על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 28 במאי 2009

יומו של הנחתום או המסעדה של סוזי



05:00: השעון בפלאפון מצלצל. בחוץ שחר חיוור, ציפורים שבדרך כלל אני לא ערה לדבר קיומן (תרתי משמע) מצייצות על העץ שמחוץ לחלון. לובשת ג'ינס מוכתם בקמח וגופייה אדומה מהוהה מהודו (רק בשתיים בצהריים אגלה שאת החזייה לבשתי הפוך).
שוטפת פנים, מצחצחת שיניים וקדימה לדרך.
אני פותחת הבוקר את הקפה, עושה את אפיות הבוקר. מחרתיים ערב שבועות. ליזה אפתה עד ארבע בבוקר, כך שלא ממש העזתי להתלונן על ההשכמה המוקדמת. אחרת יש סכנה שהיו מרביצים לי עם מערוך ששוקל שלושה קילו.

06:00 נכנסת לקפה. ליזה השאירה את מכונת האספרסו פועלת, תודה לאל.
עשרה חודשים ולא ראיתי ככה את המקום שלנו. עוגות על המדפים, עוגות בוויטרינה, עוגות על הבאר, עוגות על כיסאות. מזל שאי אפשר לתלות עוגות על הקיר.
עוגות גבינה, עם פירות יער, עם פירורים, טירמיסו, עוגות שמרים, עם ריקוטה, עם שוקולד, עם חלבה. עוגות אינגליש קייק, קישים, עוגיות גבינה מלוחות לשבועות. שפע צבעוני, צורני, יצרני. קשה להאמין שאת כל זה ייצרו זוג ידיים של אישה אחת.

10:00 אני עובדת משמרת מטבח היום. מטגנת חביתות, מכינה סנדוויצ'ים, מקבלת סחורה.
מתרוצצת, מכינה קפה, מדברת עם לקוחות.
בשתיים עשרה אני ואחי צריכים למכור עוגות בדוכן באיזו חברת הייטק ברעננה.
אני לא מצליחה להתפנות להכין את הדוכן– בכל רגע מבקשים ממני משהו ויש כל כך הרבה להכין ; להכניס עוגות ועוגיות לארגזים, שלא ייחבלו, מחשבון, שקיות, מפה לשולחן, קופה, עודף, שוברי אשראי, טעימות, סכין, מפיות, מגשים, צידנית לעוגות גבינה. אין שום סיכוי שאני מגיעה לשם בזמן.

12:30 אני באוטו של ליזה, עמוסה עוגות לעייפה. מתמרנת אוטו ענק בחניון הכי צר שנהגתי בו בחיים. אחי כבר נכנס פנימה עם העוגות, אנחנו באיחור היסטרי, אבל להיכנס לחברה הזו יותר קשה מלכבוש יעד מבוצר. דלתות מכאניות, אינטרקומים, קירות אפורים של בטון.
אני חייבת להזיז את האוטו ממש מהר ולעזור לו להקים את הדוכן.
טלפון. זו ליזה. אני לא יכולה לדבר. "אל תנתקי, יש פה מעקלים מביטוח לאומי שמחפשים אותך". זה מה שחסר לי, אני חושבת. לא הייתי צריכה לערום על השולחן הודעות חוב במשך עשרה חודשים, מה חשבתי לעצמי בדיוק. "אני כבר חוזרת אלייך" אני אומרת לה.
בום. דפקתי לה את האוטו בעמוד. הפעם היא באמת תרביץ לי עם המערוך.

14:00 הפוגה במכירת העוגות. שקט בלובי שליד חדר האוכל.
הסדרתי את החוב לביטוח לאומי. מזל שבאו לגבות אותו, אחרת הייתי מחכה כנראה עוד עשרה חודשים.
אני יוצאת החוצה לאזור התעשייה לקנות לנו אוכל. מביטה באנשים במעלית. שטיחים מקיר לקיר, קיוביקלס, תגי שם עם תמונה. שיחות על ה"אפליקציה החדשה" ועל "המוצר".
זרה לכל ההוויה ההייטקיסטית הממושקפת והנקייה הזו, עם כתמי הקמח על הג'ינס, הגופייה מהודו והחזייה ההפוכה.

14:15 מסע במנהרת הזמן.
צועדת ברחוב המסגר שבאזור התעשייה, מחפשת משהו לאכול, פוקדת אותי פתאום תחושה מוזרה. המקום מוכר לי, מדגדג זיכרון ישן.
נזכרת. כאן היה מפעל העוגות הקטן של אבא בסוף שנות השמונים. "דולצ'יסימה בע"מ". אני מתקרבת לחניון הקטן שסביב הבניין. שעת צהריים, די ריק. הנה חדר הזבל שהיינו הולכים, או ליתר דיוק נשלחים, לזרוק בו את הזבל. שקיות שחורות תעשייתיות שהיו גדולות יותר מאיתנו. מתקרבת עוד. עכשיו יש כאן תחנת מחזור של בקבוקים. מי בכלל זוכר שפעם היו פה מיקסרים ענקיים ושקים של סוכר וקמח. שהיינו עולים לקומה השנייה ומנסים, לא בהצלחה יתרה, לשבור לוחות 25 קילו של שוקולד בלגי.
התסריטאי של החיים הוא גאון. אין ספק.
אחותי אופה היום עוגות במיקסר ענק. אני רבה עם ספקים של שוקולד בלגי. אחי מפגין מדי פעם את כל כישורי ההקסמה שלו כדי למכור את העוגות לנשים מבוגרות.

נזכרתי שאני רעבה וידעתי שאני הולכת לחפש את מסעדת הפועלים הקטנה שהייתה פה פעם מעבר לפינה. פועלים כבר לא ממש יש כאן, אבל המקום, למרבה ההפתעה, ישנו. הדבר היחיד שהשתנה כאן הוא הקירות, שצבועים עכשיו ירוק מזעזע. אפילו השולחן הפינתי שהיינו יושבים בו נמצא עדיין. אני מזמינה אורז עם ירקות בחמגשית שלא הייתי אוכלת בשום נסיבות אחרות (שהן לא סגירת מעגל היסטורית קטנה).

על הקיר תלוי צילום של כתבה שעשו על המסעדה הזו בעיתון. כתוב שסוזי, הבעלים, זו שהגישה לי את האורז, באה לפתוח את המקום כל בוקר ולהכין את השניצלים (באהבה, ככה כתבו) כבר הרבה שנים.
כמעט שאלתי את סוזי כמה שנים הם כאן, סקרנית פתאום לדעת אם זו אותה מסעדה ממש, או שלא. אבל אז וויתרתי.

אני מעדיפה לחשוב שבתוך ההוריקן הזה, של החיים, שאנשים מתו בו, עברו לחו"ל, התבגרו, ילדו ילדים, יצאו מהארון, פתחו עסקים וסגרו – יש דבר אחד יציב.
אני יודעת שאני טועה. אבל בכל זאת.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה