על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 21 בפברואר 2009

פרפרים ואורז


פרפרים:


זו שעת צהריים בנגרקוט שבעמק קטמנדו.
אני ורוברט יורדים לאט במדרון, אחרי טיפוס של 2000 מטר. סביבנו עמקים מוריקים, טראסות, שמש, עצים ופרפרים. מוצאים פיסת דשא זרועה פרחים לבנים קטנטנים. רוברט מתיישב על הדשא וכותב ביומן. אני מוצאת ספסל עץ שמשקיף על העמק ונוף הכפר הנפאלי.
אני אוחזת במצלמה ומחליטה שאצלם פרפר ; הרי אני רואה אותם מרחפים סביבי בעשרות.
אלא שכל ניסיון ללכוד פרפר בעדשת המצלמה נדון מראש לכישלון ; הפרפרים הענקיים, הצבעוניים, יפי הדוגמה, חומקים ממני ברגע שאני מנסה. אני מניחה לזה. יושבת על הספסל דקות ארוכות, מביטה בעננים שנאספים אל תוך העמק, עוצמת עיניים, מרגישה את השמש, הרוח הקלה על הפנים.
כשאני פוקחת עיניים פרפר תכול-שחור עצום מימדים נח לו על עלה, סנטימטרים ספורים ממני. ממתין בסבלנות.
בספר על הבודהיזם קראתי שרק ברגע שאדם מבין את טבעו המשתנה-תדיר, החולף והארעי של היקום ; הוא יכול לתפוש חלק ממנו.

אורז:


אוטובוס מקומי צפוף מנגרקוט לבקטאפור. אני מביטה החוצה מן החלון וחושבת כמה אקזוטיים השמות האלו ואיזה מזל נפל בחלקי, להיות אי שם בדרך מנ-ג-ר-ק-ו-ט אל ב-ק-ט-א-פ-ו-ר. וכשאגיע אני צריכה להחליף אוטובוס כדי לנסוע לקטמנדו. ק-ט-מ-נ-ד-ו ; ללא ספק השם המסתורי ויפה הצליל מכולם.
רעם מתגלגל קוטע את זרם המחשבה שלי. גשם טרופי כבד ניגר מתוך השמים, שוטף את הכביש, מכסה את השדות. כל המרחב מאפיר. בתוך חמש דקות טיפות של מים מוצאות את דרכן אל תוך השיער שלי, דרך גג האוטובוס. אז זהו המונסון, אני חושבת לעצמי. באוטובוס מנגרקוט לבקטאפור לכודה במונסון. לא ייתכן אקזוטי מזה, אני אומרת לעצמי, ברגע של רומנטיקניות חסרת תקנה.
זה הזמן לרדת מהאוטובוס. כולם מצטופפים, דוחים את הקץ, אלא שהממתינים לאוטובוס שעומדים בחוץ נדחקים כעת פנימה. האוטובוס יעשה בקרוב יעשה את דרכו חזרה. אין ברירה.
אני מציצה מחוץ לחלון האוטובוס ורואה מבעד למסכי הגשם סככה קטנה מפח בפתח אחת החנויות. ממהרת לרדת, בלי מעיל גשם, בלי מטרייה. 20 איש דחוקים זה אל זה תחת גגון הפח, מחפשים מחסה מהגשם, שניתך עכשיו בעוצמה שמעבר לכל דמיון. אני מנסה להתרחק מקצה הסככה ולהתקרב למרכז הגוש האנושי, אבל הרגל נתקלת בעצם גדול וקשה ; שק ירוק אטום, מוסתר לחלוטין מזעם המונסון.
המכנסיים, הנעליים והגרביים נרטבים עוד ועוד עם כל רגע עובר. קר לי.
אני מנסה להזיז את השק. נער נפאלי יורה אליי מבט חמור סבר מן העבר האחר של הסככה ואומר "נואו מוב. רייס". אני עומדת שם, נרגנת ואז מבינה באחת כמה אני מפונקת, מערבית, שטחית ויהירה.
עומדת עשרים דקות בגשם השוטף ומרגישה שזו תרומתי הזעירה לכלכלה הנפאלית. ואולי בעצם הכלכלה הנפאלית היא שתרמה לי את הרגע הזה.
הגשם פסק כפי שהחל והשמש זורחת. אני רטובה, חייבת לשירותים אבל אסירת תודה על החוויה.
בכניסה לקטמנדו אני מבינה שהאוטובוס רודף אחרי ענן הסערה, והנה אני שוב בתוך המונסון. אין לי ברירה אלא לרדת מן האוטובוס ולהיכנס הישר אל תוך אותו הגשם.
ככה ייעשה לה לאישה שלא נתנה לו לאורז את הכבוד הראוי לו.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה