על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שני, 16 בפברואר 2009

ספרא וסייפא


היום שלי התחיל בשש ורבע לפנות בוקר. התעוררתי אחרי משמרת ערב, עייפה, הפוכה, בלי חשק. בטח לא למשמרת הכפולה שחיכתה לי היום. נהגתי מזרחה מול השמש העולה, מסתנוורת, מחכה כבר לקפה של הבוקר, שהוא נחמה קטנה בבקרים כאלה. הפוך. עם הרבה קצף. לפעמים, כמו הבוקר, דנה מקדימה אותי ומכינה לי אחד עם לב, או תפוח. ואז למהר, להפוך שולחנות, לפזר סוכרים על השולחנות, לפתוח קופה. לפני שיסתערו עליי כל משכימי הקום של הוד השרון, שנוטים לבוא בקבוצות דווקא כשאני עובדת בבוקר. ואולי למען ההגינות, צריך להודות שבבקרים כאלה נדמה שהכל אישי נגדי. אפילו צבע החולצה שליזה לובשת. או העובדה שאני לא מוצאת את הסכין האדום הקטן שחותך את העוגות.

לא ממש הפסקתי להתרוצץ עד מאוחר בלילה, חוץ מהפסקה לשני סנדוויצ'ים מוכנים שאכלתי, חצי בעמידה ;

"הפוך-גדול-בלי-קצף-בכוס זכוכית שני נטול דל עם הרבה קצף תמצית בצד פאי אגסים תעשי לי חשבון בבקשה הקפה לא מספיק חם תחתמי על התעודת משלוח אפשר טיפ באשראי כמה זמן אתם פתוחים יש לכם עוגות בלי סוכר סליחה שכחת את המוצץ על השולחן קלרה ראית את הפלטה השחורה שכחת לפתוח את הסוכך יואו ראית כמה ארנונה קיבלנו...."

עוד ועוד אינטראקציות אנושיות בלתי נגמרות, מתישות. ניקיתי פעמיים את השירותים, חיסלתי חצי בקבוק חומר ניקוי, שטפתי לא מעט כלים. ארזתי המון עוגות. אין ספק שכיסיתי מבחינת שטח יותר מהריצה הממוצעת שלי בפארק הירקון. יש ימים שאני מלצרית במאה אחוז. לא יותר מזה, לא פחות מזה. יש ימים שאני אוהבת את זה, יש ימים שלא. היום לא אהבתי את זה. בכלל לא.

בסוף היום, כשכבר כאבו לי הגב והרגליים וכולם כבר הלכו ניסיתי להיזכר מה בעצם הסיפור שלי. מה הערך המוסף שלי במה שאני עושה. מה הערך המוסף שלי בכלל בעולם. ולמה אני מנקה שירותים פעמיים ביום בגיל 31. די ריחמתי על עצמי ואפילו, בשיכחה עצמית מוחלטת, הרהרתי לרגע ב"קלרה אונגר, עו"ד, מ"ר 37549". זה לא קורה לי הרבה. לעמן האמת, זה קרה היום לראשונה בחצי השנה האחרונה. עשיתי ספונג'ה, סגרתי את הקופה. חשוך בחוץ, שומם. בשלב הזה אני לגמרי לבדי, עייפה, על סף דמעות כמעט, מתה ללכת הביתה. אחרי סדרת פעולות אינסופית (לרוקן ג'ריקן-לסגור ונטה-לשים שקית בפח וכיוצא בזה) אני הולכת, עמוסה בקלסר ניירת, לפטופ ובארגז ענק מלא בקבוקים למיחזור. בחיי שערימת הבקבוקים שיש לי בפורד החבוטה שווה יותר מהאוטו עצמו. מתניעה, נוסעת, בוהה בכביש עשרים דקות. מגיעה, מחפשת חניה. עדיין מחפשת חניה. ועדיין. מתייאשת, חונה רחוק. סוחבת שקיות הביתה, בוכה (כן, כן, בדמעות) מעייפות, תסכול ורחמים עצמיים. השעה חצות וחצי.

מול רחוב מוזיר 3 אני כמעט מועדת עם כל החבילות. ערימה עצומה של ספרים ישנים מוטלת לכל רוחב המדרכה. אני מרימה את המבט, מסוקרנת פתאום, שוכחת בשבריר שנייה מכל הרחמים העצמיים. גם הצד השני של המדרכה מלא ספרים, קופסאות, חפצים ישנים. אני מתכופפת ומתחילה לנבור בערימה, הלפטופ עדיין על הכתף. פנס רחוב מאיר דרך ענפים של עץ ומטיל צללים גדולים עליי ועל הספרים. שקט מוחלט. עכשיו אני כבר מבינה את גודל המאורע. משליכה את הלפטופ והשקיות על הרצפה בלי גינונים, כורעת על הברכיים (ממילא הג'ינס מלוכלך) ומתחילה בשופינג לילי מכל הבא ליד. ספרות אנגלית. המינגווי. אנתולוגיה של שירה יפנית (איך ידעתם? איך ידעתם שאני אוהבת!), יוליסס של ג'יימס ג'ויס. שירה עברית. ספר ישן של עמליה כהנא כרמון.

אני מתקשרת לרוברט בהתרגשות. "תחפשי לי משהו על אקזיסטנציאליזם". לא עוברות שלוש דקות ואני מוצאת "Basic Existentialist writings". בדיוק מה שהזמנת, אני אומרת לו. ככה המשכתי משהו כמו שעה, שוכחת לגמרי מכל היום הזה, מהעייפות, מהשרירים המכווצים. התופת של דנטה, עלי עשב של וולט ויטמן, אמילי דיקינסון. כל משוררי העולם מפוזרים על המדרכה ברחוב מוזיר, מחכים לי שאמצא. מצאתי גם כמה מחברות ישנות של דפרון משנת 85' בכתב יד צפוף. לקחתי. ומכשיר מוזר עם הסמל של יד שרה. תחושה משונה תקפה אותי פתאום, שאני חלק מסיפור. שאמור היה להיגמר כאן, אבל הנה יש לו המשך ; בחורה צעירה שכורעת באחת בלילה ברחוב בין ספרים מאובקים. שהיו החיים של מישהו, הספרייה של מישהו. התינוקות של מישהו. כשצעדתי במורד הרחוב, מנסה לאזן שתי ערימות ספרים, אחת בכל יד, ראיתי פתאום חצי ירח מעל ברוש אפל.

ונזכרתי באלתרמן היפה הזה, שאני זוכרת בע"פ (במלצרית משכילה עסקינן):

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת
שמים בלי ציפור זרים ומבוצרים
בלילה הסהור מול חלונך עומדת
עיר טבולה בבכי הצרצרים
ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך
והירח על כידון הברוש
אתה אומר : אלי, העוד ישנם כל אלה
העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש.
מאגמיהם ניבטים המים
לוהט העץ באודם עגילים
לעד לא תיעקר ממני, אלוהינו,
תוגת צעצועיך הגדולים".

כמה הוא צדק. מראה נושן ורגע של הולדת. היום שלי, המשמרת שלי, הרחוב שלי.

2 comments:

  1. ארבע שנים אחרי,אני קוראת את הדברים שוב והם כתובים נפלא.עוברים מלב אל לב בקלות,בבהירות.
    טוב שהזדמנתי הנה בליל החורף הסוער הזה.
    רק טוב,קלרה.
    אורנה איזנברג

    השבמחק