על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שני, 16 בפברואר 2009

מכתב מרישיקש יולי 2007


יקירי.


חשבתי שהכי נכון יהיה לשגר את התיאור של הרגע הזה אליך, כי אתה מכולם תטיב אולי להבין אותו.
השעה חמש וחצי בבוקר, ברכבת מגוראקפור (גבול הודו-נפאל) לדלהי.
רכבת הלילה מתעוררת משינה, הדרגשים מתקפלים, הילדים כבר מתרוצצים, ברקע השקשוק הקצוב של הרכבת על הפסים, זה שערסל אותי אתמול בלילה לתוך שינה עמוקה ללא חלומות.
אני פוקחת את העיניים ולפרק זמן שמרגיש ארוך וקצר גם יחד - אני לא יודעת מי אני, מאיפה אני - רק שאני בתוך ההתעוררות של הרכבת ההודית.
כאילו הנשמה שנכנסת חזרה אל הגוף, השתהתה רגע בבוקר הזה.
ובתוך הזמן הזה אני מביטה למטה מהדרגש והחוצה מהחלון ורואה את הנשים בסארי, את מוכרי הצ'אי והקטניות שכבר מסתערים על הפרוזדור הצר, את הקבצנים בלויי הסחבות.
ובאופן בלתי מוסבר לחלוטין, מרגישה חלק מכל זה, מכל המון האדם האנושי הזה, מכל החיה הזאת, מרובת הרגליים והראשים שהיא הודו. מרגישה שרק כחוט השערה של גורל, או מזל, מפריד ביני ובין הילדים שזרוקים על המסילה - הרי במובן עמוק אין דבר שמפריד ביני המיוזעת והסחוטה על הדרגש העליון ובין האנשים האלו.
אלו החיים האמיתיים - להזיע בקרון של רכבת, להידחס כנגד אנשים אחרים, להתייחס בפשטות וטבעיות לגוף, למה שמייצרת המסה האנושית שאני חלק ממנה.
הלקח הזה, השיעור הזה, שייך בשבילי להודו ולבוקר הזה.
עוד נקודה בקהל, לא טובה יותר או פחות - סתם עוד נקודה צנועה.

אחתוך עכשיו את פילוסופיית הבוקר הזה למען בהייה בגנגס, לא ידעתי שאפשר כל כך להנות מזה. מלבהות.

נשיקות,


קלרה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה