על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 21 בפברואר 2009

שרימפס של חצות

עשר בלילה.
השעה המושלמת לעלות על האופניים ולשים פעמיי, או גלגליי, לדרום-דרום תל אביב. לראות איך זה שם בשעת ליל כזו, ברחוב הרב ידידיה פרנקל, שבו אני שוקלת למקם את עצמי מחדש, בגלגול הדרום תל אביבי שלי. הלאה הרחובות המצוחצחים, השיחים הגזומים ותשלומי וועד הבית המופקעים. זה הזמן להוריד את רמת החיים, את שכר הדירה, ולהתרועע קצת עם עובדים זרים, זקנים בדמי מפתח ומוכרי פלאפל. שלא לומר נרקומנים, זונות, שקיות זבל ושאריות של אחרי-השוק. רגע לפני יציאה מהבית, הידיים כבר על הכידון, מאירה לי את המוח תובנה פיזיקלית שבלעדיה הערב היה ככל הנראה מתברר כסיוט ; אולי העובדה שאני לא מצליחה לנסוע את אבן גבירול (השטוח) בלי להתעייף, קשורה לזה שאין לי אוויר בגלגלים. גאוני מצדי. ממלאה אוויר, מרכיבה את האזניות, פול ווליום וקדימה לדרך. הפסקול של ראן לולה ראן והאוויר בגלגלים דוחפים אותי קדימה במהירות שיא, אני חולפת על פני אנשים, בתי קפה, בארים, עוקפת עמודים, בולמת לפני התנגשויות מסוכנות ומדלגת בחינניות מעל המכשולים שרון חולדאי עמל כל כך להציב לרוכבי אופניים ליליים כמוני. דווקא בסדר, בידידיה פרנקל. כמובן שיכול להיות שמטרים ממני התרחש מעשה פשע מסוכן, אבל לולה, שרצה אתי קדימה בתוך האזניות, הסיחה את דעתי. כך שהגעתי (במפתיע) למסקנה שסימנתי לעצמי עוד לפני שיצאתי. שהדירה בידידיה פרנקל היא עסקה טובה, שהדרום קורא לי, שיותר זול, ובכלל, מה לי ולצפון תל אביב המפונקת והשבעה? בכל מקרה, הסתובבתי חזרה ודהרתי צפונה – על נחלת בנימין, דרך כרם התימנים, בן יהודה, לא מתעכבת, לא עוצרת, גם לא באדום. לולה כבר הצילה את מאני ובאוזניי מזמרת אישה אחרת, גם היא כלבבי. תימהונים, יאפים, זבל, המבורגרים, פנקיסטים (הפאנק לא מת, הוא כאן), רוח מהים. אי שם, כבר אחת עשרה וחצי, חשבתי פתאום שחשקה נפשי בפסטה עם רוטב עגבניות ושרימפס. המרחק בין המשאלה לסיפוקה בתל אביב הוא כמרחק בין המקום שהייתי בו ובין האיי אם פי אם. קשרתי את האופניים ושבתי אחרי פחות מחמש דקות עם שרימפס ושקית הפתעה של קלמרי. כשהתעייפתי עצרתי לכוס מיץ גזר וג'ינג'ר בשדרה. המוכר ספר את הקופה היומית וריסק לי את הגזר. הוא אמר לפחות שלוש פעמים תודה כששילמתי וחייך כאילו אני הלקוחה הראשונה. בבאזל עורך דין שיכור הזמין אותי למסיבת יום העצמאות על אחד הגגות. הסתכלתי עליו, עם החולצה הלבנה ותיק העור, ושמחתי שהחולצות הלבנות שלי בתחתית הארון ותיק העור גנוז לו אי שם, עד להודעה חדשה.ובחצות הליל באמצע השבוע, אני לובשת ג'ינס קרוע וגופייה אדומה, נוסעת באופניים ושרה, מה הולם יותר בלילה שכזה, Quicker than a ray of light. אז מה אני עושה בימים אלו חוץ מלעבור דירה? מנסה להזיז את עסקי הקונדיטוריה, לומדת את תקנות תנאי תברואה נאותים בעסק לייצור מזון - 1972 ומנסה לכתוב מדי פעם. כשלשכת התעסוקה תואיל לפתוח את שעריה ולסיים את העיצומים אוכל ללבוש גופייה לבנה, לשתות בירה בבקרים ולהצטרף למועדון המובטלים, לתפארת מדינת ישראל.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה