על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 21 בפברואר 2009

סתם יום של חול ובוקר תכול



אני וזוג בלגים נכנסים בבוקר בהיר אל תוך ג'יפ בלה. נוסעים במורד חמישה ק"מ, יוצאים מתוך העיר והפיח של תחנת האוטובוסים. חוצים את עמק האינדוס בכביש משובש, תעלות השקייה, חלקות מעובדות, שמש. בצדי העמק מנזרים מתפוררים כנגד פסגות שמתנשאות שחורות ומושלגות מעל העמק.
ואז מתחיל טיפוס איטי אל מעבר ההרים, אל גובה 5500 מ'. הג'יפ כמו אבן קטנה בתוך נוף האדירים הצחיח והפראי הזה. חוצים את המעבר. פועלי כביש מפויחי פנים וצחורי שיניים מנופפים לנו לשלום. הפסגות במרחק נגיעה, האוויר דליל.
מעברי הרים נראים לי תמיד כמו קצה העולם, כאילו לא ייתכן דבר מעבר להם. אבל שוב ירידה, אל תוך העמקים שמעבר למעבר. אני מביטה לאחור ורואה ענן קטן ולבן חוצה גם הוא את המעבר, בגובה הפנים שלי, בגובה הג'יפ. נוסעים במעברים צרים שנפתחים מדי פעם אל מרחבי ענק, סלע שחור אדום וירוק, לובן פסגות וכחול שמיים. עוצמה כזו של צבעים מעולם לא ראיתי. כל ענן, ולו הקטן ביותר, מטיל צל עצום.
העמק הראשון מרובד בפריחת בעשב ירוק ופריחת גבהים בצהוב וסגול. סוסי פרא, כן, סוסי פרא, רועים ליד פלג קטן. בעמק הבא אלפים, לא, מיליונים של סלעים לבנים בין המדרונות. בעמק שאחריו הסלעים הופכים לחול דק, עדין, לבן, דיונה אינסופית משתרעת לרוחב העמק.
ופתאום לשון של כחול מציצה מעבר לעיקול כנגד צהוב וחום של הרים. אגם פנגונג, 4300 מ', גבול טיבט. גוונים בלתי אפשריים של כחול, טורקיז ותכלת משתנים עם כל תזוזה של ענן. מסביב פסגות מושלגות והרים. שני שחפים דואים מעל המים.
אנחנו יורדים מהג'יפ והולכים בשתיקה במקביל לאגם. הבלגי סופק כפיים ואומר "This is ridiculous, take it away", כמו קורא מחשבה קיבוצית. המים צלולים, מי בדולח.
אין פה אף רוכל שמנסה למכור לי צעיפים. אין חנויות לתיירים.
אני פוסעת לאט, מרגישה את הרוח פורעת את השיער וחושבת לעצמי שזו רוח מהרמה הטיבטית ומעניין על פני מה היא חלפה לפני שמצאה אותי כאן. בלילה הולכים לישון בחדר צנוע. שמיכות ומזרונים על הרצפה. בחלון ממוסגרים האגם וההרים. ראינו ירח מלא זורח.
שמונה פסגות מושלגות נפרשות מולי כשאני פותחת את דלת העץ החורקת בבוקר. זה כנראה המקום היפה ביותר שהייתי בו מעודי.
אני ברקיע השביעי. תרתי משמע.
תל אביב המיוזעת של אוגוסט נראית מכאן כמו הזיה.
לא, הכל נראה כמו הזיה. חוץ מזה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה