על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

נתלית באילנות יפניים גבוהים (או מהרהרת בזמן הריצה)

ככל שמדרימים בלילה התל אביבי התאורה הופכת קלושה והתפאורה תעשייתית, מתפוררת ; מחסנים, חנויות סגורות לחומרי בניין, פנצ'ריות ובקצה הרחוב מאפייה אחת עתיקה שמוכרת בורקסים מפויחים.

כאילו הקווים הנקיים והבהירים של הצפון נפרמים לעיר אחרת לגמרי. מאבני בניין אחרות לגמרי. פחיות של ספריי, תמרורים הפוכים, ארגזים, ערב רב של ארגזים.

ברחוב הסמוך הסינים תולים כביסה, איש שחור במעיל עור יושב כפוף בכניסה לבניין ומדבר בטלפון בשפה אפריקאית.

ככה נראית ריצת הערב שלי. מדי פעם חוצה את המסלול שלי רוכב אופניים עם כלי נגינה על הגב – ראיתי כבר צ'לו, תוף וגיטרה. ג'ם סשן שלם נוסע לאנשהו, כלי אחרי כלי. ואולי רק אני מחברת אותם בדמיוני וכל אחד מהם נוסע לקצה אחר של העיר, למקום אחר. לריבוע מואר אחר בתוך החושך הענק הזה.

אני רצה מערבה, קר, חשוך. חוצה את שדרות ירושלים וממשיכה הלאה, נכנסת לקצב. הנה הנמל ומעבר לגדר האבן אפשר כבר לשמוע את נשימת הים, איטית, קצובה.

לאורך הטיילת נמתחות באלכסון שש חכות. אור זרחני ירוק מסמן לי את הקצה של כל חכה, שלא אתקל בה. את הדייגים אני מתאמצת לראות, הם רחוקים, כאילו התייאשו הערב מהים.

הירח עטור הילה קטנה של עננים. רחוק, מאיר בשוויון נפש. גם הגוף שלי כבר רחוק ממני, שווה נפש, בשלו. שואף, נושף, הכדוריות קושרות את החמצן ואני מרחפת לי בצד, קושרת הרהורים.

עג'מי. הבניינים מאחוריי עכשיו, בקצה האופק מנצנצים אורות בהירים ; סירות שעוד לא חזרו לנמל, אוניות משא. הים דומם, כמעט מוצק מחוסר תנועה.
זה כבר קצה הפארק, אני מסתובבת ופונה חזרה צפונה, מתרחקת מהמסגדים, מהשקט השחור הזה. והנה מגיעה לקראתי, בריצה, אישה מבוגרת, רעולה, מכוסה מכף רגל עד ראש.
גם היא יצאה לריצת ערב, אני מבחינה. נעלי ספורט, מכנס ספורט מתחת לבגד המסורתי, שמתרומם עם כל צעד, כאילו נדחה מפני הריצה הזאת, המאמץ הזה. היא רצה לאט, בעולם משלה. כמעט לא מבחינה בי, היהודייה, הצעירה יותר, עם האסיקס שלי, הגופייה והטייץ שקניתי לפני שבועיים.

מה זה שמוציא את שתינו ללילה הקר הזה, כל אחת מתוך העולם שלה.

אני לא יודעת מה בדיוק, אבל משהו שימח אותי. אולי הבעת האינדיבידואלית הזו, מתחת לרעלה, אולי זה שמתחת לבגד, הגיל, בסוף מסתתר דבר דומה. אולי הקישור שראיתי פתאום בינה ובין האורות בקצה החכה, הכוכבים הרחוקים שמסמנים את האופק וריבועי האור בחלונות.

אני לא יודעת מה הרוקי חושב, כי לא קראתי עדיין, אבל הנה מה שאני.

ואם חזרתי לרוץ וגם לכתוב, אפשר לברך אותי, ברוכה השבה. אז ברוכים הנמצאים, אני משיבה, אני מבטיחה עוד בקרוב.




תגובה 1:

  1. מאוד מאוד יפה.
    גם התמונה (לא ידעתי שאסיקס עדיין קיימת)

    השבמחק