על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שני, 16 בפברואר 2009

תריס מעץ או שיעור מולדת


אני ואחי נפגשנו השבוע כשעל הפרק משימה ביזארית משהו ; למצוא תריס ישן וגדול מעץ, מאלו שאפשר לראות עדיין בבניינים תל אביביים ישנים. לבנטיניים, יפים, עם טעם של פעם. אם אתם תוהים מה עניין תריס עץ והר סיני, אומר רק, כדי להשאיר את כולכם סקרנים, שזה קשור לעיצוב של בית הקפה שאני ואחותי פותחות בימים אלו ממש. בכניסה לשוק הפשפשים ביפו נעצרנו לרגע קט ואמרתי לאחי לאט וברור ; "אנחנו נמצא היום תריס ישן מעץ". "כמה את מוכנה לשלם", הוא שאל. "400 ₪" עניתי. טבין ותקילין, לא שקל אחד יותר.


וכך החל המצוד אחר התריס. הבחור מהנגריה ברחוב המלך חירם שלח אותנו לרחוב הסמוך עם הוראות מעורפלות, משהו כמו "אתם מחפשים איש דתי עם זקן שקונה ומוכר דלתות עץ". לא מצאנו את האלטע זעאכן הדתי, אבל בניסיון לברוח מהשמש הקופחת נקלענו לסדנה עמוסה גרוטאות מתכת, שמתוכן הציץ איש מחייך בסרבל כחול. האיש בסרבל הכחול שלח אותנו הלאה עם הוראות ברורות אפילו פחות, אל תוך הסמטאות הקטנות של השוק. ומשם שמעון שלח אותנו לקדוש, ששלח אותנו ליוסי (ואולי ההפך).


בדרך, אי שם בין שמעון ליוסי, מצאתי, מונח לו על המדרכה, שולחן מושלם למרפסת. מה יש לחפש באיקאה כשעשר דקות נסיעה מצפון תל אביב יש אוצרות על המדרכה?לא חלפו עשר דקות ואצל אחד השמעונים מצאנו בדיוק את תריס העץ שחיפשנו ; כחול ים-תיכוני, כמו של בית יווני. רק הגרניום הורוד חסר. אחרי התמקחות קצרה הגענו ל-400 ₪ בדיוק. לא שקל אחד יותר. אז הנה אני ואחי, תפרנים מחוסרי אוטו, יוצאים לנו מתחומי השוק ברכוש גדול – סוחבים תריס כחול ענק ושולחן עץ צבעוני, חושבים איך נעשה עכשיו את הדרך לצפון תל אביב.

עם כל שנות הניסיון שלי בנסיעה באוטובוס, אף פעם לא ניסיתי לעלות לקו 24 עם תריס מעץ. אחרי ניסיונות לשדל כל טנדר שעבר ברחוב לקחת אותנו, תמורת תשלום צנוע, מקו סלאמה לקו ככר המדינה, נקרה על דרכי עזרא. כהה, שחור כמעט, זקן, מגויד, עם יד אחת חבושה וחולצת צווארון פתוחה ומהוהה, מכנסיים קצרים בגוון לא ברור, זיפים בני יומיים, מעשן קצה של סיגריית קנט. מי תאר לעצמו שעזרא, עם החזות העלובה הזו, ייקח אותנו למסע בזמן ברחובות תל אביב.

אני, אחי, התריס והשולחן עלינו לטויוטה החבוטה של עזרא. ליד מסגד חסן בק הוא מספר שבשנת 1948, כשהיה בן 11, ירו עליו מהמסגד. המשפחה שלו, ס"טים, עברה מיפו לירושלים אחרי פרעות 36' וחזרה לשכונת התקווה בשנת 42', "כשהעניינים נרגעו". אנחנו חולפים בבן יהודה, עזרא מצביע על החזיתות של בתי הקפה ואומר "פה ישבו אנגלים, אוסטרלים עם כובעים". הוא מציע לי לשתות מהקפה השחור שהוא מחזיק ביד אחת, היד השנייה על ההגה. החלונות פתוחים, רוח באה מהים. אני חושבת לעצמי שהים הוא כנראה הדבר היחיד שלא השתנה כאן מאז שנת 36'. הייתה לו סוסה, לעזרא, והוא רכב עליה בפרדסים שבין יפו לתל אביב. לא היה להם כסף אז ; ככר לחם לבן וזיתים היו חגיגה. כדי להרוויח כמה גרושים הוא עבד בתור שליח בחנות פרחים. בעל הבית קנה לו פעם אופניים עם מוט מניקל. כמה גאה הוא היה באופניים האלה. וכמה כעס על העולם כשהם נגנבו (מסתבר שמכת גניבת האופניים התל אביבית התחילה הרבה לפני שנות האלפיים). גם על גאולה, אשתו, שנפטרה לא מזמן הוא סיפר לנו. היא עבדה בניקיון במכון הפסיכולוגי שנמצא ממש מול הבית שלי. "כמה אהבו אותה", הוא אומר, בגאווה לא מוסתרת. אם היה ילד בעייתי היו שולחים אותו אליה ; "הייתה מבינה יותר טוב מכל הפסיכולוגים".

כשאנחנו חולפים ברחוב שלי הוא משתתק לרגע, מביט לחצר של המכון הפסיכולוגי.


ליד הבית שלי הוא מזנק מהטויוטה כמו בחור בן עשרים ; נמרץ, חיוני. הוא מקדים אותי ומוריד את השולחן והתריס למדרכה. אני משלמת לו על ההובלה וחושבת שמזמן לא קיבלתי תמורה כזו עבור הכסף, כמו שזימן לי הבוקר הזה. "בבקשה, נשמה", הוא עונה לי, נותן עודף מתוך חבילת השטרות בחולצה, מחייך ונעלם. משאיר מאחוריו שובל דמיוני של אניות מעפילים, רובי מאוזר וסוסים ערביים אצילים. עכשיו, מול המחשב, אני נזכרת בשיעורי ההיסטוריה המשמימים בתיכון, מול הספר והלוח. איך זה שאף אחד לא חשב להביא לנו איזה עזרא כזה, שיקים את העבר לתחייה.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה