על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום ראשון, 29 במרץ 2009

הגלגול (לא ההוא של קפקא)


אני מתכוונת לחרוג כאן מהרגל שהוא על גבול העיקרון ; לא לערב עניני דיומא - כלומר תקשורת, טלוויזיה (שאצלי היא ממילא רק מעמד לעציצים), אקטואליה, סרטים – בהגגת הווירטואלית שאני כותבת כאן.
ולרגל מה, אתם שואלים את עצמכם.
ובכן. אתמול נהגתי במהירות שיא מהוד השרון לתל אביב, לבושה בעירוב מוזר של בגדי ריצה וג'ינס ששאלתי מאחותי, כדי להספיק לראות סרט תיעודי ישראלי שנקרא "הגלגול". מזל גדול שהספקתי ואפילו מצאתי חניה לא הגיונית בעליל ברחוב קרליבך, דקה לפני תחילת הסרט.
די היה בשוט וחצי של פסגות ההימלאיה כדי לשלח אותי הישר מאולם הסינמטק החשוך לנפאל, הממלכה הגבוהה בעולם. אולי למען הדיוק ההיסטורי אציין כאן שלא מזמן המלך הודח והיא כבר לא ממלכה בפועל, אבל בשבילי היא ממלכה לכל דבר ועניין – ממלכת החי והצומח, הטבע במלוא הדרו וממלכתו של אחד העמים האציליים והעדינים ביותר שפגשתי.

טנזין הוא נזיר בודהיסטי בן ארבעים בערך. קשה להעריך, כי הוא חסר גיל ונאה להפליא, כמו רוב הגברים הנפאלים. הוא מתגורר במנזר גדול מאז שהיה ילד. הוא עזב את הכפר בעקבות מי שנעשה ברבות השנים לאמה (מורה) חשוב בבודהיזם הטיבטי. בגיל 84, אחרי חיים ארוכים ופוריים, הלאמה מת. טנזין שבור.
כדי להבין את עומק השבר צריך לדעת משהו על בודהיזם טיבטי ועל עומק הקשר, הבלתי מובן לנו במערב, בין תלמיד למורה רוחני.
מכאן ואילך טנזין מקדיש חמש שנים ארוכות מחייו לאחד התהליכים המסתוריים והעתיקים בבודהיזם הטיבטי והוא מציאת הגלגול הבא של המורה האהוב.

אחרי כיתות רגליים מתמשך בשבילי הרים צרים, בכפרים קטנטנים ונידחים, בקצה קצהו ועל גגו של העולם, הוא מוצא.
ילד קטן ומופלא, בן שנתיים כמעט. שבהמשך הסרט יוכרז על ידי הדלאי לאמה כגלגול הרשמי של המורה המנוח.
עזבו עכשיו אם זה נכון או לא. אם יש דבר כזה, גלגול נשמות. אומר רק שהסרט, באופן נקי ובלתי שיפוטי לחלוטין, מצליח לבלבל את הצופה המערבי הרציונלי ביותר.
בכל מקרה, אני יכולה להמשיך לכתוב על הסרט הזה עוד מגילות שלמות. אבל אשתדל להסתפק בשתי תובנות בלבד.

אחת: הגבהים. ההרים.

כפרים קטנים על קצה התהום, על צלע ההר, שערפילים נחים בהם כל היום ורוחות מהפסגות משחקות בהם בדגלי תפילה צבעוניים.
מי שהיה בגבהים כאלו יודע שדברים מתנהלים שם אחרת. האנשים שם אחרים, הפנים סחופות רוח, התווים חדים, לרוב יפים, כמעט מפוסלים. השתיקות בין המשפטים גדולות, השמיים וההרים נוכחים כמעט כמו הריהוט הצנוע בחדר. העבודה קשה, המזון מועט, הטבע הוא כוח בלתי מעורער בחיים של האנשים האלה.
מעולם לא חלמתי חלומות כמו אלו שחלמתי בגבהים האלה. חדים, ברורים, סמליים, על סף ההתגלות. מעולם לא הרגשתי בכזו עוצמה את האפסות שלי, את היותי נקודה קטנה וזערורית בתוך נוף ענקים. אבל בה בעת, תחושת שייכות עמוקה ובלתי מוסברת למשהו גדול יותר, שאין לו שם.
משהו שקשה לראות מבעד למבוכי הבטון של העיר, אבל הוא מזדקר לעין מכל קרחון, מכל סלע.
במקומות האלו דבר לא נראה מופרך. כולל גלגול נשמות.
הדבר המופרך היחיד הוא ההנחה שאנחנו יודעים משהו על משהו.

שנייה: גלגול נשמות, כמה מנחם וכמה יפה.

באחת הסצינות הבלתי נשכחות של הסרט ילד קטן ושמנמן בן שלוש נח בחיקו של גבר מבוגר, לבוש בגלימת נזיר. הפנים השמנמנות של הילד מבצבצות מתוך גלימת הנזיר והם שניהם ישנים, שלווים.

האבל, העצב והאובדן של התלמיד פינו את מקומם לתחושת ייעוד עמוקה, למצוא. ועכשיו, משנמצא הילד, נסגר מעגל.
המורה הזקן ששיחק עם הנער הצעיר לפני שלושים שנה הוא עכשיו ילד בן שלוש שנח בחיקו של גבר מבוגר.
הגוף הוא מקרי, חסר חשיבות. חולף.
איך בכלל מערביים כמונו, סוגדים לגוף, אובססיביים לגוף, יכולים לתפוש את זה.
וכאן, מקוצר מסוים במילים, אני חייבת להביא את עזריאל קרליבך ז"ל, מתוך "הודו/יומן מסע"
שימו לב לנזיפה של ההודי באיש המערב.

"אתם, אין לכם שעה ואין לכם נצח. אין לכם אלא חיים יחידים אלה, המתמסמסים ונמסים כין אצבעותיכם כחול. אין לכם אלא זה הרגע העכשווי, לא היה כמותו ולא יהיה כמותו עד סוף הדורות, והנה חמק חלף ואיננו. כל שעה שאתם מבלים אין להשיבה עוד, כל טעות אין לה תקנה וכל אבידה אינה חוזרת לעולם. כל שמש הזורחת עם בוקר מקצרת את ימיך וכל ערב שקעת מקצת ישותך בתהום הנשייה.
המשום כך עצבות זו הפרושה על כל מעשיכם וריח של פרידה נודף מכל פגישותיכם? וצל התהום הפעורה לבלוע נתח אחר נתח מחייכם, מלווה אתכם? המשום כך אין לכם פנאי לעולם? ואתם בהולים ודחופים תדיר, ומפחדים כל הימים שמא תאחרו? ואם לא עכשיו אימתי? ואתם חוטפים פיסות חיים חטוף ואכול כי מחר תמותו? המשום כך כל הזדמנות היא לכם האחרונה וכל שעת כושר שהחמצתם תקועה בכם כפגיון? כל הימים אתם רתומים למרוץ הגדול, חסר הסיכוי – המירוץ נגד הזמן....דולקים מבוקר עד ערב, ומאחרים מערב עד בוקר...שוט מונף על גבכם, אחורה אל תביטו כי מה שהיה איננו עוד וקדימה אוצו – לאן? אל סופכם?"

אני לא בטוחה איך מסכמים את הרשימה הזו. שהיא טלאי רעיונות יותר מאשר איזו משנה סדורה.

פתאום נזכרתי בציטוט מבית מדרשה של אימא שלי : "מה שיש הוא מה שאת רואה בעין".

אני כבר לא מאמינה בזה. אני מוצאת את זה עצוב, נחרץ מדיי, מגביל, חונק.


אולי אני אפילו מאמינה בהפך הגמור. לפעמים אני חושבת שהיש האמיתי הוא כל מה שאני לא רואה בעיניים.


אז לילה טוב, כי אני באמת כבר לא רואה בעיניים.
(אגב, את התמונה הזו של הנזירים צילמתי, רועדת מקור, בגובה 5000 מ' מתוך אוטובוס בלאדאק).


2 comments:

  1. קלרוצקי
    נראה לי שגם את היית נזיר בודהיסטי פעם

    השבמחק
  2. כתוב יפה וחכם, כרגיל. אני מכיר (כלומר, קראתי) כמה פילוסופים שהיו שמחים להתהדר בתובנה ש-היש האמיתי הוא כל מה שאת לא רואה בעיניים. דיקרט ניסח משהו דומה, אבל פחות טוב.
    מתן

    השבמחק