ונראה היה שהגענו כמעט עד גרמניה. התמלאנו תקווה מכיוון שחשבנו שהרכבת עושה את דרכה חזרה להונגריה. עם עלות השחר עצרנו בתחנה קטנה. קצינים גרמנים במדי אס-אס וחיילים במדי טודט[1] חומים המתינו להגעת הרכבת. מבין כל הרכבות שראינו בזורנדורף זו הייתה היחידה שהגיעה לרציף. ברגע שירדנו מהרכבת חיילי הוורמאכט העבירו אותנו לגרמנים שהמתינו על הרציף והרכבת הריקה עזבה. 

בזמן שהסתדרנו בטורים הבחנתי בשם התחנה: הארקה קופהאזה (Harka Kophaza). היינו עדיין בתחומי הונגריה. אבל היכן? כשצעדנו מחוץ לתחנה, התגלו לעינינו במעלה הגבעה הבתים המסוידים, גגות הרעפים וצריחי הכנסייה של הכפר הארקה (Harka). הותרנו את תחנת הרכבת מאחור והמשכנו בצעדה במורד, אל תוך העמק. רוח קרה של נובמבר נשבה ומצב הרוח שלנו היה מרומם ; היינו בחיים ולמזלנו הטוב – חזרנו שוב להונגריה. 

ישנו מחוץ לכפר בבקתות של החוואים ועזבנו אותן רק כשיצאנו לעבודות הכפייה – הוטל עלינו לחפור תעלה נגד טנקים[2] שתימשך בין הכפר ותחנת הרכבת. את המים והמזון לעובדים הביאו מי שהגרמנים הורו להם לעשות זאת, תחת שמירה. הם נשאו את המים מהבאר המרכזית, במרכז הארקה. את בארות המים הפרטיות שלהם הכפריים הרעילו כדי לוודא שלא נשתמש בהן. 

פּאני, ארטסי ואני ישנו ליד הדלת של אחת הבקתות. מצאנו ערימת קש שהפכה את פינת המגורים שלנו ל'נוחה'. יצאנו מדי בוקר לעבודה וחזרנו אחר הצהריים. המרק הסמיך ומנת לחם יומית של 250 ג' החזיקו אותנו בחיים. חלקנו את שלוש השמיכות ואת הכיסוי שהבאתי. כל אחת התעטפה בשמיכה בנפרד ומעל כולנו פרשנו את הכיסוי העבה. 

אני ישנתי קרוב לחלק החיצוני. קרוב אליי הייתה צעירה כבת 20 מטימישוארה. היא עבדה כפרוצה מאז גיל 16. ה'חבר' הגרמני שלה הביא לה שוקולד וסיגריות והיא תמיד חלקה אותם אתנו. היא חשבה שהמצב שלה ייחודי ; היא לא הבינה שמנצלים אותה ובהחלט לא שמעה מעולם על חוקי נירנברג[3]. באמצע דצמבר נפוצו שמועות שעתידים להעביר אותנו מהארקה. הצעירה אישרה זאת והוסיפה: "היית נחמדה אליי ולכן דיברתי עם החבר שלי. הוא ישבץ אותך באותה הקבוצה כמוני. את הקבוצה השנייה כנראה יהרגו". הודיתי לה על טוב הלב אבל סירבתי להצעה. לא התכוונתי להותיר את חברותיי מאחור. 

כשהגיע הזמן לעזוב את הארקה הגרמנים אכן חילקו אותנו לשתי קבוצות: האחת לימין והשנייה לשמאל. אותה צעירה לא הייתה בקבוצה שלי. אחרי המלחמה גיליתי שהקבוצה שלה צעדה 2000 ק"מ למאוטהאוזן[4]. לעולם לא אדע מה עלה בגורלה. את הקבוצה שלי לקחו לתחנת הרכבת ושוב דחפו אותנו לקרונות. למשך זמן קצר הרכבת נסעה ובשעות הלילה המאוחרות הגענו ליעדנו. רק ימים לאחר מכן גילינו שאנחנו בליכטנוורט, אוסטריה, מרחק 6 ק"מ מויינר נוישטאדט (Wiener-Neustadt) ו-30 ק"מ בלבד מעיר הולדתי, ווינה. 

בנסיבות רגילות המשמעות הייתה שבריחה אפשרית כעת, אבל התקופה שבה היו לי קרובים ומשפחה בווינה חלפה מזמן. החדשות האחרונות מווינה היו שתי גלויות דואר שהוחזרו מהכתובת של דודתי מצד אמי. על אחת מהן הופיעה החותמת "מען לא ידוע" ועל השנייה "עבר לטרייזנשטאט"[5]. שתיים מבנות דודותיי הנשואות הצליחו לברוח לפאריס עם בעליהן בשנת 1938, אבל עד 1940, שאז גרמניה כבשה את צרפת, לא הגיעו כל חדשות מהן. כמה מהחברים היהודים של משפחתי הצליחו לברוח לאנגליה עם הנשים על תקן עוזרות בית או מבשלות, או לבודפשט, כפי שעשינו אנחנו. באשר לחבריי לכיתה...הם הפנו לי את גבם כשהיטלר כבש את ווינה. אפילו חברתי הטובה, נערה נוצרייה, לא הסכימה לסייע בדבר. 

רבים מאלו שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז הוחזרו אליו אחרי שנתפסו בווינה. האוסטרים המקומיים ולעתים שכנים קרובים, הסגירו אותם. מי שניסו לברוח, נתפסו ושרדו 50 מלקות במקל מצופה מתכת, שבו לחלוק את גורלם עמנו. אם פצעי המלקות הזדהמו, חדרו אליהם כיני גוף. מי שהצליחו לשרוד את כיני הגוף, חיסלה אותם מחלת הטיפוס. בחודשים הבאים דיברתי על בריחה פעם אחת בלבד. 

מחצר המחנה יכולתי לראות את ההרים שבהם טיילתי כילדת בית ספר בת 10. טיפסנו אז על הר שינברג, שגובהו 2600 מ', עד שהגענו לקפלה בגובה 2200 מ'. כומר בית הספר לקח אותנו למיסה בקפלה ומכיוון שהייתי היהודייה היחידה שיחקתי בחוץ בשלג עם שתי ילדות לותרניות-רפורמיות, בזמן שיתר הכיתה התפללה. 

ישנו אז במלון סמוך וטיפסנו בבוקר לפסגה, לגובה 2600 מ', כדי להביט בזריחה ובנוף. אין עוד מקום שבו אתה מרגיש כה קטן וכה עוצמתי בעת ובעונה אחת! בדרך חזרה מעדתי והייתי צוללת הישר אל התהום אלמלא תפסו אותי בזמן. כל מה שאני זוכרת מהשעות שאחר כך הוא הכאב שחשתי ובהלתם של הוריי. במחנה הריכוז, למרגלות האלפים האוסטריים היפהפיים, זיכרון טיול הילדות ההוא לא עזב אותי. עשיתי הסכם עם אחד האסירים האחרים, רוברט, שאם נשרוד עד האביב, נברח אל ההרים ונסתתר עד סוף המלחמה. את התכנית עשינו בינואר, בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות צלזיוס. שבועיים לאחר מכן רוברט חלה בטיפוס ותוך כמה ימים הועבר לבית הקברות של ליכטנוורט. הוא יוכל לראות את הפסגות לנצח! אני שרדתי. 




[1] ארגון ממשלתי ברייך השלישי שהיה אחראי בין היתר לעבודות הנדסיות בכל שטחי הרייך ונודע לשמצה בשל העסקת עובדי כפייה. 

[2] השוחות והביצורים שימשו לעצירת הצבא האדום שהתקדם לעבר ווינה. 

[3] שני חוקי גזע אנטי-יהודיים שנחקקו בספטמבר 1935. לפי החוק הראשון, "חוק אזרחות הרייך", נלקחה האזרחות הגרמנית מיהודי גרמניה ועמה כל הזכויות הנלוות. החוק השני, "החוק להגנת הכבוד והדם הגרמני" אסר על נישואין בין יהודים ולא יהודים, אסר על יהודים העסקה של נשים גרמניות בגיל הפוריות ואסר על יהודים להציג את דגל גרמניה. 

[4] מחנה ריכוז באוסטריה, 20 ק"מ מהעיר לינץ. 

[5] טרייזנשטאט היה גטו בצ'כסלובקיה שממנו נשלחו יהודים למחנות השמדה.


יום חמישי, 26 באפריל 2018

פרק שלישי מתוך יומנה של סבתא

גם היום הבא עבר ללא תקריות מיוחדות. הכביש האינסופי נמתח לפנינו, העננים הכהים והמאיימים המטירו גשם לסירוגין. היה קר, היינו רטובים לגמרי, אבל לא היה לנו אכפת. הלכנו, הלכנו והלכנו. 

החושך בנובמבר יורד מהר ומוקדם. אפשר היה לנחש שאנחנו מתקרבים לגדת הנהר, אך הגשם ירד ללא הפוגה ולא ראינו דבר מלפנים. היינו יכולים לפסוע ישר לתוך תהום, אלמלא עצרו אותנו הז'נדרמים. אפילו לא שמתי לב שהחיילים העבירו אותנו שוב לז'נדרמים. הסתדרנו בטור והתחלנו לצעוד על פני גשר עץ רעוע שהוביל לסירה נגררת. הגשר היה רטוב וחלקלק וחלק מן האנשים מעדו ונפלו לנהר. מי שידעו לשחות הצליחו להגיע לגדה ומי שלא...לא. לא התירו לנו לצאת מן השורה ולהושיט יד. אני הצלחתי לחצות את הגשר אבל האישה שהלכה לפניי לא. נדחפנו לתוך כלי השיט והצלחנו למצוא מקום יבש להניח עליו את השמיכות שלנו. שמחתי שיש מעל ראשי 'קורת גג', אבל לא הצלחתי להימנע מהמחשבה שכלי השיט ישוחרר אל הנהר ויטבע. למען האמת, אפילו המחשבה הזו לא נראתה כל כך מפחידה עכשיו. הנשים שנותרו להן שאריות מזון אכלו אותו וכולן ניסו לישון. 
תחנת הרכבת Hegyeshalom, גבול אוסטריה-הונגריה

הגג דלף ובבוקר מצאנו את עצמנו שוכבות בשלוליות מים. לאור יום וללא גשם היה קל לחצות את גשר העץ. השמש הציצה מבעד לעננים, העולם היה בהיר וצלול ואנחנו היינו בחיים. עדיין ולמרות הכול הייתה לנו תקווה. התחלנו שוב בהליכה. הלכנו, הלכנו והלכנו. אחר הצהריים החל הגשם לרדת שוב והוא לא פסק גם כשירד החושך. החיילים האיצו בנו כשהגענו, כמעט בריצה, למישור רטוב ובוצי, מכוסה גללי פרות. רק בבוקר למחרת גילינו שהעברנו את הלילה באתר שבו מתקיים שוק שבועי של חיות משק. 

אחרי הרוטינה הרגילה של 'קפה שחור' והליכה לשירותים יצאנו שוב לדרך. מצב הרוח הכללי היה עגמומי ואני חשתי חוסר נוחות הולך וגובר. כאב בגב התחתון סימן את תחילת המחזור החודשי שלי וחוסר הנוחות התעצם כשחשבתי על תנאי הסניטציה הירודים. לא הייתה ברירה אלא ללכת, ללכת וללכת. שתי שכנותיי, פּאני שעזבה אתי את בודפשט וארטסי שהצטרפה במפעל הלבנים, המשיכו לצעוד הלאה. מצאתי את עצמי מוקפת זרים. הכאב הפך ליותר ויותר בלתי נסבל. 

אחר הצהריים וויתרתי, יצאתי מהשורה והתיישבתי על אחת מאבני הדרך. החיילים היו הרחק מלפנים ומי שהיו סביבי לא הצליחו לעמוד בקצב. ידעתי שאי שם מאחוריי נמצאים חיילים נוספים והמפקד שלהם. הם אספו את כל מי שסטה הצידה, אבל לא ידעתי בדיוק כיצד. רבים מן האנשים סביבי היו מבוגרים שלא היו מסוגלים להמשיך, חלק שכבו על הארץ מבלי שהיו מסוגלים לקום. 

בעודי יושבת על האבן והחלטתי: לא אזוז מכאן עד שלא ארגיש טוב יותר. כנראה שנרדמתי, מכיוון שברגע הבא שבו פקחתי את עיניי עמד מולי המפקד. הוא כיוון אליי את אקדחו וצעק: "קומי משם או שאני אטפל בך מיד". לא היה לו זמן לומר זאת פעמיים כי אינסטינקט ההישרדות שלי נכנס לפעולה. נעמדתי על רגליי והתחלתי לצעוד שוב (לאבי לא עמד הכוח לקום שוב. עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר גיליתי שהוא נורה בעודו הולך באותה הדרך ממש, אולי על ידי אותו המפקד). 

הלכתי יותר ויותר מהר, מבלי להתבונן לצדדים. לאחר זמן קצר פגשתי שוב את פּאני וארטסי, אבל חלפתי על פניהן והמשכתי לצעוד הלאה. הגעתי בין הראשונים לצריפים שבהם היינו אמורים לבלות את הלילה. 'שמרתי' על אזור קטן שבו יוכלו להצטופף שניים שלושה אנשים עד שחברותיי הגיעו. סוף סוף הייתה קורת גג אמתית מעל ראשנו. אפשר היה אפילו למתוח את הרגליים, אלא שאחרי היום הזה מחשבותיי היו נתונות לדברים אחרים. 

יום קודם, אחד הז'נדרמים סיפר לי שהחיילים הגרמנים שמרו בעצם גם עליהם, מכיוון שהם היו מטרנסילבניה ונחשבו לכאלה שלא ניתן לסמוך עליהם. ברגע שנגיע להגיישאלום (Hegyeshalom) ביום שלמחרת, הם אמורים היו לחזור לבודפשט ולקחת שיירה נוספת של יהודים ולהוביל אותם באותה הדרך, שוב תחת שמירה של חיילים גרמנים. לא חשבתי שהוא יעשה זאת, אך ביקשתי מהז'נדרם לבוא ולחפש אותי באותו לילה. להפתעתי הוא הגיע. 

עוד בבודפשט, כשעל היהודים היה למסור את כל חפצי הערך שלהם, שכנעתי את הוריי לשמור את התכשיטים שהיו בעלי ערך סנטימנטלי. מצאתי צורף נוצרי, שהיה מוכן לשמור על התכשיטים עד סוף המלחמה ומסרתו לו אותם. השארתי אצלי תכשיט אחד שקיבלתי מסבתא והיה שייך לסבתא רבא. זו הייתה שרשרת זהב שהייתה מחוברת בעבר לשעון כיס מזהב. מבלי שהוריי ידעו, תפרתי את השרשרת לתוך חלק פנימי בחצאית. לבשתי את החצאית הזו בכל יום מימי הצעדה. כוונתי הייתה לבקש מהז'נדרם לקחת את שלושתנו - את פּאני, ארטסי ואותי חזרה לבודפשט תמורת שרשרת הזהב. הצגתי לו את התכנית אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. הוא אמר שיש לו אישה וילדים והוא לא מתכוון לסכן אותם. חששתי שהוא ידווח על שלושתנו וידעתי שהעמדתי את האחרות בסכנה. ביום שלמחרת הוא התרחק ולא ניגש אליי, אבל הדאגה נתנה בי את אותותיה ובלילה התשישות הכריעה אותי ונרדמתי מיד. 

למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב והייתי מוכנה להמשך הצעדה. שוב ללכת, ללכת וללכת. כשהלילה ירד הכניסו אותנו לחצר של מבנה גדול והסתדרנו בטור. הובילו אותנו לאולם גדול שהיה חלק ממפעל האלומיניום Magyarovaros. הכול היה מכוסה אבק לבן ודק אבל לנו לא היה אכפת. הנחנו את השמיכות על הקרקע, נשכבנו עליהן ונרדמנו. 

למחרת שוב אותה השגרה: ז'נדרמים, חיילים, קפה וללכת, ללכת, ללכת. הגענו לצריפים של תחנת הרכבת הגייש בערב ונשארנו שם יומיים בצפיפות גדולה. החיילים התירו לנו לשתות ממי הבאר וקיבלנו מנת לחם. המנוחה הטיבה עם מצב הרוח שלנו. 

ביום השני אספנו את חפצינו, הסתדרנו שוב בטורים והז'נדרמים ההונגרים ליוו אותנו החוצה. זמן קצר לאחר מכן הגענו לכיכר גדולה ושוב התחלפו המשמרות – חיילים גרמנים קיבלו אחריות על השיירה והז'נדרמים עזבו. הבטתי בחיילים הגרמנים והתקשיתי להאמין: הם היו רבים יותר מהז'נדרמים וגילם נע בין 14 ל-18. הורו לנו למסור להם כל חפץ שיש בו ערך: סכינים, מספריים, תכשיטים. אם יימצא על גופנו אחד מן החפצים הללו ימיתו אותנו בירייה. מסרתי את המספריים שלי אבל את האולר ושרשרת הזהב שמרתי. הגרמנים לקחו הכול, אבל לא טרחו לחפש חפצים נוספים או לערוך עלינו חיפוש גופני. 

התחלנו שוב בצעדה. המתח של השעות האחרונות הביא לכך שרבים היו צריכים לרוקן את שלפוחית השתן. החיילים קיללו, אבל שלחו את האנשים לשולי הכביש בזמן שאנו נותרנו בטורים, צמוד לכביש. החיילים יצרו שתי שורות באורך של כ-100 מ' ורוחב של 3 מ' בשולי הכביש. האסירים שצריכים היו לשירותים, בעיקר נשים, צריכים היו להיכנס בין השורות. החיילים שבתחילה עמדו עם הפנים זה אל זה, סובבו את הגב והאסירות כרעו להשתין. רגע קצר לאחר מכן, לפי פקודה, החיילים הסתובבו חזרה, כשהם צוחקים וממשיכים לסובב את הגב ולהסתובב חזרה, בעוד האסירות מנסות להיעמד על הרגליים ולהרים את התחתונים. 

התחלנו שוב בצעדה אל הלא נודע. עד הצהריים, הגענו לתחנת הרכבת בזורנדורף (Zurndorf) ומצאנו שם מאות אסירים שהמתינו לעלות לרכבת. התירו לנו לנוע בחופשיות מכיוון שהתחנה הייתה בשליטת הצבא הגרמני. בזמן שפּאני, ארטסי ואני חיפשנו מים לשתייה, שמענו שמחלקים אוכל חם. חידשנו את אספקת המים וניגשנו יחד למקום שבו חילקו את האוכל. כבר בתחילת דרכנו החלטנו שנחלוק בכול ועמדנו בכך מאז תחילת הגירוש. 

השתדלנו מאוד להיצמד זו לזו, מכיוון שלא הכרנו איש. ארטסי הייתה בת 16 ומעולם לא עזבה את בית הוריה לפני כן. פּאני הייתה בת 32 ועבדה כמוכרת בחנות פרחים. היא הייתה נשואה שלושה ימים בלבד כשגירשו את בעלה ולא היה לה מושג מה עלה בגורלו. אני הייתי בת 19 וככל הנראה המנוסה מבין שלושתנו. ברחתי מווינה להונגריה עם הוריי ב-1938, בעקבות הפלישה הגרמנית. עד 1944 חוויתי הגירה, הורים מובטלים בגלל החקיקה האנטי יהודית[1], רעב, חניכה מקצועית, ימי עבודה של 16 שעות ומחסור תמידי. את הנאצים הכרתי מאז האנשלוס[2], מה גם שדיברתי גרמנית כשפת אם. 

ההעמסה של האסירים על קרונות הבהמות כמעט הסתיימה כשהחלו להאיץ בנו. לאסירים האחרונים, כולל שלושתנו, לא נותר מקום בקרונות, כך שדחפו אותנו בכוח לקרונות הנוסעים, 12 איש בתא. הדלתות נסגרו ולאחר מכן ננעלו. שתי נשים טיפסו למקום שבו מניחים את המטען, שתיים שכבו על הרצפה ושמונת הנותרים ישבו על ספסלי העץ. הרכבת החלה בנסיעה ברגע שהתיישבנו ואני נרדמתי במושב הסמוך לחלון. 

התעוררתי כשהרכבת עצרה באופן פתאומי. הדבר היחיד שאפשר היה לראות בחשיכה היה בניינים עולים בלהבות. בקושי רב הצלחתי להבחין שמדובר בהאנגרים של שדה תעופה. הבטתי באש למעלה משעה, עד שהרכבת החלה לנסוע שוב בכיוון ההפוך. 

[1] חקיקה שהגבילה או אסרה עיסוק של יהודים במגוון מקצועות. 

[2] הסיפוח הנאצי של אוסטריה ב-13 למרץ 1938.


יום שני, 16 באפריל 2018

פרק שני מתוך יומנה של סבתא

גשר השלשלאות ההרוס, בודפשט
בודפשט, ה-9 לנובמבר 1944. 

לאחר הבריחה התמקדתי בניסיון לפתור את המצב המשפחתי שלנו. יותר מכל רציתי למצוא את אבי, אבל כל מה שסיפרו לי היה שהוא נלקח לקישטארשה (Kistarcsa). בעצת השכנים ניסיתי להשיג עבור המשפחה “Schutzbriefe”, מכתב הגנה מהשגרירות השוויצרית[1]. לצורך כך הייתי אמורה לפגוש את אחת מחברותיי בשגרירות השוויצרית. היא ביקשה שלא אענוד את הטלאי הצהוב ואפגוש אותה בחצר האחורית, כדי שתוכל להכניס אותי פנימה. שני אחים בני 16, יורי ושאנדור, שגרו בשכנות אלינו, אמורים היו ללוות אותי עם מסמכי זיהוי וסרטי זרוע מזויפים של הצלב האדום. בניגוד לחברתי, שניהם חשבו חשבו שעדיף שאענוד את הטלאי על המעיל. אם יהיו צרות, הם יעמידו פנים שרגע לפני כן עיכבו אותי וכעת הם מלווים אותי למעצר. 

כך בדיוק עשינו. 

עזבתי את הבניין לפני שעת העוצר. פגשתי את יורי ושאנדור בפינת הרחוב והם הובילו אותי לנציגות השוויצרית. מאות צבאו על השער. כולם ניסו להשיג מכתבי הגנה. בקושי הצלחתי להתקרב לכניסה. מיד אחרי שהגענו החלו שוטרים על סוסים לפזר את ההמון. הם דהרו לתוך הקהל מבלי שהיה להם אכפת במי פגעו ואת מי פצעו או הרגו. מכיוון שעדיין היה לי די זמן להגיע הביתה לפני שעת העוצר, עזבתי את המקום וצעדתי חזרה דרך הרחובות האחוריים, ללא תקריות מיוחדות. ה"שומרים" שלי נעלמו עוד לפני שהמשטרה הגיעה. וויתרתי על הסיכוי להציל אותנו בדרך הזו. 

המשפחה שלי לא הייתה מבודפשט במקור. ב-1938, אחרי הפלישה הנאצית, ברחנו מווינה. הגענו להונגריה, אבל הנאצים הדביקו אותנו גם כאן; לא היה אף מקום להתחבא בו. אפשר היה לרכוש מסמכי זיהוי נוצריים, אבל העלות הייתה אסטרונומית ועל מנת שהמסמכים יעבדו צריך היה להיות ברי מזל. גם אילו היינו משיגים את המסמכים לא היינו יודעים איפה לגור, או היכן לעבוד כדי לשרוד. אבל ממילא לא היו לנו די מזומנים. 

ב-9 לנובמבר 1944, שבוע אחרי ששיחק לי המזל וברחתי הביתה, בסביבות השעה 5 בבוקר, התעוררתי לקול מגפיים כבדים בחדר המדרגות. שלושה חיילים של 'צלב החץ' עברו מדירה לדירה והורו לגברים בגילאים 13-60 ולנשים בנות 16-40 להתייצב בכניסה לבניין בתוך שעה. מי שלא יגיע, אמרו, הם ידאגו להגיע אליו והוא יחטוף כדור. מעט מאוד דיירים נותרו בבניין, מרבית הנשים נלקחו ב-23 לאוקטובר והגברים שהיו מסוגלים לעבוד נלקחו ב-20 לאוקטובר. ירדתי למטה. 

השעה הייתה 8:00 והיינו עדיין במצב של המתנה. אחד החיילים, שנראה כמו המפקד, החל לקלל: "לא רציתי שהבהמות האלה יבואו. רק רציתי להפחיד אותן". הסתבר שאחת הדיירות, שגילה מעל 60, החביאה את אחותה במהלך הלילה, דבר שאסור היה לעשות. כשהופיעו חיילי צלב החץ היא נבהלה ואמרה להם שזו בתה. הבת, שהייתה כימאית במקצועה, נלקחה לעבודות כפייה עוד קודם לכן. לבקשת אמה, היא הותירה לה מנה קטנה של ציאניד. כשאנשי צלב החץ הופיעו, אפילו שהתכוונו רק להפחיד את שתי הזקנות ולדרוש מהן לרדת – האחיות נטלו את הרעל. זה היה סופו של עוד ניסיון מני רבים לצאת לחופשי. אחרי שנפטרו משתי הגופות הלכנו משם. קראתי לאימא מרחוק ואמרתי לה שאחזור תוך שלושה ימים. לא ידענו אז שלא ניפגש עוד. 

ליוו אותנו לכיכר סנט אישטבן. הדרך הייתה מלאה לכל רוחבה טורים-טורים של יהודים, שהתקדמו אל עבר הדנובה. הצטרפנו אליהם. אנשי צלב החץ צעקו, דחפו וניסו לשמור על טורים ישרים. החיים ברחוב המשיכו כרגיל, החנויות היו פתוחות, אנשים הלכו לעבודה. רבים נעצרו כדי להתבונן במתרחש. 

לפתע, סמוך לגשר מרגיט ההרוס, סטתה אחת הנשים מן השורה, רצה הצידה ובעקבותיה שלושה חיילים. התבוננתי בתדהמה ומבלי להוציא הגה כיצד היא רצה למרפסת אחד הבתים, מטפסת, קופצת למטה וממשיכה לרוץ. כדורי החיילים השיגו אותה מהר מאוד והיא שכבה על הארץ ; עדות דוממת לעוד ניסיון לצאת לחופשי. 

היה עלינו להמשיך ולצעוד. אי אפשר היה לעצור. צעדנו לכיוון גשר השלשלאות, שמחבר בין פשט ובודה ובימים רגילים אפשר לתפוס בו מעבורת. צעדנו לאורך הגשר ולאחר מכן לאורך גדת הנהר. התהלוכה האנושית הייתה מורכבת משורות-שורות של עשרה אנשים. אני צעדתי בשורה האחרונה, סמוך לגדה ומאחוריי צעדו שישה חיילים חמושים של צלב החץ. שמתי לב שבשורה לפניי צועדת אישה ללא מטלטלין, לבושה בגדים מרופטים וללא טלאי צהוב. בטח עצרו אותה ברחוב. כשהתקרבנו לתחנת המעבורת האישה סטתה מן השורה ללא כל התראה, קפצה על הכבש המתרומם ונעלמה בהמון. העניין כולו לקח שניות אחדות ואיש לא הבחין בה. האם הצליחה? האם היו חיילים שהמתינו בצד השני? אינני יודעת ולעולם לא אדע, אבל הבריחה שלה הפיחה בי תקווה. האם יגיע הרגע שבו אוכל לברוח גם אני? האם אעשה זאת? בריחה הפכה למטרה העיקרית שלי, אבל בחודשים הבאים ניסיתי לברוח פעם אחת בלבד - בדרך לווינה, במהלך צעדת המוות. 

תחנת המעבורת הלכה והתרחקה מאחורינו ולא היה לי מושג שיחלפו חמישה חודשים תמימים לפני שאחזור לבודפשט. האם אשרוד? אם אלך שוב ברחובות הללו? המשכנו לצעוד למפעל הלבנים בבודה ושם בילינו את הלילה, אחרי שהתמקמנו בכבשן הלבנים. בבוקר נעקרנו בבהלה מעולם החלומות, אספנו את חפצינו, הסתדרנו בשורות והמשכנו לצעוד. כשהגענו לאצטדיון, נעצרנו וחיכינו במשך שעות. בלילה הקודם המיליציות של צלב החץ העבירו אותנו לידי ז'נדרמים הונגרים וכעת העבירו אותנו פעם נוספת לצבא ההונגרי. כשהושלמה ההעברה התחלנו לצעוד מחדש. 

ליד השערים, בתוך ברכה של דם, שכבה נערה צעירה כבת 16. החיילים הסבו את תשומת לבנו לגופה והזהירו שלכל מי שיעז לברוח צפוי גורל דומה. האיום לא הפחיד אותי אז. גופת האישה הצעירה הייתה הראשונה שראיתי והיא הייתה יפהפייה גם במותה. אולי זו הסיבה שלא מצאתי את המוות נורא כל כך, אפילו שמאוחר יותר הייתי עדה למיתות נוראיות וראיתי גופות מזעזעות בהרבה. גם על השאיפה לברוח לא וויתרתי. המוות נראה גרוע פחות ממה שצפן לי העתיד. 

ההליכה לא הייתה קשה. הייתי בת 19 וחזקה, גם בהשוואה לרבים מן הגברים. כשוליית תופרת צעדתי מגיל 14 בכל רחבי בודפשט וסחבתי פריטי ביגוד ממקום למקום. מכיוון שנהגתי ללכת ברגל, יכולתי לחסוך את דמי הנסיעה בתחבורה הציבורית ולשמור אותם לעצמי. 

צעדנו עד אור הבוקר על הכביש לדורוג (Dorog). השורות החלו לאבד צורה והחיילים היו עייפים לא פחות מאתנו. לא היה להם אכפת שהאטנו למהירות זחילה. בגלל הקצב האיטי, גם כשסוף סוף עצרנו, לא הצלחנו למצוא מקום בשורת הצריפים שסביב. היינו כל כך עייפים שהשלכנו את חפצינו על הארץ וצללנו לתוך שינה. 

בלילה שמרו עלינו הז'נדרמים ובבוקר החליפו אותם החיילים מיום אתמול. כשהתעוררנו היה עלינו להפריד את ידינו ורגלינו מן המבוך האנושי שעל הארץ. החיילים דחפו את האנשים החוצה מתוך הצריפים. התירו לנו לשאוב מים מן הבאר ולהשתמש בשירותים. לאחר שלגמנו 'קפה חם', שהזכיר אך במעט את טעמו של קפה, חזרנו לשורות והתחלנו שוב לצעוד. היום חלף ללא אירועים מיוחדים. כל מה שראינו היה כביש מתפתל אל תוך האופק. לא ידענו מה מתרחש מאחור או מלפנים וגם לא היה לנו אכפת. בראש היה רק דבר אחד: ללכת, ללכת, ללכת. 

אחר הצהריים החל לרדת גשם קר של חודש נובמבר. תוך דקות היינו רטובים לחלוטין, אבל אסור היה לעצור. החושך ירד והגשם הכבד ניתך ללא הפסקה. הגענו לכפר. החיילים דחפו אותנו דרך סמטאות צרות והכפריים הביטו בנו בסקרנות מהחלונות. לאחר זמן לא רב מצאנו את עצמנו נכנסים בשערי אצטדיון נוסף. לא התירו לנו לגשת למושבים המקוּרים, שהיו עמוסים בבני אדם. היה עלינו למצוא מקום לישון בו על האדמה הרטובה, בבוץ, בין השלוליות. השלכנו את התיקים על האדמה כדי שישמשו ככריות. מי שהייתה לו שמיכה התכסה. כולם נרדמו מיד. 

היה עדיין חשוך כשהתעוררתי בתוך שלולית. היה קר, אבל הגשם פסק. לא היה אף מקום פנוי שבו יכולתי לרוץ ולהתחמם, אז קפצתי במקום, עד שהרגשתי שוב שאני חיה. החיילים הגיעו והז'נדרמים התחילו להעיר אותנו. רבים לא התעוררו בבוקר ההוא והגופות נותרו מאחור. לפני שחזרנו לשורות התירו לנו להשתמש בשירותים. בשער האצטדיון קיבל כל אחד כוס 'קפה שחור', שאותו שתינו בזמן ההליכה. רק מאוחר יותר גיליתי את שמו של הכפר שחלפנו דרכו – עיירת כורים בשם דורוג. שיירת האדם המשיכה לאט במסעה אל עבר הדנובה. 


[1] מסמך שוויצרי שהגן על יהודים מפני מעצר או גיוס לעבודות כפייה.


יום שלישי, 10 באפריל 2018

לסבתא, באשר הנך / הקדמה ופרק ראשון


את סיפורי השואה של סבתא שמעתי מגיל צעיר, כנראה צעיר מדיי. כשאני עדה היום לדיונים על הוראת השואה בגן ובבתי ספר יסודיים, אני לא יכולה שלא להיזכר בנו הנכדים, ישובים על השטיח הצבעוני, בטוחים ומוגנים - ושומעים על סבתא הנערה, נמלטת מאימת הנאצים ומזוועות הטבע האנושי, בהונגריה המופגזת והבוערת של מחצית המאה הקודמת.

היא לא חסכה מאתנו דבר וסיפרה את הסיפורים הקשים ביותר באיזו אגביות יומיומית, שעמדה בניגוד צורם ובלתי נסבל לכל דבר אחר ששמענו בבית הספר, ברמקולים הפומפוזיים של טקס יום השואה ובלימודי ההיסטוריה. התוצאה למשך הרבה שנים הייתה דסנסיטיזציה, אולי הכרחית, שהרחיקה אותי מעוצמת האירועים וגרמה לכך שלא אשאל שאלות ואסתפק בפרטי הסיפורים שחזרו שוב ושוב. אפילו ביקור בהונגריה ותמונות עדכניות שהראיתי לסבתא בשעתו לא שינו את העובדה הזו מן היסוד. 

רק כעבור שנים, לאחר שסבתא נפטרה ובהשראת הגעגוע והאובדן, הצלחתי להביא את עצמי שוב לעיין בסיפור והפעם - בעין בוגרת ואמפתית יותר, חסינה יותר לפוליטיזציה הצינית של השואה במדינת ישראל של שנות האלפיים. 

באותה תקופה מצאתי את עצמי ניגשת פתאום לספרים שעליהם סבתא המליצה ולמרות היותי תולעת לא קטנה מעולם לא קראתי. ניסיתי להבין את העולם שאבד לה לנצח, אך שוחזר מעט-מעט בין קירות הסלון הקטן שלה, עם המוסיקה הקלאסית וספרי השירה הכבדים; שגרירי מדינות זרות בקיצים הלוהטים של דרום הארץ. לא רק הרקע התרבותי וההיסטורי עניינו אותי, אלא גם גלי ההדף שהשנים ההן, 1938-1945, חוללו בתוך הפסיכולוגיה המשפחתית שלנו, הולכים ומתעדנים מסבתא, לאימא ואלינו. 

את יומנה המתורגם של סבתא מן השנים 1944-1945 ברצוני להגיש בלי הקדמות ארוכות וללא תיווך מיותר, מכיוון שכוחו דווקא בהיותו מרוכז ומצומצם. החל מהיום מדי שבוע אפרסם פרק אחד מתוך היומן. בסוף פרקי היומן אפרסם כמה פוסטים משלי, שעניינם ההתמודדות האישית שלי עם חומרי היומן ומרכזי הכובד של הסיפור כפי שאני מבינה אותם היום. למען הסדר הטוב, חשוב לציין שהתרגום נעשה מגרסה אנגלית של היומן, שתרגמה דודתי, משמע הוא תרגום של תרגום – מכיוון שהמקור עצמו איננו נגיש לי מסיבות שאין זה המקום לפרטן. שמות מקומות ואנשים תורגמו ישירות מהונגרית, שכן אני דוברת את השפה ברמה טובה למדיי. 

על אף ששמעתי את מרבית הסיפורים שכאן אינספור פעמים, רק במהלך התרגום וההתלבטויות הטכניות לגבי כינויי הגוף בעברית – חלחלה אצלי ההבנה עד כמה זהו סיפורן של נשים. אני מבקשת להקדיש את היומן בגרסתו זו לאימא, מריון אונגר ז"ל, לאמה מגדה ז"ל, גיבורת הטקסט הזה ולאמה של מגדה, ג'ני שילד ז"ל, שמעולם לא הכרתי אך סבתא תמיד סיפרה שיצאה לעבוד ולפרנס את משפחתה אי אז בשנות העשרים, כשהדבר היה חריג ולא מקובל. לא הייתי זקוקה לטקסט הזה, שמספר על מגדה צעירה, מלאת תושייה ואמיצה מאין כמוה, כדי לדעת שאני בת לשושלת של נשים דעתניות וחזקות. ובכל זאת. 


פרק 1 – גירוש מבודפשט וחזרה


בודפשט, 23 לאוקטובר, 1944: על כל אישה מגיל 16 ועד גיל 40 להתייצב במגרש הכדורגל, כשברשותה בגדים חמים וחפצים למספר ימים. כך נכתב בכרוז.

אני הייתי אחת הנשים שהגיעו מכל רחבי בודפשט. התגוררתי במה שכונה אז "בית יהודי" ; כוכב צהוב גדול, שמידותיו 70 ס"מ רבוע, סימן את פתח הבית בשכונת ליפוטווארוש (Lipotvaros). כעשרים נשים עזבו את הבניין בן חמש הקומות בדרכן למגרש הכדורגל. על כולנו היה לענוד על המעיל והשמלה טלאי צהוב שמידותיו 10 ס"מ רבוע. ארזנו מזון ובגדים, אבל לא יותר מדיי, כדי שנוכל לשאת הכול עמנו. 

זו הייתה השנה הרביעית של מלחמת העולם השנייה.

כולן היו לבושות בהתאם לסטטוס החברתי-כלכלי שממנו באו. חלק מן הנשים היו בתלבושות סקי, מן הזמנים שליהודים עוד מותר היה לעשות סקי. אחרות לבשו מעילים מהוהים, נעלו נעליים משומשות ונשאו תיקי גב שנתפרו מסדינים ישנים.

השעות חלפו. חילקו אותנו לקבוצות שעליהן שמרו ז'נדרמים הונגרים או חיילים גרמנים. ברגע שנאספו מספר קבוצות הורו להן לעזוב את המגרש. תורנו הגיע אחר הצהריים. בקבוצה שלי הייתה רק נערה אחת מהבניין שלנו ושמה קאטו. היא הייתה בת 19, כמוני. בלונדינית ותכולת עיניים, ממוצא דני. על הקבוצה שמרו חיילים גרמנים. 

את המסע אל הלא נודע התחלנו מאוחר באותו היום.

החושך החל לרדת, אך הכרתי את בודפשט היטב והופתעתי לגלות שאנחנו בדרך לרחבת מרוצי הסוסים. כשהורו לנו למצוא מקום לישון בו, בין ספסלי הצופים הריקים, העלטה כבר הייתה גמורה, אבל אפילו בחושך יכולתי לנחש שאין סביבנו חדר לישון בו. בחרתי את אחד המושבים הריקים כדי להעביר בו את הלילה. למרות המון האדם שמסביב, חוסר הוודאות, העובדה שעמדתי על הרגליים 12 שעות ברציפות והעתיד שנראה קודר מתמיד, שקעתי בשינה מיד. 

התעוררנו מוקדם לקול נביחות כלבים ופקודות באוויר הבוקר. היום האיר מעל ים של נשים, ששכבו מכווצות על המושבים ועל הקרקע. קאטו ואני הבחנו בשכנים אחדים מהבניין על רחבת הדשא וניסינו לפלס אליהם דרך, אך בקצה שורת המושבים עצר אותנו חייל גרמני. ניסיתי להסביר בגרמנית והוא השיב בגרמנית עם מבטא זר, שהסגירה שהוא מתנדב בלגי מחבל פלנדריה. הוא הרשה לנו להתקדם לעבר הדשא ושלח אתנו מתנדב בלגי נוסף, אך בדרך לרחבה עצר אותנו קצין גרמני והורה לנו לשוב על עקבותינו. 

חילקו אותנו לקבוצות מחדש והמשכנו בדרך, מלוות על ידי חיילים גרמנים. לאחר שלושה ימים הגענו למחנה מעבר. היינו כ-300 נשים. כשהתקרבנו לשער הכניסה זכינו בטעימה ראשונה של חיי המחנה העתידיים ; משאית גרמנית שעטה לעבר השער ודרסה חבורת נשים שלא הספיקה להימלט. 

שתי גופות נותרו על הקרקע, אבל הלקח נלמד : אנחנו טרף.

מחנה המעבר היה פעם דיר חזירים ובכל אחת מן המכלאות התמקמו כעת שלוש נשים. כדי למנוע מהצחנה לצאת הורו לנו לסגור את הדלתות. 

כאן בילינו את הלילה.

קאטו ואני היינו ברות מזל. בבוקר, מיד אחרי שהתירו לנו לצאת למה שכונה 'ארוחת בוקר', הבחנו בקבוצת גברים מתקרבת לעברנו. בתוך החבורה בלט איש צעיר וגבוה וקאטו החלה לרוץ לעברו מיד כשהבחינה בו. למזלנו הקבוצה שבתוכה צעדנו נכנסה כבר למחנה, כך שאיש לא עצר אותנו. קאטו חיבקה את האיש הצעיר ושניהם צעדו לעברי. זה היה יורי, אחיה בן ה-17, שנלקח ע"י הז'נדרמים שלושה ימים לפני שעזבנו את בודפשט.

יורי היה חלק מקבוצה של 30-40 גברים מבוגרים יותר, שנלקחו שלוש שנים קודם לכן למחנה עבודה בכפייה. שלוש שנות הניסיון של הגברים הללו התבררו כיקרות מפז ; הם לימדו את יורי, את קאטו ואותי להתרחק מחיילים ובמיוחד מקצינים; לעולם לא להתנדב; להימנע בכל מחיר מלבלוט בהמון; לאסוף כמה שיותר מידע על הסביבה ואם הדבר אפשרי – לא להופיע למסדר.

המחנה היה חלק מחווה ישנה וכמה מבתי האיכרים והאסמים נותרו עדיין בשטחו. האיכרים צעדו כל בוקר דרך המחנה לשדות וחזרו לבתיהם עם ערב. שכנענו את אחד האיכרים, תמורת שוחד, שישכיר לנו אורווה ריקה ושם בילינו את הלילה. איכר אחר השכיר לנו בקתה, שעמדה בקצה מגרש המסדרים שבו נאספו הקבוצות בבוקר. הבקתה שימשה לאחסון פחם ובמרכזה עמדה ערימת פחם גבוהה. באמצע הערימה היה חלל ריק, שהספיק בדיוק לשני אנשים. כך יכולנו לשמוע את כל מה שמתרחש במגרש, מבלי שאפשר יהיה לראות אותי ואת קאטו מבחוץ. 

מדי בוקר נאספו במגרש מאות אנשים למסדר. החיילים הגרמנים ריכזו קבוצות קטנות והובילו אותן מחוץ למחנה. מי שעזבו ללא חפציהם מעולם לא שבו. מי שיצאו עם חפציהם חזרו לאחר 12 שעות של עבודה בשדות.

קאטו ואני לא הופענו למסדר הבוקר ולכן גם לא עזבנו את המחנה. מכיוון שרבים נותרו מאחור, לא משכנו תשומת לב. 

ביום השלישי כבר היינו קצרות רוח. במקביל לתצפיות שלנו יצאו יורי ואחד מחבריו לסיור בשטח. הם מצאו שתי דרכים שמובילות מהמחנה לתחנת הרכבת; אחת הייתה הכביש הראשי, שאליו יוצאים דרך שער המחנה. הדרך השנייה עברה דרך ביצה. האיכרים השתמשו בדרך השנייה כדי לא להזדהות בפני החיילים כל יום מחדש. בין הביצה ובין המחנה לא הייתה גדר כלל, בעוד שכניסה בשער הראשי חייבה הצגת מסמכים, או התגנבות מסוכנת פנימה בתוך קבוצה. הרכבת לבודה (Buda) עזבה את התחנה מדי יום בשעה 15:00, אלא אם היה עיכוב כלשהו. הרכבת היחידה שעצרה בתחנה הזו, ששמה דיניישפוסטה (Dinnyespuszta), הגיעה מתחנת סקשפהרוואר Szekesfehervar)).

באחד הימים, אחר הצהריים, יורי צעד ברגל דרך הביצה לתחנת הרכבת והצליח לחזור ללא בעיות מיוחדות. כולנו החלטנו יחד שנעזוב את המחנה אחרי מסדר הבוקר שלמחרת וננסה להגיע לתחנת הרכבת ; נותיר את חפצינו מאחור, אני וקאטו נלבש שמלות, נגרוב גרביונים וננעל את הנעליים היפות שלנו, במקום המכנסיים והמגפיים. אפילו תיקי יד היו לנו וגם ז'קטים, ששימשו אותנו לשנת הלילה וצריך היה לנער מהם את העפר.

התעוררנו מוקדם בבוקר לקול דפיקות חזקות על דלת הבקתה. זו הייתה אימא של יורי, שהצליחה להשיג אישור לבקר את ילדיה, משום שהייתה נוצרייה דנית. ליווה אותה יהודי בשם אונגֶר, ששימש מתווך בין הנאצים ובין האסירים. מר אונגר, שראה אותנו בפעם הראשונה, היה זועף ונרגז ואיים לעשות לנו צרות אם לא נתייצב למסדר הבוקר. זו הייתה הדחיפה האחרונה שהיינו זקוקים לה כדי לברוח. ידענו שאם נתייצב נהיה הראשונים להישלח לעבודה, או לקבוצות שלא חוזרות. כללנו את אימא של קאטו בתכנית. היה עליה ללכת לעמדת הכרטיסים ולרכוש שניים; אחד לקאטו ושני לחבר של יורי ולהמתין לכולנו בתחנה. באותו הזמן ממש, חברו של יורי וקאטו יתערבבו באחת הקבוצות שיוצאות לעבודה וידאגו לפגר מאחור.

מכיוון שהיו רק שני חיילים גרמנים ששמרו על העובדים, קאטו והחבר של יורי לא התקשו לצאת מן השער הראשי והצליחו להגיע לתחנת הרכבת. קאטו הצטרפה לאמה והייתה חופשיה, בזכות מסמכי הזיהוי הנוצריים.

ליורי ולי היה קשה יותר. המתנו לסוף המסדר ועזבנו בזהירות, כדי שלא לפגוש בטעות ב'חבר' אונגר. מזג האוויר היה טוב למעבר בביצה ויורי כבר ידע את הדרך. הביצה השתרעה בין הכפר ובין הכביש הראשי והסתיימה ליד תחנת דלק. יורי הלך לפניי ובמקומות העמוקים יותר קפץ ראשון, הושיט לי את ידו ועזר לי לקפוץ אחריו. היינו בחצי הדרך כשהבחנו במשאית חונה בתחנת הדלק. המשאית הייתה מלאה חיילים גרמנים, שעקבו בתשומת לב אחרי כל צעד שלנו. לא הייתה דרך חזרה ; המשמעות של חזרה למחנה הייתה מוות מידי. המשכנו לצעוד. כשהתקרבנו לקצה הביצה שמנו לב לחייל גרמני, לבוש במדי המחנה, שעומד על סוללת עפר שמחברת את קצה הביצה לכביש הראשי. לא היה לנו שום ספק: נתפסנו.

סיכמנו בינינו להעמיד פנים שאיננו דוברי גרמנית, אפילו שאני נולדתי בווינה ודיברתי את השפה בשטף. זה יקנה לנו זמן.

ליורי היה מסמך זיהוי פג תוקף מטעם ,MAV חברת הרכבות ההונגרית, שהיה שייך פעם לאביו. החברה לא העסיקה יהודים, אבל אביו של יורי, שנלקח לעבודות כפייה ארבע שנים קודם לכן ומאז לא שמעו על אודותיו דבר, עבד שם לפני המלחמה. לי היה מסמך זיהוי בגרמנית, שהתיר לאבי, אונגר בלה, לשהות מחוץ לביתו בשעות העוצר. את מסמך הזיהוי הנפיק ה- Sicherheitsdienst, שירות הביטחון הגרמני, שמטעמו היה אבי עובד כפייה במחסן חלקי חילוף לרכב. המסמך בוטל ואבי כבר מזמן לא היה שם, אך ידעתי שהגרמנים מחשיבים את השם "בלה" לשם נשי והחלטתי לנסות את מזלי. 

שנינו הצלחנו. השומר הגרמני ביקש קודם את המסמכים של יורי. הוא לא התעמק ; גבר בלונדיני ותכול עיניים כמו יורי, הרי אין שום ספק שהוא "Reines Rasse", גזע ארי.

"גבירתי הצעירה, אפשר את מסמכי הזיהוי שלך, בבקשה?" פנה אליי החייל בגרמנית. הוא קרא את המסמכים בקפידה, הצדיע ונתן לנו לעבור - לא לפני ששאל לאן פנינו מועדות. הצבענו לעבר תחנת הרכבת והוא איחל לנו נסיעה טובה. מצאנו את עצמנו עומדים חופשיים וחסרי דאגות ליד המשאית בתחנת הדלק. בקטע ההליכה האחרון בביצה, שנראה היה שלא ייגמר לעולם, ליווה אותנו קול צחוקם של החיילים. כשחלפנו על פניהם נדמה היה שהצחוק קפא על פניהם. 

הגענו לתחנה, קנינו זוג כרטיסים והתיישבנו על הספסלים כדי להמתין לרכבת, שאיחרה. ראינו את החברים שהגיעו לפנינו והנהנו לשלום במנוד ראש. כיאה לשני בני עשרה רגילים, שהתגברו יחד על צרה, היינו קולניים למדיי ומשוכנעים שכבר לא נשקפת לנו שום סכנה. השעה הייתה חמש אחר הצהריים והרכבת טרם הגיעה.

לפתע הופיעו שני חיילים מהמשמר הלאומי ההונגרי. הם החליפו את החיילים הסדירים במשמרות ונודעו כאכזריים מאוד. אחד מהם היה צעיר והשני כבן חמישים. המבוגר התקרב אלינו. מה נעשה עכשיו? לבקשת החייל יורי הציג את התעודה מ-MAV. החייל הביט בתעודה, הצדיע ופנה אליי : "מנשים צעירות כמוך הפסקתי לבקש מסמכי זיהוי". הוא בירך אותנו בערב טוב והלך לדרכו. 

כשהרכבת עצרה סוף סוף בתחנת בודה, בלי תקריות מיוחדות, השעה הייתה מעט לפני חצות. בעיות חדשות לחלוטין עמדו בפנינו כעת. היה עלינו למצוא דרך לחצות את הדנובה, מבודה לפשט, בשעות העוצר. כל הגשרים היו תחת שמירה של הצבא ובכל "בית יהודי", היה מנהל נוצרי שדיווח על כל יהודי שחזר אחרי שעת העוצר. מנהלת הבניין שלנו הייתה נשואה ליהודי בעבר ועל אף שבאופן רשמי הייתה גרושה, כולם ידעו שהיא מחביאה את בעלה לשעבר ואת בתם בבניין. היא לא היוותה בעיה. הבעיה הייתה איך להגיע הביתה.

התחלנו ללכת. הרחובות היו חשוכים בגלל ההפגזות מן האוויר וריקים בגלל העוצר. למזלנו סוליות הגומי של נעלינו לא הקימו רעש. נזהרנו מאוד שלא ליפול לידיו של אף שומר, ביודענו שכאן מסמכי הזיהוי לא ישטו באיש. צעדנו לעבר הגשר. עוד מרחוק אפשר היה לשמוע את תנועת המכוניות. כשהתקרבנו נגלתה לעינינו שיירת קרונות צבא, רתומים לסוסים, שחצתה את הגשר בחושך. צד אחד של הגשר היה חשוך לחלוטין והשני מואר באור ירח בהיר. הקרונות המו מחיילים. ברגע שעלינו על הגשר השיירה עצרה בבת אחת ומובילי השיירה נתבקשו להציג מסמכים. התחבאנו מאחורי אחד הקרונות בצד החשוך של הגשר ורצנו עם העגלה עד הצד השני. היה כל כך חשוך שלא ראינו דבר, אבל איש גם לא ראה אותנו.

מנהלת הבניין הכניסה אותנו בלי לומר מילה. יורי רץ לקומה הראשונה, אני לחמישית. המשפחה שלי חלקה את הדירה הקטנה, בת שלושת החדרים, עם שתי משפחות אחרות. דפקתי על החלון כדי לא להעיר את המשפחות האחרות. אימא לא האמינה שחזרתי הביתה. היא הייתה כל כך נרגשת שהיא לא הצליחה להכניס את המפתח לחור המנעול. סוף סוף הייתי בזרועותיה. בבית. היא לא שחררה את אחיזתה וחששתי שהלב שלה לא יעמוד בזה - אבל זו הייתה רק שמחה, לא שום דבר אחר. 

אבי נלקח על ידי החיילים של צלב החץ[1] ואיש לא ידע עליו דבר מאז. ביליתי שבוע נוסף עם אימא, עד שתפסו אותי שוב וגירשו אותי לאותו מחנה. 

לא היה לי מושג שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה. היא התנדבה ללכת עם החיילים של צלב החץ, אפילו שהייתה מעל גיל הגירוש, בתקווה למצוא אותי ואת אבא. היא נרצחה בגמונד שבאוסטריה. אבי נרצח בצעדת המוות, בדרך לאוסטריה. הוא נורה, ככל הנראה מכיוון שהיה חלש מכדי לצעוד.

יורי, שקנה מסמכים מזויפים של נוצרי, נתפס ונכלא. הוא ישב בכלא עד השחרור. קאטו נשארה בבודפשט עם אמה לאורך כל המלחמה. היא נישאה ליהודי ביום שבו הפניתי את גבי לבודפשט לתמיד, זמן קצר לאחר שחזרתי. על אודות עובד הכפייה, חברו של יורי, זה שחילק לנו חינם עצות מצילות חיים ואפילו את שמו לא ידעתי – לא שמעתי עוד דבר. כמו הרבה אחרים שעוד יבואו, גם הוא היה מה שכינינו אז 'שותף לסבל'.




[1] מפלגת צלב החץ הייתה מפלגה פרו-גרמנית, פשיסטית ואנטישמית ששלטה בהונגריה בין 15 לאוקטובר 1944 לינואר 1945.


יום שלישי, 18 ביולי 2017

מאיגרא רמא: מחשבות אסוציאטיביות על ההימלאיה ונחל אשלים

 "חרון אפו של אלוהים נם את שנתו. נגנז מיליון שנה לפני בוא האדם ורק לאדם הכוח לעורר אותו. 
הגיהינום לא מלא כדי מחצית..." 

(קורמק מקארתי / קו אורך דם או אדום של ערב במערב). 


לאדאק. 5000 מ' ובמגמת עלייה. 
לפני עשור יצאתי לטייל לבדי ברמות המישוריות הגבוהות של צפון הודו. אחרי חודשים ארוכים בערים גדולות, צפופות מאדם ובהמה, מרחבי ההימלאיה שנפתחו פתאום מבעד לחלון הג'יפ המלוכלך היו הקלה, גם אם האוויר הלך והידלדל בהתמדה. הענן שנבלענו בו והמונסון האדיר ששטף את הכביש ההררי נראו אז כאות וסימן לבאות, להצטללות ושינוי. בטיול ההוא התחדדה אצלי איזו יכולת לראות בנוף – עם כל היותו ממשי באבניו וצוקיו המזדקרים, מן משל רליגיוזי. בלשונו (השמאנית משהו) של פנחס שדה, האדמה כגופו של האלוהים, או לפחות כאיזו הוויה חידתית, רבת משמעות, שאני וכולנו גם יחד קשורים אליה בעבותות של לידה ומוות. 

נראתה לי מובנת מאליה, כמעט לא דורשת הסבר, העובדה שזו ארצו של בודהה, מלך הריקות והאינות וששם למטה במישורים המהבילים נותרו הפנתיאונים הצבעוניים ומחרוזות הפרחים הקמלות בפתחי המקדשים. כשהתחלתי בטיפוס, במקום שבו הכביש נגמר והמרתי את קצב הג'יפ בשרירי הרגליים, תחושת ההצטללות אפילו גברה. קבוצת המטיילים שסביבי לא הוסיפה ולא גרעה, בני אדם היו תפאורה חולפת על במת הטבע; העניין האמתי היה ביני ובין העולם ואולי היה בכלל 'העולם', כי מה מן ה'אני' שלי היה שם עד היום אינני בטוחה. ההוויה המתוחכמת והמערבית שלי עברה רגרסיה לאיזו הוויית צליין, שכל מעייניו בדרך וביעד ; בכל מקדש קטן בדרך סובבתי את גלגלי התפילה ולכל התרחשות, לכל אבן או עץ שפגשתי הייתה איזו מהות סמלית, מופשטת, לא פחות חזקה מן המוחשית. כך גם הפסגה שאליה צעדנו והתנשאה מעליי, מתעתעת ואוורירית. 

לא היה לי צורך בשום נקודת ציון אנושית כשהגענו, צועדים בקושי, לגובה 5500 מ'. הספיקה הפעמונית הכחולה שחיכתה ממש בקצה העלייה והמבט ממעוף הציפור, שהוא קרוב מכל לנקודת מבטו של האלוהים, שבקיומו לא הצלחתי לפקפק אז. 

בלילה נרדמתי בשק השינה מתחת לחופה אדירה של כוכבים. האובדן הגדול שחוויתי כמה חודשים קודם לכן, של אמי הארצית, כאילו התפוגג לגמרי ויכולתי לראות את עצמי, זעירה כמו חיפושית, מסתובבת לאט בחלל עם כדור האדמה הגדול, שייכת לזרימה הגדולה יותר של הדברים. ידעתי שאני ארוגה בגורלה של האדמה הזו ועתידה לחזור אליה ברבות הימים והידיעה העמוקה הזו ביטלה כל תחושה של זרות ומרחק. 

אינני יודעת אם כך הייתי חווה את זה היום – לו הייתי חוזרת לשם בנקודת הזמן הזו בחיי. אין דרך לדעת האם הנוף היה מן ריק, שאליו השלכתי חוויות, תכני אישיות, תהליכים פסיכולוגיים, או שמא דווקא אני הייתי הריקה והצלולה ואליי הנוף משליך את אמיתותיו. אם כך ואם כך, התחושה הייתה של אין חיץ, חוסר פחד וחדירות מוחלטת לעולם. 

הרגעים ההם והמסע כולו נותרו אתי מאז ; מתחת לפוליטיקה, ליומיום ולשפה - שהם גבולות ומחיצות. היות חלק מן העולם ולא רק מתבוננת מן הצד, עולה לרגל ולא כובשת, נשאר אתי מתחת לפני השטח גם בהוויה העירונית, המערבית, השגרתית. ההכרה הזו, שהיא יותר חוויה מהכרה – נוכחת יותר מכל בזמן טיול בטבע, אבל יש לה כוח משלה והיא יכולה להכות פתאום, ללא שום התראה ברגעים הכי פחות צפויים.

נחל אשלים 2017. צילום: רט"ג
דרך אותן העיניים וכנראה שלא ברצוני, אני מפרשת גם את האסון והחורבן, שמהם יש במקומותינו בשפע בשנים האחרונות. הרגעים הצלולים ההם ברמה הטיבטית הם הדלק האמתי לזעם ולעצב שאני נתקפת כשאני רואה אשדות של נפט ממאגרי חברת קצא"א זורמים בשמורת עברונה וממש לאחרונה – צונאמי של חומצה רעילה מבית כי"ל שוטף במורדות נחל אשלים והורג יעלים, שיטים וחרקים, מחולל הרס שמוקדם עדיין לאמוד. ברור לי שכדי לעצור במשהו את התהליכים ההרסניים שיגרמו לנו בקרוב לאכלס כדור רותח, קירח ומת, צריך לחזור במשהו ליחס הקדמוני לאדמה כאל גוף מזין ומחיה, שאנחנו מחוללים בו רצח אם קולקטיבי, לא פחות. צריך לראות לפחות פעם את הפאר שבקרב יעלים, לשבת ליד גב מים במדבר או להירדם תחת הצל המחייה של עץ שיטה בצהריים. 

רק ככה אפשר לכאוב את כאבו של היעל שבתמונה, שסבר לתומו שהוא ניגש לגב מים, גמע את החומצה הרעילה של רותם אמפרט ולא הצליח להיחלץ מהנקיק, שחובק אותו כאילו נועד לו ולמותו. וכמוהו עוד שליש מן היעלים בנחל, שמתו בינתיים. 

מקובל לדבר על כך שכדור הארץ ואולי בכלל אותה אלילה קדמונית שהיא אימא אדמה, פסיבית ומקבלת, תקום מן ההריסות בדמות אלה הרסנית ותשיב לאדם כגמולו – ואולי היא כבר עושה את זה. מאחורי האמירות הללו מסתתר הרבה יותר מהבנה מדעית-אקולוגית שאנחנו מתעסקים עם מערכת חיה ושכל שיבוש יביא לשיבוש חוזר. בעיניי יש כאן אינטואיציה עמוקה, אולי חוצת תרבויות, שקשורה בשכר ועונש וביחס שבין אדם ומקום. מספיק לגשת לסיפורי המבול, או לערי הכיכר הנהפכות (ממש לא רחוק מנחל אשלים) כגמול על הרוע והרשע האנושיים. 

פרפורי הגסיסה של ים, צפון ים המלח 2017
אם במשלים רליגיוזיים ובאזור ים המלח מדובר, נדמה לי שהדוגמה המובהקת ביותר היא הבולענים, שנפערים בקצב מסחרר מתחת לחופינו, יישובינו, מגרשי החניה והכבישים שלנו. שומטים לנו את הקרקע מתחת לרגליים ומגחכים בסרקזם וביופי ירחי תכלכל על האתוס הציוני, על היומרה לכבוש את הנוף ועל משפטים רומנטיים כמו "עתיד מזהיר צופן לה המחר".