על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 23 ביולי 2009

הרהורי ים

סוף הריצה שלי.
הים גבוה, גואה, סוער.
דכי הגלים עמוק, קצוב ומרחיק ממני את בתי הקפה של הנמל, את מעט האנשים. שתי סירות מתנדנדות כנגד מזח העץ.
כמה צבעוניות יש בכחול ; טורקיז, כחול כהה, כחול ירוק, כחול מלוכלך, כחול מוקצף. כיסא ורוד מפלסטיק נפלט אל החוף הקטן שליד בתי הקפה, זר, לא שייך, חסר תועלת.
רסס גלים ניתז על משטח העץ המוגבה שאני פוסעת עליו. קצף הגלים והזיעה שעל הזרועות שלי מתאדים יחד בשמש. שייכים יחד למחזור המים, גדול ממני ונצחי, כמו בשיר היפה של שימבורסקה.

משהו בים לוכד את המבט שלי הבוקר. אני מתמקדת ; צללית ארוכה שגווני הכחול משתנים בה, מתכהים אחד אחד ; משטח העץ הארוך מטיל צל על המים הסוערים, מדי פעם שתי קורות בולטות ממנו, במחזוריות קבועה.
הצל יציב, לא משתנה, נייח, בתוך הסערה המתערבלת של הים. המחשה ויזואלית למה שאני מהרהרת בו בימים האלה. יציבות, קביעות, משהו להיאחז בו, בתוך הגעש הזה שהוא החיים. הנה, אולי זה אפשרי, כמו הצל הזה על המים.
והנה אני - בתוך הצל, באמצע, בין הקורות, בסימטריה מושלמת, יציבה, לא זזה.

כמעט מצאתי במחזה הזה נחמה קטנה, פרטית, אבל אז ענן קטן ובודד שט לו בשמיים הבהירים להפליא וכיסה את השמש. הצללים נעלמו (נסו הצללים, כמו שאומרים בשירים) ונשאר רק הים, בצבעים חדשים ובהירים יותר, אחר בכל רגע.

ומהו הצורך הזה להביע במילים אם לא אותו הדבר בדיוק, לחפש נקודה נייחת בתוך סערה, לתפוס, לעגן, לקבע.

כמובן שמישהו כבר אמר את כל זה טוב ממני, אי שם במסצ'וסטס בשנת 1827:
"..
I stand amid the roar
Of a surf tormented shore,
And I hold within my hand
Grains of the golden sand.

How few, and yet how they creep,
Through my fingers to the deep,
While I weep, while I weep,
O god, can I not grasp them with a tighter clasp?
O god can I not save one from the pitiless wave?

Is all that we see or seem but a dream within a dream?"
(Edgar Allan Poe)


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה