על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום ראשון, 9 ביוני 2019

על אמהות כחוויה רדיקלית

הריון ולידה. קשה לחשוב על עוד חוויה שקושרת את האנושות וכל פרט מפרטיה ; מה יותר נורמטיבי, טריוויאלי ופשוט לכאורה מלהתרבות, לעבור מאחד לשניים. אולי רק למות, אבל על זה אפשר לומר הרבה פחות. 

ועדיין, לא תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אימא ובטח לא שאני רוצה ללדת בעצמי. כמו משחק בבובות או סיכות שיער צבעוניות, זה נראה היה כמו משהו שמצופה ממני, שנגזר מהביולוגיה המקרית שלי מבלי שנשאלתי לדעתי. יותר מזה - כשבגרתי והתבוננתי על ההורים הפרטיים שלי מהצד, פיתחתי תפיסת הורות שבזה לביולוגיה ; ההורה בעיניי היה מי שמטפל, מי שמתעורר באמצע הלילה, או נשאר(ת) ער(ה) בסלון עם סיגריה דולקת עד שהטינאייג'רית מואילה לחזור. אם מוסיפים למרקחת הזו קמצוץ של פמיניזם רדיקלי ועוד קצת רצון להקטין את טביעת הרגל האקולוגית על הכדור – אפשר להבין למה אל-הורות נראתה לי אפשרות קבילה ולמה פונדקאות עוררה בי אי נוחות גדולה - לא פחות משעוררו נשים שבוחרות לעבור שבעה מדורי גיהינום בטיפולי פוריות אינטנסיביים. 

בשנים שבהן הייתי עסוקה במחשבות והרהורים בנדון, רוב חבריי הביאו ילדים לעולם ולעולמי הגיעו אחיינים ואחייניות, מקסימים ומשובבי לב אחד-אחת. החיים היו מספקים, מגוונים ומלאים – לא הרגשתי שיש בורות או חסרים שאני צריכה למלא. אבל איכשהו, לצד היומיום הזדחלה לה איזו סקרנות לחוות גופנית מה זה אומר אחת שהיא שתיים שהיא אחת שוב, מה לגוף ומה לנפש. האם הסקרנות הזו היא הרצון, הביולוגיה, The call of the wild – והפרשנות השכלתנית שאני מלבישה עליה? אין לי מושג. משהו סמוי, בלתי מוסבר, אבל בלתי ניתן להכחשה התהווה לו, לצד מודעות פתאום לזמן החולף ולעובדה שהפיטר-פניות שלי לא יכולה לו. 

כשהחלטתי על טיפולי פוריות הרגשתי לא פעם שאני נכנסת מרצון לסד של הביולוגיה, אחרי שניסיתי להתרומם מעליו בכל דרך ובכל נקודה בחיי ; דחיתי ידיים מושטות של בנים במקומות המאתגרים במסלול ההליכה, גיחכתי על מחוות של אבירות באשר הן ופניתי מתוך בחירה ומודעות לחיים של זוגיות עם אישה. כל דקירה, כל בדיקת דם, היו תזכורת למשמעות הבלתי נמנעת של היותי אישה. רק במבט לאחור, נראה לי שלראשונה הביולוגיה לא באמת הייתה סד, חוסר או מגבלה (כזו היא יכולה להיות רק בהשוואה לגופו של גבר), אלא עולם מקביל של אפשרויות. 

ועדיין, העיסוק בגוף שלי, במקצבים שלו, הרגיש כמו מודעות בלתי פוסקת להיותי ביציות, חצוצרות ורחם. כשהעניין התארך הרגשתי שאני מחוץ לאיזה מקצב, ננעלת מחוץ לפעימה של העולם. ובכל זאת, שאלתי את עצמי שוב ושוב – "אז זה מה שאת רוצה"? את מה שאחרונת חתולות הרחוב מסוגלת לו בלי מאמץ? ניסיתי להיות כנה עם עצמי; עד כמה ההחלטה הזו היא בכלל מדעת, מפוכחת, רציונלית ושלי באמת? אולי אני בכלל מוכנה לוותר על זה ולקיים בגופי את הטיעון שאישה לא חייבת ללדת? אלא שאל מול התחושה שננעלתי מחוץ לעולם הייתה תחושה הפוכה בתכלית ; לא רק על ילדים התבוננתי פתאום אחרת, אפילו לימון קטן ובוסרי שנפל מהעץ נגע ללבי. כאילו בעצם העיסוק בביוץ ובהיריון התמוססו גבולות ומחיצות שביני ובין העולם. 

כמו בסיפורים הבנאליים ביותר, ההיריון הגיע ממש כשוויתרתי עליו והייתי מוכנה לחזור לגבולות הגוף שלי בלבד, כשלם שעומד בפני עצמו. יכול להיות שהיריון הוא הלימבו הכי רדיקלי וקיצוני שאפשר לחוות, אבל הוא קצר ולא עליו אני רוצה לדבר כאן – אלא על הלידה והחודשים שאחריה. 

הפער שבין הטריוויאליות של החוויה ובין היותה רדיקלית ומטלטלת הוא בלתי נתפס לחלוטין, גם אחרי שנתיים כמעט. גם אחרי שההלם של ההתחלה שכך, אני מוצאת את עצמי תוהה כל הזמן; מה היה אילו הריון ולידה היו ה-חוויות שמכוננות את התרבות? לא היציאה, המסע, הכיבוש והמלחמה, אלא הטיפול והגבולות שמתמוססים בין קיום גופני אחד לקיום גופני אחר. האני הנפרד הזה של המודרנה, שמתבונן על העולם מן הצד ועל ברכיו מתחנכים בתרבות המערבית פתאום נראה לי יציר מלאכותי וגברי במהותו. מרגע שנולדה, הקטנה שלי הייתה בבירור משהו אחר ממני, אבל בה בעת איזו הארכה סמויה שלי. הנפרדות הלא שלמה הזו הביאה אתה את התביעה הרדיקלית ביותר שחוויתי לשים את הגופניות והנפשיות שלי בצד, כמה רעבה ועייפה שרק אהיה. ומצד שני, גם את הצורך להקשיב ולהבין מתי היצור הזה, פיצפון ככל שיהיה, מסוגל להירדם לבדו, או להחזיק כפית ולהכניס אותה לפה. 

את כל השנתיים האחרונות אפשר להגדיר כגבולות שמצטיירים כל הזמן מחדש באיזו נדנדה עדינה – סוף ההנקה בלילה, סוף ההנקה בכלל, להישאר בחדר, לצאת ממנו, לגשת, לא לגשת. וכאן נכנסת התהייה הבאה – מהו מקומו המדויק של ההורה הלא ביולוגי בעניין הזה? עד כמה ההתרחבות הזו של גבולות הגוף והנפש כרוכה בביולוגיה ועד כמה היא חברתית ונובעת מן הצורך להקשיב ולטפל? או שהיא ביולוגית ונובעת מן הצורך לטפל? לשאלה הזו יש משמעויות מעשיות בעולמן של בנות זוג. האם אני בוחרת להכניס את הביולוגיה והגנטיקה לתא המשפחתי מעבר למה שמתחייב? האם למשל תבחר בת הזוג שלי, במידה שתיכנס להיריון את אותו התורם וכך הילדים יהיו אחים? מה המשמעות של "אחים" בכלל? האם גם עם ההבנה החדשה שיש משהו חזק ולא מוסבר בביולוגיה, המשימה האנושית היא להתגבר עליו או להתמסר לו? 
אין לי תשובות ברורות, אולי תהיינה כשאזכה להיות במקום של האם הלא ביולוגית, של זו שלא נושאת את סימני המתיחה הפיזיים. ואולי בכלל אגלה שסימני מתיחה פיזיים קורים פעם אחת ובפעם הבאה ההימתחות היא לא פיזית. לכי תדעי. 

מה שבטוח הוא שלסגור את החוויה הזו, של להתרחב ולהתכווץ, להתקרב ולהתרחק מתוך הקשבה לישות חיה נוספת – בגבולות המשפחה, החמולה, הלאום זה לא לתת לה כבוד כחוויה האנושית המכוננת ביותר. ואולי כאן מונחת התשובה לשאלה הפמיניסטית רדיקלית – איך היה נראה העולם אילו היה נשי באמת. 



יום חמישי, 9 במאי 2019

הערה ראשונה בשולי יומנה של סבתא: האישי הוא הפוליטי

המילה הברורה הראשונה שהבת שלי הוציאה מפיה (חוץ מ'אמא', 'מים', 'אור' וכאלה) היא "הביתה". המעבר שבין חוץ ופנים, שבין מקלט והגנה לקור וסכנה ברור ליצורים אנושיים באיזו הטבעה גנטית, חייתית כמעט. 

במובן מסוים, סבתא ז"ל מעולם לא עשתה לה בית. את הבית הראשון עזבו ההורים בגלל המשבר הכלכלי של 33', כשמגמת פניהם לווינה וסבתא בת 8 בלבד. חמש שנים לאחר מכן אוסטריה סופחה על ידי הנאצים והגיעה העזיבה הבאה מזרחה, להונגריה. מה שהיה נראה כהתרחקות מזירת הסכנה הפך בתוך כמה שנים לקרקע בוערת – אמה נותרה מאחור בגטו של בודפשט וסבתא יצאה לדרכים הקפואות והאכזריות בצעדת המוות. עם שחרור מחנה הריכוז נטיית הלב והרגליים הייתה "הביתה", לבודפשט המופגזת וההרוסה, היכן שבעזרת איזה נס קלוש, מי יודע, אולי עוד המתינו לה הוריה. 

כשהתברר שדבר לא ממתין לה מלבד זיכרונות, הבית הפך לכתלים מופגזים וחסרי משמעות. סבתא עזבה לרומניה ולדרך תלאות חדשה, שעברה בבת ים של שנות השמונים, בביתנו שבמדבר בערד ולקראת הסוף עשתה מפנה בלתי צפוי לפורטלנד, אורגון. אני לא יודעת אם איזה מן הבתים בדרך היה לה בית באמת, אבל מאז שעלתה לארץ לא הרבתה לצאת מגבולות 'הבית'. אפילו לזרוק את הזבל הייתה מטלה שלנו, הנכדים. החוץ היה מאיים, גס רוח, שדוף שמש, זר. 

ממרחק הזמן נדמה שהבית היה בכלל אנחנו, הנכדים, משחקים בסלון הקטנטן בדירת עמידר הראשונה שלה בבת ים. כאילו הפיזיות של הבית הייתה משנית ומה שחשוב היה הנפשות הקרובות, ארבעת הזאטוטים שהתייצבו לזלול דייסה עם כפיות ארוכות, או לשחק סוליטייר על השטיח. ועדיין, החוויה של לחצות ברגל את הדרכים המופגזות והמסוכנות אחרי צעדת המוות ומחנה הריכוז, את שיירות הפליטים ומוראות הצבא הרוסי כדי למצוא בית ריק, חסר משמעות, מנותץ, נראית לי בלתי נסבלת. בלתי ניתנת לריפוי או לאיחוי גם בהקמתה של משפחה ובנוכחותן של נפשות אהובות. 

אחד ממרכזי הכובד של היומן עבורי הוא בהבנה שהשחרור ממחנה הריכוז, במובן עמוק, לא הביא עמו הקלה. סבתא וחברותיה המשיכו להיות במנוסה, אם לא כיהודיות אז כנשים (או שניהם גם יחד). החיילים הרוסים שהיו משחרריהן מידי הגרמנים הפכו מהר מאוד לאנסים פוטנציאליים, הכפריים שהיו שכנים עד לא מזמן הרעילו את הבארות והקרובים האמתיים שנותרו היו אלו שכינתה במחנה הריכוז "אחים לסבל". גם אירופה, במובן המשפחתי הרחב יותר, בשנים שיבואו, הייתה 'בית' במובן מוגבל מאוד – מזרח אירופה הייתה בית נגוע באנטישמיות ורודנות, מערב אירופה הייתה בית שמעולם לא אפשר להוריי (הדור השני) אזרחות שווה ומלאה. 

תחושת הקרקע הבוערת מתחת לרגליים והאדם שהופך לחיה ניצודה נותרת אתי שנים אחרי שסבתא כבר איננה. זו חוויה כל כך קיצונית, כל כך פתולוגית, שאני לא חושבת שאיש מתאושש ממנה באמת. גלי ההדף המשיכו לטלטל את המשפחה שלי, גם דור שני ושלישי אחרי האירועים וברמה הקולקטיבית והלאומית נדמה לי שהם ממשיכים לטלטל את כולנו באופן שמחייב לשאול - מתי היסטוריה הופכת לפתולוגיה? השאלה הזו, שהייתה רלוונטית לחייה של סבתא כאדם פרטי בשנים שלאחר השואה, לבתה (אמי) שהתמודדה בגבורה עם אם מצולקת נפשית - רלוונטית גם ברמה הלאומית-קולקטיבית של מדינת ישראל. 

השואה הייתה אירוע אוניברסלי (זה משהו שצריך להזכיר חדשות לבקרים) אבל גם אירוע בעל משמעות פנימית יהודית שקשורה לבית, למקום ולישיבה של קבע. מהו ההיקף הנכון של ההבנה הזאת? מה עושים אתה? איך מפרידים את האמת הקשה, את הלוז של העניין הזה, מהגלגול הפתולוגי שלו לקולקטיב החרד ואכול חרדות השואה שצמח כאן? איך מפרידים את לב העניין מהשימוש הציני, המניפולטיבי והמכוער ב'לקחי השואה'? אין לי תשובה טובה, רק שאלות שבאופן אבסורדי מתרבות עם כל שנה עוברת. 

ומעל הכול מרחף געגוע גדול. לא למה שיכול היה להיות אלמלא התפנית הפרועה של ההיסטוריה הקולקטיבית והמשפחתית, כי את זה אינני יכולה אפילו לשער. אלא למה שהיה, למציאות קיומה של סבתא, כמו כד שבור ויפה שכמעט טבע בים, אבל לא.


יום שלישי, 30 באפריל 2019

פרק תשיעי ואחרון ביומנה של סבתא / הביתה?

סבתא. מגדה בוניהדי, שנות השלושים
של המאה הקודמת
הוא עזב ואנחנו התיישבנו להמתין לבוקר שיגיע. כשהבוקר החל לעלות ראינו לצדנו אנשים נוספים שממתינים בתחנה. משרד הכרטיסים נפתח, אנשים התחילו לנוע ויכולתי להרגיש איך החיים חוזרים להיות מה שהיו פעם. קנינו את הכרטיסים בכספו של הקצין הרוסי, עלינו על רכבת של שלושה קרונות ויצאנו לדרך. האנשים סביבנו היו פועלים מהסביבה והכירו זה את זה. איש לא הציק לנו. התקרבנו ליעד יותר ויותר! אך לפתע הרכבת עצרה וכולם ירדו בבת אחת. בודפשט לא נראתה באופק. הפועלים החלו לצעוד לאורך הדנובה. הלכנו בעקבותיהם ואף אחת מאתנו לא שאלה דבר. שקעתי במחשבות. הייתכן שבודפשט נמחקה מן המפה? האם כל יקיריי אינם? צעדיי הפכו כבדים, כפי שהיה גם לבי באותם רגעים, אבל המשכתי ללכת. ערפל כבד כיסה את הצד הנגדי של הדנובה ואי אפשר היה לראות את פשט. 
השמש הבליחה בבת אחת מתוך הערפל והחשנו את צעדינו. "הנה בודפשט! היא עדיין קיימת!" גשר השלשלאות נראה 
במרחק התחלנו לרוץ. לא שינה לנו כלל שהגשר עדיין רחוק ושיהיה עלינו להמתין עוד זמן רב עד שנראה את יקירינו, היינו בבית – בבית! 

הגענו לליפוטווארוש, היכן שכולנו התגוררנו, בסביבות צהריים. צעדנו לאורך גדת הנהר ובבת אחת הבחנו בבניינים. הקירות החיצוניים עמדו על תלם, אך הדירות היו חרוכות. אפשר היה לראות שברי רהיטים, סירים ומחבתות מבצבצים מתוך ההרס. הדרכים נמחקו, הבתים נשרפו, אך עדיין חיו כאן אנשים. מה עם המשפחה שלי? הייתכן שהם שרדו רדיפות, הפגזות, רעב וצמא? התקוות הזהירות שטיפחתי הפכו לקלושות יותר ויותר. 

שאטסי הגיעה ראשונה לביתה. היא גרה ליד הדנובה, ברחוב פוסאני. "להתראות, להתראות!". אף אחת מאתנו לא חשבה להצטרף אליה. רק לאחר כמה ימים נודע לי שהיא הגיעה לביתה, צלצלה בפעמון ובעלה פתח את הדלת. היא התעלפה במקום. כשהתעוררה מן העילפון, לאחר כמה שעות, הייתה מרותקת למיטה במשך שבועות רבים. 

ארטסי הייתה הבאה בתור. "להתראות, להתראות!". חיפשתי אחריה כמה שבועות מאוחר יותר. אמה הייתה הניצולה היחידה. ארטסי שקעה בדיכאון עמוק וסירבה לקום מהמיטה. אינני יודעת מה אירע אתה אחר כך. היא עברה דירה ואיש לא שמע ממנה מאז. 

פאני ואני גרנו באותו בניין, אבל היא בחרה ללכת בדרך אחרת ממני. "להתראות, להתראות!". היינו רואות זו את זו לעתים קרובות ברחוב ולאחר זמן מה היא נעלמה. שנים רבות לאחר מכן פגשתי אותה שוב. רק אז גיליתי שבעלה שרד את המלחמה, אך מת מהתקף לב פתאומי ופאני הפכה לאלמנה בגיל שלושים ושמונה. היא עדיין גרה בבודפשט. 

פחדתי להגיע הביתה. תעיתי במסדרונות הבניין שבו השארתי את אמי מאחור וקיוויתי שאפגוש מישהו שהכיר את המשפחה שלי. הבחנתי שהסנדלרייה בפינת הרחוב פתוחה. הבעלים הוא זה שתיקן את הנעליים שלי, אלו שנעלתי ממש באותו הרגע. הוא זיהה אותי בזכות הנעליים. שאלתי אותו על אודות הוריי והוא אמר שלא ראה אותם מאז שהזמינו עבורי את הנעליים. מאוכזבת, צעדתי חזרה לבניין הדירות והתחלתי לטפס במדרגות אל הקומה החמישית. בעודי עולה, ראיתי את פישטה השכן רץ לקראתי מדירתו שבקומה השנייה. הוא לא זיהה אותי, אבל עצרתי ושאלתי אותו על הוריי. הוא לא ראה אותם ולא ידע עליהם דבר. 

הוא סיפר שהדירה שבה התגוררנו הופגזה ושלא בטוח לשהות בה כעת. 

השכנים עזרו לי לא מעט בימים הראשונים; ישנתי באחת הדירות הסמוכות ומצאו לי עבודה כתופרת. אחד השכנים סיפר שאמי, שהייתה מעל גיל הגירוש, לא עמדה בהמתנה מורטת העצבים לבדה בדירה בלי לדעת אירע לאבי ולי - ויצאה לחפש אותנו. היא מעולם לא חזרה. כך גם אבי. 

גרתי בבניין ההרוס חודשיים. עבדתי מדי יום ביומו ושרדתי, אבל קשה היה לדכא את הרעב. שום כמות של מזון לא יכלה להשביע אותי. לא יכולתי עוד לחיות בעיר הזו. לא יכולתי עוד לחיות עם הזיכרונות שהיו לנגד עיניי כל העת. לא הצלחתי להתמודד עם האובדן. ביוני 1945 השארתי הכול מאחור וסגרתי לנצח את הפרק ההוא של חיי. ברחתי לרומניה.


יום שבת, 15 בספטמבר 2018

פרק שמיני מיומנה של סבתא / לילה באסם

חזרנו לכביש הראשי. ללכת, ללכת, ללכת... מדי פעם עצרנו בצלו של עץ, אך לא לזמן רב. היינו חסרות סבלנות. בכל כפר שאלנו את אותה השאלה: "האם הרכבת לבודפשט חזרה לפעול?". התשובה הייתה זהה תמיד; המסילה הופגזה וייקח שבועות עד שתחזור לפעילות סדירה. המשכנו ללכת, כאובות וחלשות. ללכת, ללכת וללכת... 

סבתא הילדה ואמה, סביב 1930
הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת וצעדנו אל תוך כפר שעמד עדיין על תלו. כלבים נבחו ואנשי הכפר עמדו מחוץ לבתים ושוחחו. כשהתקרבנו הם התקהלו סביבנו והמטירו עלינו שאלות ; מהיכן באנו, מי אנחנו ולאן פנינו מועדות. רובם היו מבוגרים מאוד. אחד האיכרים הציע את האסם שלו לשנת לילה. הוא אמר שנהיה בטוחות בתוך הקש אם נזיז את הסולם. קיבלנו את ההצעה הנדיבה. הוא קרא לאשתו מיד ושאל מה נרצה לארוחת הערב. "אטריות עם סוכר ופרג" השבנו. בזמן שהאיכר שאב מים מן הבאר וחימם אותם לרחצה, אשתו רצה להכין את הארוחה. כל בקשה שהייתה לנו נענתה מיד. האישה ישבה סמוך לשולחן בחוץ ואנחנו אכלנו. בזמן הארוחה שמענו משאיות בחוץ והאישה נעלמה, אבל היינו עסוקות באכילה והתעלמנו. הכלב שכב מתחת לשולחן, האיכר ישב לצדנו ועישן מקטרת, תרנגולות התרוצצו סביב. חיי הכפר השלווים והקלים! 

לפתע שמענו צרור יריות מנשק אוטומטי והכלב החל לרוץ לעבר הגדר. שלושה חיילים רוסים חצו את הגדר בנשקים שלופים, מוכנים לירות. כולנו זינקנו לעמידה, כשהאיכר עומד לצדנו. הכלב קפץ על אחד החיילים וזה ירה בו והרג אותו מיד. החייל השני ירה בכל התרנגולות, בעוד חברו אוסף אותן אחת-אחת וצועד אל המשאית שחנתה בחוץ. האיכר התיישב ואנחנו בעקבותיו, ממתינות למוצא פיו. "זה עניין יומיומי". אמר. "הם ירו בכל הבקר ועכשיו זה תורן של התרנגולות". לרגע ריחמתי עליו, אבל נזכרתי כיצד החיילים ההונגרים ירו בבני אדם כאילו היו בקר ולא אמרתי דבר. 

כשהגענו אל האסם היה כמעט חשוך. טיפסנו למעלה, מצאנו אזור נוח לשינה בתוך הקש ומשכנו את הסולם כלפי מעלה. חלצנו את הנעליים, הנחנו את תיקי הגב מתחת לראש ונרדמנו מיד בידיעה שאנחנו בטוחות. 

התעוררתי למשמע קול. בחוץ היה לילה ואור הירח הסתנן מבעד לדלת האסם והאיר מעט את העלטה ששררה בפנים. הופתעתי לראות סולם מונח ליד הדלת, על אף שהסולם שהזזנו קודם היה סמוך אליי. נעמדתי וראיתי את ארטסי זזה. הזהרתי אותה שתשמור על שקט ובזווית העין ראיתי שני חיילים רוסים נכנסים פנימה. יכולנו לראות אותם בבירור דרך הסדק בדלת, אך הם לא ראו אותנו. אחד החיילים זחל לעברנו בזמן שהשני יצא שוב החוצה. ארטסי ואני הלכנו לכיוון הסולם וקיווינו שנצליח לצאת מהאסם ולקרוא לעזרה. החייל שזחל פנימה הגיע בינתיים למרגיט, שהתעוררה מבוהלת ובתוך רגעים אחדים ומבלי להשמיע קול, החל לאנוס אותה. הגענו לדלת ונתקלנו בחייל השני. באותו רגע נשמעה שריקה ושני החיילים רצו החוצה. אספנו את חפצינו וירדנו במהירות מהסולם, שבתחתיתו פגשנו את המארח שלנו. 

"מהיכן הגיע הסולם הנוסף?" שאלנו. "מהמחסן" הוא השיב. "למה, הם אנסו אתכן?". "לא", השבנו, מכחישות את האונס של מרגיט. "הם רק ניסו." הוא נענע בראשו ומכיוון שלא רצינו לחזור לאסם הזמין אותנו להיכנס לביתו. בעודנו נאספות סביב השולחן נשמעו צעדים. הדלת נפתחה וארבעה חיילים רוסים נכנסו, ובעקבותיהם קצין שדחף את המארח שלנו הצידה. היינו מבוהלות, אבל הפעם טעינו. זו הייתה משטרה צבאית והם חיפשו חיילים ללא פס. החיילים קיבלו בדרך כלל פס לשלושה ימים ואם האריכו את החופשה מעבר לזה ונתפסו, הם נורו במקום. בגרמנית שבורה, סיפר לנו הקצין שהם ביקרו בבית האיכר הזה קודם, מכיוון שהיו לו שלוש בנות. כעת ידענו מדוע היה סולם נוסף, מה האיכר עשה באסם באמצע הלילה ומדוע הוא נראה כה מאוכזב כשהשבנו לו שלא נאנסנו. עזבנו את הבית עם הפטרול הצבאי, מבלי להודות על "האירוח". הייתה לנו חוויה חדשה להוסיף לצרור החוויות עד כה. 

החיילים לקחו אותנו לקצה הכפר והראו לנו את הדרך לגיור (Gyor). הגענו בסביבות הצהריים. כאן החיים חזרו כבר למסלולם, למרות ההרס ששרר בכל מקום והחיילים הרוסים הרבים. חצינו את העיר והגענו לכיכר שהיה בה מחסום נוסף. מסמכי הזיהוי של כולם נבדקו. מי שלא היו תושבי גיור התבקשו להתכנס בצד אחד של הכיכר. ניסינו להסביר מהיכן באנו, אך ללא הועיל, שלחו אותנו לעמוד בשורה אחת עם כל היתר. התבוננתי סביב והבחנתי שהכיכר נפתחת לשמונה רחובות שונים. התקדמנו כולנו לעבר מפתח אחד הרחובות והתחלנו לרוץ בבת אחת. החיילים לא הבחינו בנו או הניחו שיתפסו אותנו במחסום הבא. שנים מאוחר יותר גיליתי שמי שנעצרו במחסומי הצבא הרוסי נשלחו לעבודות כפייה ברוסיה ובמיוחד למכרות. מי ששרדו שם לאורך זמן והוכיחו שהיו במחנה ריכוז גרמני שוחררו לבסוף. מי שלא הצליחו להוכיח זאת נותרו במשך שנים במחנות הכפייה. 

עזבנו את גיור בחופזה ונזהרנו שלא להיתפס שוב. החלטנו שנבלה את הלילות תחת כיפת השמיים, בתקווה שכך נהיה בטוחות יותר. כשירד הלילה מצאנו קרחת יער רחוקה מהכביש והתמקמנו לקראת שינה. התעוררנו עייפות ועצבניות, אחרי לילה ללא מנוחה שבו התעוררנו מכל רחש וסבלנו מן הקור. אחרי הכול, זו הייתה רק תחילת אפריל. 

המשכנו ללכת ללא הרף והגענו לצומת הדרכים הראשון. אנוש, מרגיט ופאני רצו ללכת שמאלה, בעוד ששאטסי, ארטסי ואני רצינו לפנות ימינה. התווכחנו ובסופו של דבר נפרדנו, כל קבוצה לכיוון אחר. שאטסי, ארטסי ואני פנינו ימינה ואחרי כמה דקות פאני הגיעה בריצה והצטרפה אלינו. אנוש ומרגיט נעלמו מן העין. היינו נסערות. אחרי כל מה שעבר עלינו יחד, לא הבנו מדוע הן רוצות לעזוב. היינו כל כך קרובות ליעד והסכנה שנשקפה להן הייתה גדולה הרבה יותר בלעדינו. רק שנים לאחר מכן גיליתי את הסיבה האמתית להתנהגותן המוזרה. מיד אחרי שעזבו אותנו, מרגיט התמוטטה על הכביש. היא הייתה מעורפלת, סבלה מחום גבוה ולא זיהתה את אנוש. נהג משאית רוסי הסיע אותן לבית החולים הקרוב ושתיהן אובחנו כחולות טיפוס. הן אושפזו ושוחררו רק שלושה שבועות מאוחר יותר. 

המשכנו לצעוד לכיוון בודפשט. היינו קרובות לדורוג (Dorog), שבה שירותי הרכבות לבודה כבר התחדשו. הגישה לפשט הייתה רק דרך גשר השלשלאות שבנו הרוסים. כולם הזהירו אותנו ש"בודפשט קאפוט", כלומר הרוסה וחרבה. לא יכולנו אפילו לדמיין מה קרה שם. סיפרו לנו שהרוסים כבשו את פשט, בזמן שהגרמנים וההונגרים הגנו על בודה ללא תקווה או היגיון כלשהו. הידיעה על ההרס של בודה לא ממש נגעה ללבנו; בודה הייתה הראשונה להיפטר מן היהודים, שנשלחו ל"בתים היהודיים" בפשט, עוד לפני שהמיליציות של סלאשי וצלב החץ השתלטו. 

הגענו לדורוג אחר הצהריים. הרכבת לבודה אמורה הייתה לצאת רק ב-5 בבוקר. היה עלינו למצוא מקום לישון בו ושאלנו על כך את האנשים שראינו סביב. נשאלנו שאלות רבות; מי אנחנו, מנין באנו. כשהיה ברור שאנחנו יהודיות ניתנה לנו כתובת. 

הלם נשקף מעיניהם של בני הזוג המבוגרים שפתחו לנו את הדלת. הם הציעו לנו לישון בחדר האוכל והתנצלו שאין ברשותם מזון לתת לנו. הצענו לשלם על הטרחה והם סירבו. מכיוון שאף מאתנו לא ענדה שעון, האיש המבוגר הציע להעיר אותנו בזמן כדי לתפוס את הרכבת. הבית היה עמוס פריטי ריהוט יפהפיים ושטיחים פרסיים רכים, אף לא אחד מהם אופייני לעיירת כורים קטנה כמו דורוג. הייתכן שהכול נגנב מיהודים? התפזרנו בחדר האוכל רחב הידיים; על הספה, על הכיסאות מרופדי הקטיפה ועל הרצפה והלכנו לישון. 

היה חושך גמור בחוץ כשהזקן העיר אותנו. אספנו את חפצינו ושאלנו למיקום תחנת הרכבת. "שם", הוא אמר וסגר מאחורינו את הדלת. מצאנו את עצמנו בחושך, בעיירה לא מוכרת, בלי מושג ברור לאן ללכת. התחושה הייתה שהשעה לא מאוחרת מחצות וברחובות היה עוצר. צעדנו שמאלה ונעצרנו בצומת דרכים, משוחחות בקולות מהוסים. לפתע הופנתה לעברנו אלומת פנס מסנוורת ונשמע קול "עצרו או שאני יורה!". לא יכולנו לראות מי עומד מאחורי הזרקור אבל השבנו שהגענו ממחנה ריכוז ושכל רצוננו הוא להגיע לתחנת הרכבת. "אתן לא יודעות שיש עוצר והשעה היא אחרי חצות?" הסברנו מה קרה. "יש לכן מזל שאני מצאתי אתכם ולא הפטרול הרוסי ; הם קודם יורים ורק אחר כך שואלים שאלות. אני חייל במשמר הלאומי", אמר והראה לנו את סרט היד שענד בצבעי אדום-לבן. "בואו אחריי, אקח אתכן לתחנת הרכבת". 

הוא הדליק סיגריה והתחלנו ללכת. פנינו שמאלה בעקבותיו ומצאנו את עצמנו עומדות במנהרה חשוכה, מבוהלות. האם הוא עומד להרוג אותנו, אחרי כל מה שעברנו? "מהר" הוא אמר, "אסיים לעשן את הסיגריה בקרוב ולא תוכלו יותר ללכת אחריי. אסור לי להדליק את הפנס בקרבת תחנת הרכבת." לא הייתה לנו ברירה. הלכנו אחריו ובתוך דקות הגענו לתחנה.


יום שבת, 1 בספטמבר 2018

פרק שביעי מיומנה של סבתא / אורז בחלב

היינו כבר בהונגריה והתקרבנו לשופרון. בכביש הגישה לעיר נעצרנו במחסום של הצבא הרוסי. העיר עצמה נהרסה בהפגזות ומפסי הרכבת נותרו רק כבלי מתכת מעוקמים, כל אחד בזווית אחרת. מן ההריסות עלה עדיין עשן הקרבות. רבים חזרו אל העיר: עובדי כפייה, חיילים הונגרים לא חמושים, ניצולי מחנות ריכוז, קשישים שישבו בעגלות שנדחפו על ידי צעירים ונשים וילדים שישבו בעגלות רתומות לסוסים. בעגלות שנשאו את רכוש המשפחות נהגו הגברים ולעתים ניתן היה לראות כבשה או כלב רצים לצד העגלה. 

החיבה לאורז בחלב עברה אצלנו במשפחה יחד עם סיפורי השואה
הובילו אותנו לקרחת יער, במקום שבו המתינו כבר מאות אנשים. אמרו לנו שהרוסים אוספים גברים ונשים שכוחם במותניהם למטלות ניקיון ושאת יתר האנשים מזהים וממיינים לפי מסמכי הזיהוי. איש לא ידע מה עתיד לקרות אחר כך. החייל הרוסי שאפשר לכולם להיכנס לאזור הכינוס לא הרשה לאיש לצאת. אחד הגברים ניסה לחזור לכביש הראשי והחייל ירה באוויר כדי למנוע ממנו לעשות זאת. זה הספיק לנו. היינו כלואות זמן רב מכדי שנאפשר לזה לקרות שוב. 

קל היה לזהות את ניצולי המחנות: עור ועצמות, עיניים רעבות, מזוהמים ובלויי סחבות, חלקם עונדים עדיין טלאי צהוב. היינו כמאה איש. אחד הגברים אמר לנו שהוא כבר ברח ממקום דומה ושאין לו שום כוונה לעסוק בפינוי הריסות. לדבריו, ההונגרים והגרמנים צריכים לעשות את הניקיון. כך הם מקבלים מה שמגיע להם! 

שמנו לב שהרוסים יוצרים קבוצות של כ-200 איש, שעוזבות אחת אחרי השנייה. האנשים היו מסודרים בשורות של ששה וחייל רוסי חמוש ליווה אותם לעיר. אחד החברים הציע שניצור קבוצה, נצעד לכיוון היציאה ונצטרף לקבוצה הראשונה שעוזבת. החייל לא יתנגד וכך נוכל להישאר יחד. בצומת הראשון נסתובב, נצעד לכיוון ההפוך וכך החייל הרוסי יחשוב שקיבלנו פקודות אחרות. קרה בדיוק מה שציפינו והתכנית עבדה. בצומת הראשון, החייל והקבוצה פנו שמאלה וכולנו פנינו ימינה והתפזרנו ברגע שיכולנו. היינו יחד שוב, כל השש. 

הזהירו אותנו שלא לדבר עם איש, במיוחד לא בגרמנית - אחרת יירו בנו על המקום. שופרון הייתה הרוסה לחלוטין ולא נראתה נפש חיה בשום מקום. אחת לזמן ראינו קבוצה של עובדים עם אתי חפירה, צועדת בעקבות חייל רוסי. הדממה חסרת החיים הייתה מעיקה ומוזרה. ניסינו למצוא את הדרך שמובילה מחוץ לשופרון, אבל לא היה אף אחד לשאול. כששמענו צעדים התחבאנו מיד, מפחד שיגייסו אותנו לעבודות כפייה. באחת הפעמים שהתחבאנו מצאנו את עצמנו בטירה, שנשמרה במצב די טוב למרות הלחימה. החצר הקדמית הייתה מכוסה הריסות ושברי זכוכית ועל העמודים נראו חורים של כדורים. בקומה השנייה הבחנו בכמה גופות תלויות בין העמודים. הצליל היחיד שנשמע היה קול צעדינו על אבני המרצפת. מצאנו מקום שלא נראו בו גופות והתיישבנו לאכול. 

מיד כשהתיישבנו הופיע חתול גדול מאחורי אחד העמודים ובעקבותיו שני חיילים רוסים בשנות העשרים שלהם. בהונגרית רצוצה הם הסבירו שהם רוצים לשבת לאכול אתנו ושלאוכל יש טעם טוב יותר בחברה. הם הוציאו את המזון שהיה ברשותם והתיישבנו לידנו. אחרי כל מה שקרה בימים האחרונים היינו זהירות מאוד ודי מהר הסתבר שלא טעינו. מיד אחרי שסיימנו לאכול החיילים התחילו לפלרטט אתי ועם שאטסי. כשדחינו אותם הם לא התעקשו ועזבו את המקום, אבל בדיוק כשנחפזנו לעזוב, הם חזרו, כשכל אחד מהם מחזיק שתי ככרות לחם. הם הציעו לנו את הלחם וביקשו שנלך אתם בתמורה. סירבנו. כשהתחלנו ללכת הם צעדו בעקבותינו. שינינו את התכנית; בהנחה שלחצר יש יציאה נוספת, אנוש, מרגיט ושאטסי יצעדו לכיוון הרחוב, בזמן שפאני, ארטסי ואני נחזור לאזור שבו אכלנו קודם. החיילים לא רצו להיפרד זה מזה והלכו שניהם בעקבות הקבוצה שלי. התחבאנו מאחורי העמודים. אחרי זמן מה, החיילים יצאו בדרך שבה נכנסנו ואנחנו רצנו לכיוון השני, היכן שהאחרות המתינו. לא ידענו לאן ללכת, אך למרבה המזל פגשנו קבוצה של ניצולי מחנות והצטרפנו אליהם. 

אמנם הצלחנו לחמוק ממחסום נוסף של הרוסים, אבל הדאגה בעניין המחסומים הרבים הלכה והתגברה. ידענו שבמרחק 6 ק"מ משופרון נמצאת הארקה, שבה חפרנו תעלות במשך יותר מחודש. ידענו גם ששופרון נמצאת בין הגבעות ובין פסי הרכבת ולכיוון הזה הלכנו. גם הסקרנות הניעה אותי; רציתי לדעת מה קרה לכפריים בהארקה שהרעילו את בארות המים, רק כדי לוודא שיהודים לא ישתו מהן. הלכנו בדרכים שהתפתלו דרך הגבעות. השמש זרחה, העצים עמדו במלוא הפריחה והצלילים היחידים ששמענו היו ציוץ ציפורים וזמזום חרקים. האם באמת באנו ממחנה ריכוז? האם באמת היה לנו קר והיינו קרובות לגווע ברעב? הכול נראה כחלום רע. זה הרגיש כמו טיול אביבי במרחבי הכפר המקסימים. החברים והמשפחה המתינו בבית, החיים עצמם המתינו! 

בעיקול הכביש נראה פתאום השלט 'הארקה' ומאחוריו הכפר הקטן, עומד על תלו ללא פגע; צריח הכנסייה, גגות הרעפים האדומים, הרחובות הנקיים, העצים הפורחים. הכול היה כל כך שקט. שקט מדיי! נפש חיה לא נראתה, כלב לא נבח. דממת מוות! 

צעדנו ברחובות ומאחד הבתים יצא אדם בהילוך של איש זקן. "מאיפה הגעתם?" שאל. בעודו מתקרב ראינו שהוא לא מבוגר כלל. תהיתי מה קרה לו. הוא סיפר שהיה אחד מ-3000 פועלי הכפייה שהובאו להארקה כדי לסיים את חפירת התעלות לטנקים שבה התחלנו אנחנו. כשהרוסים עמדו לשחרר את הארקה, הגרמנים לקחו עמם את העובדים הבריאים והשאירו מאחור את החולים, שיסתדרו בכוחות עצמם. הם כל כך מיהרו לעזוב שהם לא טרחו להקדיש זמן לחיסול האסירים החולים. האיש הזה החליט להישאר מאחור, להתחבא בכפר ולהתחזק לפני שישים פעמיו הביתה. הוא נשאר בבית ששימש את הגרמנים כמפקדה של השומרים ואיכשהו חמק מעינם הפקוחה של הרוסים כשנכנסו לכפר. בבית היו שלושה חדרים גדולים: אחד היה חדר הלינה של השומרים, השני מטבח והשלישי מחסן. קירות המחסן היו מכוסים מדפים ומלאים פחיות שימורים ; נקניקים נתלו מן התקרה והרצפה הייתה מכוסה תערובת של סוכר ונרות. 

"מה תרצו לאכול?" הוא שאל אותנו. מתי הייתה הפעם האחרונה שנשאלתי את השאלה הזו? האם ייתכן שחלפו רק ששה חודשים? מדוע זה נראה כנצח? כולנו רצינו משהו חם ומתוק. "אורז בחלב?" היה לו חלב טרי מהאיכרים שמעבר לכביש, שחששו שישמיץ אותם על שסייעו לגרמנים ונתנו לו כל מה שביקש. האיש, שהסתבר בינתיים ששמו בלה, חצה את הכביש וחזר עם דלי מלא חלב. הוא הדליק את האש בתנור, הניח עליו סיר מים ענק לרחצה, עוד סיר גדול של חלב והלך אל המחסן. בעזרת את חפירה הוא הרים את הסוכר והאורז, ניפה את שברי הנרות ושפך הכול לתוך החלב הרותח. הוא הוסיף עוד כמה אתים גדושות לתוך החלב, התנצל ופרש הצידה. היה עליו לנוח אחרי המאמץ. מאוחר יותר נכנסו שני חבריו וכולנו ישבנו לאכול. סיימנו את דייסת האורז בתוספת שימורי פירות במהירות מסחררת. בלה הביא דלי חלב נוסף, שאותו שתינו במקום מים. סוף סוף הרגשנו שבטננו מלאה. 

שלושת הגברים היו במצב נורא. הם היו בשנות השלושים לחייהם, אך נראה היה שהם לא שוקלים יחד יותר מ-100 ק"ג. כל תנועה הייתה מאמץ עבורם וזו הייתה הסיבה שהם התכוונו לאסוף כוחות ולהתחזק לפני שיחזרו הביתה. לפי המראה שלהם סביר היה להניח שאילו היו מתחילים בצעדה הם לא היו מגיעים אפילו לכפר הראשון שבדרך. אחרי הארוחה התרחצנו במים החמים ונערכנו ללילה. במקום לישון מצאנו את עצמנו משוחחים על משמעות החיים. לא היינו בטוחים שהקשיים הפיזיים והנפשיים שחווינו הפכו את החיים לראויים לחיותם ותהינו מהיכן הגיע אינסטינקט ההישרדות. שוחחנו על העתיד והסכמנו שעלינו למצוא את המשפחות שלנו למרות הקשיים. כולנו שמרנו על תקווה. 

כשעלה השחר אכלנו שוב והלכנו סוף סוף לישון. כשהתעוררנו קיבל את פנינו יום אביבי יפהפה. החבורה ניסתה לשכנע אותנו להישאר, אבל חוסר הסבלנות שלנו היה חזק מן ההצעה. נפרדנו לשלום ואיחלנו כל טוב, אבל רגע לפני שעזבנו שאלתי אותם על הכפריים. בלה סיפר שרוב אנשי הכפר נמצאים עמוק בבית הקברות. מאחר שכל הבארות הורעלו, מים ראויים לשתייה נותרו רק בבאר אחת בכפר. לכפריים לא נותרו די מים לרחצה וידוע שכיני הגוף אינן מבחינות בין דם לדם. הטיפוס הרג את כולם. הכפריים היחידים ששרדו הם מי שעזבו לפני ש"היהודים" הגיעו. 

הנקמה מתוקה, אבל כמה כפריים מתו? כמה מ-3000 עובדי הכפייה שרדו? לעולם לא אדע. אינני יודעת גם את שמות החברים שפגשנו שם, חוץ מבלה. היכן הם היום? האם הצליחו להגיע הביתה ומה מצאו שם? היכן המשיכו לחיות? אינני יודעת ולעולם לא אדע.


יום רביעי, 30 במאי 2018

פרק שישי מיומנה של סבתא

ה-2 לאפריל 1945 היה יום אביב מקסים ועבורנו - המקסים ביותר שהיה אי פעם. ששה חודשים של רעב, פחד מוות, מחלה, חוסר תקווה וקור הגיעו לקצם. המשחררים הגיעו. הרוסים הדפו לאחור את הגרמנים, שהיו כעת האסירים לצד הדרך הראשית המובילה לרוסיה. הגרמנים, שהיו ידועים בכך שלא סבלו טיפת אבק על מגפיהם ברחובות המחנה, נראו מזוהמים ואפשר לקוות שגם לא פחות רעבים ועייפים ממה שהיינו אנחנו. 

סיגליות בר בפריחה
היינו קבוצה של שבע נשים כשעזבנו את המחנה, ששוחרר על ידי שני חיילים רוסים. שניים. השומרים הגרמנים עזבו את המחנה ב-31 למרץ וכך גם הסמל בן ה-21. התותחים והיריות נשמעו ללא הפסקה יום ולילה. לא ידענו היכן נמצאים הגרמנים והיכן הרוסים ולא העזנו לעזוב. המתנו, בסבלנות, שהלחימה תיפסק. ב-1 לאפריל, שני חיילי אס.אס עברו דרך המחנה באקדחים שלופים אך לא ירו. ב-2 לאפריל מוקדם בבוקר הלחימה פסקה. דגל לבן הופיע על הבניין שמול המחנה. הכפריים, לבושים בבגדי יום א', יצאו לרחובות ונכנעו לרוסים. מאוחר יותר נכנסו שני חיילים רוסים למחנה, שאלו מי אנחנו, ראו את מצבנו ויעצו לנו ללכת לאן שיישאו אותנו רגלינו. הם היו חיילי סיור ולא היה להם מושג אם הגרמנים עתידים לשוב. הם הפצירו בכל מי שעמד על הרגליים לצאת מזרחה. כ-500 איש היו מסוגלים לצאת רגלית מהמחנה. 

לא היה דבר שיכולנו לקחת אתנו, אז נעמדנו על הרגליים ופשוט הלכנו. כל מה שיכולנו לחשוב עליו היה החופש. היינו חופשיות! יום האביב המקסים העצים את התחושה. מיד עם היציאה משער המחנה מצאנו את עצמנו עומדות מול טנקים של הצבא האדום, שבדיוק הגיעו לכפר. חייל רוסי חילק ככרות לחם ואחר הושיט פירות משומרים. הם הזהירו אותנו שלא ללכת לכיוון הגייש-אלום (Hegyesalom), שם נמשכה עדיין הלחימה והציעו שנלך לכיוון שופרון (Sopron). העיר שופרון הוחזקה עדיין ע" הגרמנים, אך הצבא האדום כיתר אותה והשחרור היה עניין של שעות ספורות. התחלנו לצעוד לכיוון העיר. 

לא היה איש לא על הדרך הראשית, חוץ מחיילים רוסים שהתקדמו ממזרח למערב, בכיוון ההפוך משלנו. הם הגיעו במשאיות, בעגלות רתומות לסוסים קטנים, ברגל, בטנקים ובמכוניות. היו חיילים שנראו מונגולים ואחרים, גבוהים ובלונדינים, שאלמלא המדים היו נראים כמו גרמנים טהורי גזע. היו שחרחרים ובלונדינים, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים והם הגיעו בכמויות אדירות. זה היה כאילו העולם כולו התחיל לרדוף אחרי הגרמנים במטרה לחסל אותם. 

לא היה לנו שום מטען לשאת. גם 40 הק"ג ששקלנו היו יותר מדיי עבורנו. היינו בנות גילאים שונים. המבוגרת ביותר הייתה בת 52 ונראתה בת 75. היא הצטרפה לקבוצה כשעזבנו את המחנה ואפילו לא ידענו את שמה. התחלתי את המסע עם פאני, בת ה-32 וארטסי, בת ה-16 וכעת היינו יחד, בדרך הביתה. אנוש ומרגיט היו אחיות. אנוש, חברתי משכבר הימים, הייתה בת 30 ומרגיט בת 36. את שאטסי פגשתי במחנה. אישה יפה בת 30 לערך, מפונקת ועשירה, שמעולם לא הבינה את המשמעות של 'אין'. היא הצליחה לטפל בעצמה יפה גם בתנאי המחנה והודות לה הפכנו להיות 'הקבוצה הנקייה'. מכיוון שמקום השינה שלנו היה קרוב לברזיות, היינו תמיד הראשונות להתרחץ, אפילו במינוס 30 מעלות. זו הסיבה שכיני הגוף לא ממש הטרידו אותנו. אלא שאת הטיפוס זה לא מנע: לשאטסי היה חום מאוד גבוה כשעזבנו את המחנה ואני נעמדתי על הרגליים רק 20 ימים לפני השחרור. במשך 14 יום סבלתי מהזיות וחבתי את חיי בעיקר לאנוש. היא האכילה, השקתה וניקתה אותי. למרות החום הגבוה וההזיות נאבקתי בה וסירבתי לקחת את התרופות שניסתה לתת לי. המשכתי להחזיק את הכדורים ההם במשך שנים, מתוך רצון לבדוק את תכולתם, אבל לא בטחתי ברומנים הקומוניסטים, כך שבסופו של דבר השלכתי את זה. חבל שעשיתי זאת, מכיוון שאני משוכנעת עד היום שהכדורים הכילו רעל. איש מן האנשים שהכרתי, שנטלו את הכדור, לא שרד. האם היה זה הטיפוס שהרג את חבריי, או שהתרופה עשתה זאת? 

האחרונה בקבוצה שלנו הייתה פירי; בת 21, מנומשת, ג'ינג'ית ושקטה למדיי. אני הייתי החזקה והעמידה מכולן. הייתי בת 19 ומאחוריי היו כבר 6 שנות נדודים. יכולתי לישון בכל מצב וחוויתי רעב יותר מפעם. חשבתי שאני יודעת הכול על הנאצים – בגיל 19 כולנו חושבים שאנחנו יודעים הכול – אבל טעיתי. לא ידעתי דבר על תאי הגזים, על ההשמדה המאורגנת והניסויים בבני-אדם. טעיתי כשחשבתי ששרדתי את הגיהינום. מה שחוויתי היה רק טיפה אחת מן האימה והסבל שיהודים חוו. לא ידעתי דבר על ששת המיליונים שהושמדו. 

התחלנו ללכת לכיוון שופרון. חלפנו על פני כפר ומצאנו את עצמנו בתוך יער שבו הסיגליות עמדו במלוא פריחתן. הריח המשכר של היער, הסיגליות והעצים – הכול אמר אביב וכך גם ליבנו. היינו שוב בחיים. 

שופרון, הונגריה
השארנו מאחור את ההמולה של הדרך הראשית ומהר מאוד מצאנו את עצמנו על גדת נהר. הגשר הופגז והכביש שהיינו אמורות ללכת עליו המשיך בצד השני של הנהר. חיילים רוסים חצו את הנהר, שהגיע להם עד גובה החזה, עם רובים מורמים מעל הראש, כשכל חייל נאחז בחייל שהולך לפניו. התווכחנו אם לחצות בנקודה הזו או להמשיך עוד 10 ק"מ ולחצות בגשר צף שהרוסים בנו. איש צעיר, שמשקלו 40 ק"ג לערך, התחיל לחצות את הנהר, אחרי ששכנע שתי אחיות להצטרף אליו. השתיים היו במצב גופני טוב, מכיוון שעבדו קודם במטבח המחנה. כל השלושה טענו שהם שוחים היטב. החיילים הרוסים ניסו לומר שהזרם חזק וקשה לחצייה, אבל הם לא רצו להקשיב. 

הקבוצה שלי עמדה על גדת הנהר לצד כמה חיילים וצפתה בשלושה. כ-10 מ' לאחר שנכנס לנהר נסחף הצעיר עם המים. הוא המשיך להחזיק את ידי הנערות לזמן מה, אבל עוצמת המים סחפה אותם. הגבר הצליח למצוא סלע ולהיאחז בו, אבל הנערות נסחפו. כמה חיילים חמושים ברובים קפצו לתוך הנהר והצילו את אחת הנערות באמצעות משיכה בשיערה, אבל השנייה נבלעה בשצף המים. החיילים הרוסים יצאו מהמים בנס ולאחר התקרית הזו איש לא ניסה עוד לחצות. 

הסתדרנו מחדש כקבוצה והתחלנו לצעוד לכיוון הגשר הצף. יום האביב כבר לא היה קסום כל-כך והפרחים איבדו את ריחם. המוות עדיין ארב סביבנו. מצאנו את הגשר, חצינו אותו ובמהרה הגענו לבץ' אויהאי (Becs-Ujhely). העיירה המופגזת הייתה מלאה בגופות של גרמנים. הבטנו מזועזעות בחייל רוסי שניסה להסיר טבעת נישואין מגופה ולאחר שלא הצליח חתך את האצבע שעליה הטבעת. המשכנו בהליכה. נראינו רע. הבגדים שלנו לא עברו כבר כביסה שישה חודשים, שיערנו היה קצוץ ועינינו סיפרו על הרעב שהיה מנת חלקנו. מדי פעם הרוסים ריחמו עלינו וזרקו לנו ככר לחם, שסיימנו בתוך שניות, אבל זה רק הגביר את רעבוננו. 

עגלה חקלאית שנסעה מזרחה לקחה אותנו עמה ונסענו מספר ק"מ בתנאים נוחים. מאוחר יותר שמחנו שוב כשמשאית רוסית עצרה כדי לתת לנו טרמפ. במרכז המשאית עמדה חבית והחיילים מילאו מדי פעם את כוסותיהם ושתו. הם הבחינו שאנחנו מתבוננות בהם, הושיטו לנו את הכוסות שלהם והציעו לנו לשתות מן החבית. כולנו ישבנו, חוץ ממני ומארטסי. אנוש חלצה את נעליה בזמן שהמשאית האיצה דרך הכפרים המופגזים. 

קיבלנו כוסות מלאות ושתינו ממש כמו החיילים. אני לא יודעת איך האחרים הרגישו, אבל זה היה כאילו אש בוערת עשתה את דרכה מהגרון אל הקיבה ולכמה רגעים לא יכולתי לראות או לשמוע דבר והתקשיתי לעמוד. רגליי נרדמו. זה היה הרגע שבו ראיתי את אחד החיילים מנסה לחבק את פאני, השני ניסה לגעת באנוש ושלישי התקרב אליי. נרתענו וצעדנו לאחור, עד שהחיילים השליכו אותנו מהמשאית הנוסעת. הנעליים של אנוש נותרו על המשאית. זמן קצר לאחר מכן יתרת הקבוצה הושלכה מן המשאית, אבל כולנו שרדנו. אני בספק אם היינו שורדות את הנסיעה במשאית, אילו שתינו עוד וודקה. 

האישה בת ה-52 הייתה היחידה שנותרה על המשאית. קיווינו שהיא שרדה. אחרי קילומטרים רבים מצאנו אותה יושבת בצד הכביש, לא מסוגלת לקום. היא נאנסה על ידי חמישה חיילים והושלכה מן המשאית. לא היה דבר שיכולנו לעשות עבורה והמשכנו ללכת. 

לא ידענו היכן נישן בלילה או מה נאכל עד שנגיע הביתה, אבל כבר ידענו היטב שעלינו להיזהר מהחיילים הרוסים. כל מה שרצינו היה להמשיך הלאה ולגלות מה קרה לבני המשפחה שלנו, אבל אז הסתבר שפירי לא מסוגלת יותר. היא נעצרה מול בית מופגז והרוס והבטיחה שתפגוש אותנו שוב בהמשך הדרך, לאחר שתנוח ותצטרף לקבוצה אחרת. עשרים שנה מאוחר יותר גיליתי שהיא מעולם לא הגיעה הביתה; היא נאנסה על ידי חיילים רוסים וגופה החלש לא עמד בכך. היא נמצאה מתה ביום שלאחר מכן. 

המשכנו ללכת. מצאנו בית ריק להעביר בו את הלילה. אכלנו את הלחם שקיבלנו מהרוסים וקופסאות שימורים שמצאנו בבית. כשהרעב שכך, נרדמנו. בבוקר יצאנו שוב לדרך. מאז שעזבתי את בודפשט נשאתי עמי זוג נעליים נוספות. למרבה הצער, הן לא התאימו לאנוש, שצעדה יחפה. הן היו גדולות מדיי והיא התקשתה ללכת בהן. כולנו פקחנו עבורה עיניים וחיפשנו, אבל במשך היום מצאנו רק נעליים בודדות, ללא זוג. המשכנו ללכת ומצאנו את עצמנו בתוך כפר. בין הבתים המופגזים, משני עברי דרך צדדית, נראו לעינינו, כאילו בהזמנה, מאות נעליים ומגפיים מפוזרים על הקרקע. אנוש רצה לשם בשמחה, בתקווה למצוא זוג מתאים, אבל לרובן לא היה זוג. 

לאחר חיפוש ארוך שבו השתתפנו כולנו, הבחנתי בזוג מגפיים. "זה בדיוק מה שהיא זקוקה לו כדי להגיע הביתה" חשבתי לעצמי ורצתי לכיוונן. כשגיליתי שכפות הרגליים של מי שנעל אותן עדיין בפנים השלכתי את המגפיים, מזועזעת כולי. מיד לאחר מכן אנוש ואני מצאנו זוג נעלי ספורט ועזבנו את הכפר האיום הזה, שכל מה שנראה בו לעין היה נעליים ועוד נעליים, ללא נפש חיה או בית אחד שעומד על תלו. 

התקרבנו לאזור מיוער כשלפתע ומשומקום הופיעו משוריינים רוסיים שנסעו לכיווננו. הם חלפו על פנינו בדממה מוחלטת, משאיות וטנקים מלאים בחיילים רוסים. הם נעלמו כפי שהופיעו ואנחנו נותרנו תוהות אם בדינו את המחזה מדמיוננו, אך ריח הדלק והאבק שנותרו באוויר העידו שזה אכן קרה. הכביש נעלם אל תוך היער ומסביב היו בורות מלאים בתיקי גב, קופסאות עץ וניירות, שנראו כאילו מישהו השליך אותם בחופזה. הכיתוב על הקופסאות היה בגרמנית ואחת מהן הכילה קוביות סוכר שנפלו לקרקע. מילאנו את הכיסים בקוביות הללו, אבל כמה כבר יכולנו כבר לשאת? גם משקל גופנו היה כבד מדיי עבורנו באותם הימים. 

לפתע יצא מבין העצים חייל, כיוון אלינו את נשקו וציווה משהו ברוסית. לא הבנו מה הוא רוצה. הוא בחן את פרקי הידיים שלנו, חיפש שעונים והראה לנו את זרועו, שהייתה מכוסה ב-20-25 שעונים. הסברנו בקושי שאין לנו שעונים, שבאנו ממחנה ריכוז. הוא הסתובב לאחור ועזב. 

אם היינו זקוקות לשירותים, נהגנו לגשת אל מאחורי העצים. באחת ההזדמנויות הללו, שמענו את ארטסי צועקת פתאום מבין העצים. רצנו לעברה, חוששות שהרע מכול קרה ומצאנו אותה בוכה מאחורי שיח, סמוך לגופתו של אחד מחברינו למחנה. הכרנו אותו היטב. הוא ברח מהמחנה לוינה, שם הוא הוסגר, נעצר והוחזר לליכטנוורט. בדומה לכל מי שניסה לברוח, הוא ספג 50 צליפות שוט על גופו העירום, מול כולנו. גם את זה הוא שרד. והנה הוא שכב לפנינו, מת, ירוי בראשו, דמו מטפטף עדיין לקרקע. 

בודפשט ריקה והרוסה, 1945
המשכנו את מסענו בדממה הכבדה, כשתקוותנו להגיע הביתה שברירית מתמיד. צעדנו שקועות במחשבות ולא הבחנו בחייל הרוסי שצעד מולנו עד שעצר אותנו ממש. לא ידענו האם את השעונים שלנו הוא רוצה או את חיינו. הוא לקח אותנו אל שולחן שניצב בין העצים וסביבו קצינים רוסים. כשהתקרבנו, אחד הקצינים, רב סרן, נעמד על רגליו. הוא היה נמוך, בן 35 לערך. מכיוון שאף אחת מאתנו לא דיברה רוסית, הוא שאל אם מישהי דוברת גרמנית. כך הפכתי למתורגמנית. הוא רצה לדעת מי אנחנו ומנין אנו באות ואמר לי שגם הוא יהודי. הוא אמר לנו שבודפשט ריקה והרוסה והמליץ לנו ללכת יחד אתם מערבה, לברלין. כשסירבנו, הוא הושיט לנו פיסות בשר מעושן שחייליו מצאו קבורות באדמה, פרוסות של בשר קר, לחם וכסף. כולנו קיבלנו 50 פנגו חדשים, חוץ מארטסי, שנראתה בת 10 וקיבלה תוספת של 300 רובל. הוא הורה לשניים מחייליו להסיע אותנו במשאית מרחק 30 ק"מ מזרחה ולאסוף כל ניצול ממחנה ריכוז שנמצא בדרך. הוא התנצל שזה כל מה שהוא יכול לעשות ואמר שלפי הפקודות עליהם לנוע הלאה. 

30 ניצולים הועמסו על המשאית ונסענו כ-30 ק"מ במעלה דרך תלולה. כשהגענו לשטח גדול ופתוח החיילים עצרו את המשאית. בזמן שירדנו, אחד החיילים חילק לנו סוכריות והשני ניגש לחייל רוסי שעבר בסמוך, ולידו קצין גרמני. החייל שהיה אתנו במשאית נטל את האקדח של החייל האחר, הושיט אותו לאחד הניצולים והורה לו לירות בקצין השבוי. הניצול הניע את ראשו מצד לצד בחוסר אמון ומהבעתו היה ברור שהוא אינו מסוגל לעשות זאת. הרוסי חייך, לקח את האקדח מידי הניצול והלך משם. 

היינו באזור שבו הרוסים כינסו את השבויים הגרמנים כדי לקחת אותם לרוסיה. המלווים שלנו עזבו מבלי שהספקנו להודות להם על שהחזירו לנו את כבודנו, את אמוננו בבני אדם ואת עצם חיינו. המשכנו לצעוד.


יום ראשון, 13 במאי 2018

פרק חמישי מיומנה של סבתא

מה אפשר לכתוב על הזמנים הללו? הדברים היחידים שהטרידו אותנו היו הטיפוס, כיני הגוף והפרעושים, שאפשר היה למצוא בהמוניהם במחנות הגרמניים ה-'נקיים'. חיינו בהמתנה למנה היומית שהוקצבה לנו: 80 גרם לחם, מצקת אחת של 'מרק' בצהריים ושתי מצקות 'קפה שחור'; אחת בערב ואחת אחר הצהריים. מכיוון שמתנו מרעב מהר מדיי, הגרמנים חישבו מחדש את ההקצבה והוסיפו תפוח אדמה אחד לשבוע. אחד. תפוח האדמה היה משהו לחכות לו. חיכינו גם לזמן ביום שבו הגרמנים אפשרו למים לזרום בברזים לשעה או שעתיים. מתוך 2000 איש במחנה, רק מעטים הצליחו להשתמש ב-40 הברזים. 

האזור שבו ישנתי היה קרוב לברזים. התרחצתי מדי יום במים קפואים ומעולם לא חליתי. השירותים היו נגישים אבל בזמן ההפגזות על המחנה התירו לנו להשתמש רק בתא אחד. מכיוון שרבים מן החולים לא הצליחו להתאפק מצב השירותים היה נורא והריח בלתי נסבל. 

פברואר הביא עמו הפגזות יומיומיות, שכוונו להנגארים של מטוסים באזור. ההפגזות החלו ב-9 בבוקר ולעתים נמשכו כל היום. כיסינו את ראשנו בשמיכות כדי להגן על עצמנו מרסיסי זכוכית והמתנו עד שההפגזה תסתיים. ההפגזות לא הפחידו אותנו מכיוון שהפגזה הייתה דרך לא רעה למות. מה שהקשה על כולנו היה המחסור במזון. הגרמנים לא חילקו לנו מזון עד שההפגזות הסתיימו, כך שכל זמן ההפגזה ישנו או בכינו. כשהאביב התקרב מצבנו החמיר. כוחנו להתנגד הלך ופחת. בנוסף לטיפוס החלה הדיפטריה לגבות קורבנות. 

עוד לפני כן, בחודש דצמבר - שיחק לי המזל; אחת משכנותיי מבודפשט, אנוּש, הגיעה למחנה עם אחותה. אמי תמיד אמרה שיהיה לי קל יותר לשרוד אם אגורש יחד עם אנוּש, כי תמיד איזנו זו את זו. 'משאלתה' של אמי התגשמה והיא אכן צדקה. שמחתי מאוד לראות את אנוש וביקרתי אותה מדי יום. היא הייתה בקבוצה של שלוש, ממש כפי שהיינו אנחנו – פאני, ארטסי ואני. הייתה להן שמיכה זוגית ובזמן הביקור נכנסנו כולנו מתחת לשמיכה כדי להתחמם. החברות בינינו, שהתחזקה מאוד בנסיבות ההן, חיממה אותנו לפחות כמו השמיכה. 

באחד מימי פברואר ביקרתי אותן שוב. הייתי בדרכי חזרה מן 'הרופא', שה'משרד' שלו היה בבניין הסמוך לקבוצה של פאני. המתנתי בתור שעתיים כדי לטפל בשלושה פצעים קטנים ברגלי שהזדהמו. כשהתקרבתי אל 'הרופא', שהיה מוקף אנשים, שמתי לב שהוא מטפל בפצעים מוגלתיים ומזוהמים בלי לרחוץ את ידיו בין המטופלים וללא תרופות. יצאתי מהתור ההוא ונותרתי בחיים. האדם שעמד לפניי בתור לא לבש חולצה למרות הקור המקפיא. גבו היה מכוסה זיהומים מלאי מוגלה וכינים, כל אחד בגודל של כף יד. הוא היה כבן ארבעים, גבוה וחזק, אבל בכה מכאבים כמו תינוק. הוא חי רק עוד יומיים או שלושה. 

כשנכנסתי שוב מתחת לשמיכה עם אנוש ואחותה, שמתי לב שהנערה השלישית שאתנו חמה מאוד למגע. היה לה חום גבוה והיא הזתה. קראו ל'רופא'. למחנה ליכטנוורט לא היה באמת רופא. היהודי שהזכרתי קודם והיה ה'רופא' היה בעל הכשרה של שישה שבועות כאח וזה הכול. אחת לשבוע הגיעה רופאה מבית החולים בויינר נוישדטאדט כדי לראות את המקרים החמורים, בעיקר אלו המדבקים, שסיכנו את 'הכפר הארי'. ה'רופא' היהודי הפנה אליה את המקרים הללו. אם היא ראתה לנכון היא אשפזה את האנשים הללו בבית החולים. 

בשבוע שעבר נאמר לחברה שלנו שהיא סובלת מדלקת שקדים, אבל לאחר בדיקה נוספת הרופאה אמרה שזו דיפטריה. ה'רופא' היהודי נתבקש לקחת אותה לאמבולנס. הוא הרים את משקל גופה בקלות ונשא אותה החוצה, אבל חזר לאחר כמה רגעים. היא מתה. ה'רופא' הורה לקברנים לאסוף את גופתה. כך ירשו אנוש ואחותה שמיכה שלמה לעצמן. 

הקברנים נבחרו מבין הגברים החזקים ביותר במחנה, אבל הם לא שרדו לאורך זמן והמחליפים פינו בבוא הזמן גם את גופותיהם. רבים התנדבו לעבודה הזו, מכיוון שזה היה משהו לעשות, מה גם שהם זכו בקערת מרק נוספת ויכלו לעזוב את המחנה. הגופות נקברו בפאתי בית העלמין של הכפר, לאחר שהועמסו על עגלות שנדחפו ע"י הקברנים, בליווי חיילים. אם היה להם מזל, כמה מהכפריים הושיטו להם אוכל והגרמנים העלימו עין. הכפריים לא עשו זאת מכוונות טובות, אלא משום שהצבא האדום התקרב לגבול אוסטריה והם קיוו בבוא העת לרחמים. 

בשלב כלשהו בינואר כינסו הגרמנים חבורה של 200 איש, בעיקר נשים, כדי להכין מחנה אחר לאנשים חדשים שיגיעו. הקבוצה עזבה מוקדם בבוקר, כשהיא שמחה לצאת החוצה ומקווה למצוא קרובי משפחה או חברים בקרב החדשים שעתידים להגיע. אפילו הטמפרטורה המקפיאה של -20 או -30 מעלות לא הטרידה אותם. מאוחר בערב הם חזרו למחנה ונראו כאנשים אחרים לגמרי. לאט לאט הם גוללו את הזוועה שהיו עדים לה. 

משימתם הראשונה הייתה לנקות מבנה אבן גדול. משסיימו, הם נלקחו לתחנת הרכבת, שבה המתינו קרונות מוכנים לפריקה שדלתותיהם נעולות. החיילים הגרמנים פתחו את דלתות הקרונות וגופות קפואות צנחו על רצפת הרציף. המעטים ששרדו אמרו לאסירים שהרכבת המתינה על הפסים, בדלתות נעולות, חמישה ימים. רבים מהגברים היו עובדי כפייה וניצולים מן החזית הרוסית. מתוך 1500 איש, 21 שרדו, לכודים בין הגופות של חבריהם. האסירים שראו זאת הזדקנו ביום ההוא בבת אחת. אי אפשר היה לשכוח. או לסלוח. 

בקצה הבניין עמד המחסן של המחנה ובו מאגרי המזון וחלק מן הציוד של הגרמנים. האחראית על הציוד הגיעה למחנה בבוקר ועזבה מדי ערב ועמה הגיעו שני עוזרים – אסירים צרפתים ממחנה סמוך. לאסירים לא היה הרבה מה לעשות, אז הם הראו לבוסית מאהב צרפתי מהו. בתמורה, היא אפשרה להם לסחור בחבילות הצלב האדום שהכילו סיגריות ושוקולד, תמורת שעונים ותכשיטים. שתי חפיסות שוקולד היו שוות שעון זהב טוב. לא עישנתי, כך שלא היה לי מושג מה מחיר הסיגריות. 

החשמלאי של המחנה היה אסיר יווני. גם הוא עסק בסחר חליפין. יכולת להשיג שתיים וחצי ככרות לחם, רבע קילו סוכר ורבע קילו מלח תמורת שעון, אפילו אם הוא לא היה עשוי זהב. בזמנו זו נחשבה עסקה הוגנת. המלח היה היקר ביותר. במרק שקיבלנו מדי יום לא היה מלח כלל. רק אנשים רעבים כמונו יכלו לאכול אותו. האסיר היווני עזר לנו המון. אינני יכולה לומר את אותו הדבר על הצרפתי. 

מתוך 2600 אסירים, כ-300 היו גברים. הרקע החברתי של הנשים היה מגוון והדת הייתה בדרך כלל הדבר היחיד המשותף. קרוב לאזור שבו ישנתי חיו אישה כבת 40 ובתה בת ה-18. שוחחנו לעתים קרובות. האישה הייתה הונגריה-נוצרייה שנישאה ליהודי. בעלה נלקח לעבודות כפייה ולא היה לה מושג אם הוא עדיין חי. כשנישאו החליטו שאם יולד להם בן יגדלו אותו לפי דתו של האב ואם תהיה זו בת יגדלו אותה לפי הדת של האם. את הילדה שנולדה הטבילו לפיכך לנצרות וגידלו כנוצרייה, אלא שאז הגיעו החוקים האנטי-יהודיים. הילדה הייתה אז גדולה מספיק כדי להבין – אם אפשר בכלל להבין. היא הייתה ילדה דתייה מאוד ומדי יום ראשון נהגה ללכת עם אמה למיסה. כשנחקקו החוקים האנטי-יהודיים היה עליה לענוד טלאי צהוב והיא ואמה נאלצו לעבור לאחד 'הבתים היהודיים'. השתיים עזבו דירה מרווחת בבּודה ועקרו לדירת שלושה חדרים יחד עם שמונה אנשים אחרים. על אף שהייתה ארית לפי חוקי נירנברג, סירבה האם לעזוב את בתה וחלקה עמה את הגורל היהודי. שתי הנשים הובלו לגירוש ב-9 לנובמבר 1944 והפכו לשותפותיי למחנה. הן התפללו לאלוהים שלהן מדי יום, אבל האימא, שתמיד חלקה את המזון עם בתה, מתה מרעב בכל זאת. אינני יודעת מה קרה לבת. אם שרדה, לאן הייתה שייכת? לחבריה לסבל או לרוצחי אמה? אם עדיין התפללה, לאיזה אל התפללה? 

בתנאים האיומים של המחנה, אנשים היו חברותיים מאוד. הם לא רצו לדעת שמות ולא היה להם אכפת הסטטוס החברתי. כל מה שרצו בו היה קשר אנושי. כולנו היינו חברים לצרה וכך גם קראנו לעצמנו: 'שותפים לסבל'. 

אחד משותפיי לסבל ומן האנשים הסימפטיים ביותר שפגשתי במחנה, היה גבר בן שבעים שנשלח לגירוש יחד עם שלוש בנותיו. מזגו הטוב ומצב הרוח החיובי שלו עזרו תמיד לכולם. ועדיין, נדמה היה לי תמיד שמאחורי החיוך שלו מסתתרת עצבות עמוקה. כששאלתי אותו על כך, הוא הסביר את הסיבה. הוא חי עם אשתו ובנותיו בדירה בפשט. אשתו הייתה נכה מזה שנים רבות והוא טיפל בה יחד עם שלוש בנותיו הנשואות, לפי תור. כשהחלה המלחמה, אחד החתנים, אמריקאי במוצאו, הצליח לעזוב את הונגריה אבל חרף מאמציו לא הצליח להוציא את אשתו. החתן השני נלקח לעבודות כפייה ואשתו חזרה לבית נעוריה כדי לסייע בטיפול באמה. הבת השלישית נישאה לקצין הונגרי, שהתגרש ממנה מיד אחרי שנכנסו החוקים האנטי-יהודיים הראשונים לתוקף. 

כשהגיעו חיילי צלב החץ, כל שלוש הבנות היו בבית. החיילים נעלו את האישה המשותקת בחדרה, ציוו על השכנים להתרחק מהדירה וגירשו את הבנות ואביהן. הזקן לא ידע דבר על אשתו. האם הייתה בחיים או לא? ואם לא כיצד מתה – מרעב? מצמא? 

השותף הזקן שלי מת ביום שחרור המחנה. הרוסים היו קרובים מתמיד, השומרים הגרמנים נמלטו ושנינו שרדנו את הזוועה. אלא שחברי הוותיק ידע שהוא לא יגיע הביתה. המילים האחרונות שאמר לי היו: "אני כל כך שמח שאתם, הצעירים, הצלחתם לשרוד את זה ושיכולתי לעזור לכם במשהו. מספיק עכשיו. זה הזמן להצטרף לאשתי". 

אין תשובה לאמירה כזו ולכן לא השבתי. הוא וויתר על המאבק ונפטר יום למחרת. בבודפשט, ברחוב וואצי, פגשתי לאחר זמן את אחת מבנותיו. היא לבשה בגדים שחורים והתפלאתי על כך, מכיוון שלא היה נהוג להתאבל באופן הזה על קרובי משפחה שאבדו במחנות. היא סיפרה שהיא מתאבלת על אחת מאחיותיה, שחזרה ממחנה הריכוז, אך נהרגה בתאונת דרכים. האם מתה. השכנים לא עזרו לה מחשש שייענשו, אך המוות הגיע בדמות פצצה שלא חסה גם על רבים מהם. הבת סיפרה שהיא ממתינה לעזוב לארה"ב ולהצטרף לבעלה. לא שמעתי מהם מאז, אבל הם נותרו שותפיי לסבל וכאלה גם יישארו. 

מבין 2000 נשים תמיד אפשר יהיה למצוא כמה נשים בהריון. במחנה ליכטנוורט חיו לא מעט נשים שהסתירו את הריונן מפני הנאצים. התינוק הראשון במחנה נולד בחג המולד, 1944 והלידה התרחשה ללא נוכחות רופא. לא היה מקום להחביא תינוק בקרב 1300 אנשים שישנו בחדר גדול אחד. האם, שהייתה חלשה בעצמה, לא יכלה להניק את התינוק וחששנו שמא ימות מרעב תוך כמה שעות. אף על פי כן, התינוק שרד את הלילה ובבוקר נמצאו כמה בקבוקי חלב ליד גדר המחנה. הגרמנים העמידו פנים שאינם רואים אותנו כשאספנו את הבקבוקים, שהמשיכו להגיע גם ביום השני והשלישי. 

אחרי חג המולד מפקד המחנה גילה את דבר קיומו של התינוק. הוא לא העניש את האם או את החיילים שעזרו לה וגם לא הרג את התינוק. הוא רק הודיע את ההודעה הבאה: כל אדם מן הכפר שיניח חלב ליד הגדר יחלוק עם היהודים את גורלם. בחודש שלאחר מכן נולדו עוד ארבעה תינוקות. ההודעה של הגרמנים מנעה מהכפריים לעזור ושלושה תינוקות מתו מרעב שעות ספורות לאחר שנולדו. רק אחד, שנולד יום לפני שחרור המחנה, שרד. האם הוא עדיין בין החיים? היכן הוא היום? 

במחנה פגשתי את אביה של אחת הנשים שעבדו אתי בפשט. הוא היה בן 45 בערך, חזק, בריא, אבל חסר מנוחה. הוא לא יכול היה להתמודד עם היעדר התכלית והבטלה. הוא התנדב להיות קברן. מדי פעם היה מבקר אותי ושוחחנו קצת. באחד הימים הוא צעד לכיווני ואמר: "מחר אני אמות. אם תגיעי הביתה, בבקשה תאמרי למשפחה שלי שמחשבותיי האחרונות היו אתם". מחיתי והזכרתי לו כמה הוא בריא, אבל הוא חתך את דבריי ותבע: "בבקשה תבטיחי שתגידי להם!". הבטחתי. יום למחרת הוא מת. חיפשתי אותו אבל הקברנים שהחליפו אותו כבר נפטרו מהגופה. 

חודש לאחר מכן חיפשתי את משפחתו בבודפשט ומסרתי להם את הבשורה. מה עוד יכולתי לומר? שהוא לא רצה לחיות יותר? שהוא לא רצה ברעב, בקור ובבדידות, אפילו אם המחיר היה לא לראות שוב את משפחתו? מסרתי את ההודעה והותרתי אותם עם האבל. 

במחנה פגשתי גם את אשתו של חברו הטוב של אבי – באבה. היא הייתה אישה קטנה, ג'ינג'ית ומנומשת, שהכירה אותי מאז שהייתי ילדה. בעלה ובתה בת ה-14 מצאו מקום מסתור בבודפשט. באבה לא הייתה אתם מכיוון שחזותה היהודית הפכה אותה לסיכון גדול מדיי לכל מי שיסתיר אותה. כשנפגשנו שוב, בדצמבר 1944, נראה היה שהיא שוקלת 35 ק"ג. גופה היה מכוסה פצעים מזוהמים והיא בקושי הצליחה לבלוע את ה'מרק' שקיבלנו. סידרתי שהיא תישן קרוב למקום שבו ישנתי אני ושוחחנו. רק אינסטינקט ההישרדות הותיר אותה בחיים. ניסיתי לעזור, אבל בנסיבות ההן לא היה לזה סיכוי. ביום השחרור, ה-2 לאפריל 1944, היא הייתה עדיין בחיים, אבל לא הצליחה להתרומם ופצעיה המזוהמים היו מכוסים כיני גוף. היא ביקשה ממני למהר ולמצוא את משפחתה, כדי שיוכלו לבוא לקחת אותה. ידעתי שהיא לא תשרוד את היום וכך היה. 

לקח לי חודש ימים למצוא את בעלה ובתה. כל המשפחה התכנסה כדי לחגוג את חזרתם של חלק מבני המשפחה ממחנות אחרים ולהתאבל על מותם של אחרים. הם לא ידעו דבר על גורלה של באבה. גם האישה הנוצרייה שעזרה להסתיר את האב והבת הייתה שם והסתבר לי שהיא לקחה את מקומה של באבה. זה היה מחיר החופש ששילם האב. לא אמרתי דבר. הייתי היחידה שהתאבלה על באבה. לפני שעזבתי את בודפשט לתמיד, סיפרתי להם את האמת, אבל זה היה בעיקר כדי לשכך את רגשי האשמה שלי. הבעל לא התחתן בסופו של דבר עם האישה הנוצרייה שהסתירה אותם. בתם גרה כאן, בישראל, והיא אם לשלושה בנים.