על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 21 בפברואר 2009

רכבת לילה לתל אביב

אתמול היה יום רביעי, המכונה אצלי "יום הדודה המצטיינת", שבו אני מכתתת רגליי לרכבת להוד השרון, אחרי יום עבודה, כדי להשתתף בטקסי הערב של האחייניות שלי. מגיחה לכמה שעות לתוך עולם של פליטות חלב על השטיח, "אבל אמא רק הרמתי אותה" (יללות ברקע), פינות של שידה שפוגשות מצח, גרביים שלא מוצאים את בני הזוג, וכיוצא בזה רגעים מצחיקים, מעצבנים, מתישים ומאלפים גם יחד. אז אחרי כל זה, בשעה תשע אפס אפס, כשכל המלאכיות ישנות, נזכרתי שיש לי בדיוק רבע שעה להספיק לרכבת. ברגל. אז חיש קל לקחתי את ז'קט בית המשפט, תיק העור, ורצתי החוצה (עד כמה שאפשר לרוץ על נעלי העקב השחורות החדשות שלי). בדרך לרכבת, בחושך של הוד השרון, כוכבים ממעל ושדות תותים משמאל, הייתי עסוקה בלרחם על עצמי. איך זה יכול להיות שאני בת שלושים, אבל עדיין כל מה שבבעלותי הוא מינוס בבנק (וכמה ספרים ודיסקים)? אפילו אוטו קטן ומצ'וקמק שיסיע אותי לאחותי אין לי. ומה עושים עם העבודה המייאשת הזו? ובכלל, למה כל החיים האלו הם מלחמה? נמאס, נמאס ונמאס. הלוואי שהייתי על ריקשה בדלהי. או אפילו באיזה יער ברומניה. עודי אבודה במחשבות קיומיות, אני רואה שכבר תשע ועשרים. מה שחסר לי עכשיו זה לפספס את הרכבת האחרונה לתל אביב. מתחילה לרוץ. נכנסת לתחנה, חולפת על פני המאבטח שמהנהן לי בראש. ניגשת לדלפק. "רוצי", הוא אומר לי. אני רצה, קופצת שתי מדרגות בכל פעם, מי שמכיר אותי לא היה מאמין שאני מצליחה לעשות את כל זה על עקבים בלי שזה ייגמר באמבולנס. מספיקה בדיוק שתי שניות לפני שהרכבת זזה. מתיישבת, או ליתר דיוק - נוחתת בהקלה על המושב. לא עוברת שנייה ובכריזה של הרכבת המשפט הבא: "הבחורה שעלתה אחרונה לרכבת, תבואי לקרון הראשון לשלם". אני מסתכלת לצדדים בעניין אבל אחרי שנייה מבינה שזאת בעצם אני. אני קמה, מתנודדת, עדיין קצת קצרת נשימה, ועוברת קרון-קרון עד שאני מגיעה לראשון. מאוחר, הרכבת כמעט ריקה. בקרון הראשון אני מתיישבת. ניגש אליי הפקח, רואים שזה סוף היום. הוא עייף, כפתור עליון פתוח במדים. "את יודעת שחיכינו לך דקה אני והנהג?". "אז מה, זה אומר שהשעון שלכם מכוון בדיוק לאותה שנייה" (יופי קלרה, זו לא חקירה נגדית, אני חושבת מיד אחרי שזה יצא לי מהפה). אני משלמת, הוא מתיישב מולי, נותן לי קבלה ואומר: "אם בא לך לדבר עם הנהג קטר, ואולי איזו כוס קפה, או סיגריה בקטר - אז בואי". לא תודה, אני אומרת, מנומסת, עייפה, עדיין מוטרדת מכל היום הזה, חושבת על זה ששוב אני צריכה ללכת ברגל מהתחנה הביתה. ואין לי כוח. אבל אז, בלי שום התראה, אחרי דקה בקושי, ילדה שמנמנה עם תלתלים מתייצבת לי בתוך הראש ושואלת "השתגעת לוותר על שיחה עם נהג הקטר?" "הזמינו אותך לראות איך נראה הקוקפיט של הרכבת ואת מוותרת?!". ואז, בלי שיש לי שליטה על זה, כי הילדה ההיא אשמה, אני קמה, ומחייכת לפקח (לא בלי התחנחנות - אבל המטרה מקדשת את האמצעים...) "אולי בכל זאת". "בטח מותק" הוא עונה לי. אז ככה הסתיים הערב הזה, בשיחה מלב אל לב עם יוס'קה, נהג הקטר. כשמסביב כפתורים זוהרים בחושך, מחוונים מסתוריים וממול פסי הרכבת טסים לאחור, האורות, הבניינים, הגשרים - הכל מריחה אחת של אורות. רק היה חסר פסקול של מובי ברקע. כבר הרבה שנים שהוא בעסק הזה, יוסי. לפעמים, שלא ישעמם, הוא מביא את האם פי 3. הוא חושב שזה עדיף מסאבווי, לפחות יש לו קצת אור. וכן, ילדים מתים על זה שהוא נהג קטר. מיותר לאמר שהערב נגמר בזה שאני והילדה הלכנו הביתה שמחות ואסירות תודה על החוויה. וחשבתי לי שאם היה לי אוטו קטן ומצ'וקמק בטח לא הייתי מדברת הערב עם נהג קטר. אז מה הלקח (ברוח המיילים מהודו)? שאם כבר קיבלנו כרטיס לכיוון אחד על הרכבת הזאת, למה לא לשבת בתא הנהג ולראות את הנוף בפול-וויו?


תגובה 1:

  1. הי, מה קרה לפיאסטה?
    יש בקו כפ"ס-ת"א עובד שמשמש גם ככרוז. הוא חזיר מיקרופון, ותענוג לשמוע אותו מקריין את רשימת התחנות הבאות. הנוסעים כתמיד נקרעים מצחוק. אני מוצא את זה מקסים, שיש אנשים שאוהבים את מה שהם עושים, וגם כשקשה, מוצאים נקודות אור. כמוהו וכמו הנהג הזה יוסק'ה.

    השבמחק