על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 5 במרץ 2011

מוקדש לסבתא, באשר תהיי


כבר כמה שנים טובות שכל הענף הנשי, הבוגר ממני, של המשפחה, איננו.
משפחה אשכנזית, קטנה, הניצולים והצאצאים המעטים של מלחמת העולם.
כילדה, המשפחה הקטנטנה שלנו, על מעט חפציה, מעבריה התכופים ממדינה למדינה, מבית לבית – נראתה לי טבעית, הגיונית, נורמאלית.
כשבגרתי וביקרתי באירופה, שמתי לב תמיד לעומק השורשים, להמשכיות של הדורות – תמונות ישנות על הקיר, מפתחות עתיקים של הבית על וו, חפצים, תכשיטים, סיפורים.
הרי גם אצלנו היה כל זה, עד הציקלון שהחריב את אירופה ושילח זעזועים עמוק לתוך הדור של אימא, לתוך החיים שלה, החלומות שלה, ומשם אלינו, כאילו לא קשורים, ילידי סוף המאה, אבל קשורים בעבותות בלתי נראים לשם, למה שקרה על אדמת אירופה לפני יותר משישים שנה.

המסמך שמור לי במחשב לפחות שנתיים. היומן של סבתא מהשנים ההן ; מחנה הריכוז, צעדת המוות הטרגית, האיומה, שיצאה מבודפסט ב-44' כשהגרמנים כבר מפסידים בכל החזיתות.
אני לא יודעת למה ניגשתי אליו רק בשבוע שעבר.
אולי כי בתור ילדה שמעתי כל כך הרבה סיפורי שואה, בגיל שבו ילד אמור לקרוא את אריך קסטנר, או ז'ול ורן. אולי כי לא נמצאו לי אף פעם הריחוק והשלווה הדרושים לקרוא את זה, במנותק מסבתא האמיתית, החיה. ממערכות היחסים הסבוכות, מהפלונטרים הרגשיים שתמיד הקיפו אותה.
חזרתי הביתה בערב, קצת עייפה. וכנראה שחשבתי על סבתא בלי להיות ערה לזה, כי ניגשתי למערכת ושמתי קונצ'רטו לפסנתר של גריג, המלחין האהוב עליה. וכאילו ללא כל קשר, נתקלתי פתאום בקובץ הזה "שואה-סבתא".
ועכשיו אני חושבת על זה שכל החיים שאחרי, סבתא באמת הייתה מרחק מקף קטן מהשואה. בלי הרבה רווח. ומרחק קטן מאירופה : זו של גתה, של המוסיקה הקלאסית.
פעם היא סיפרה לי שבווינה של ילדותה, זו של צוויג ופרויד, יותר מכל היא אהבה לרוץ לבדה בגשם. ולי נשארה בזיכרון תמונה, של ילדה בלונדינית, ירוקת עיניים, רצה מכיכר לכיכר, משטראסה לשטראסה, ושתי צמות קלועות, עבותות, מרקדות על כתפיה.

קראתי את היומן כולו. סיפור הבריחה מאוסטריה להונגריה ב-38', כדי לפגוש שוב בגרמנים שבע שנים לאחר מכן. סבתא שהפכה בבת אחת מנערת גימנסיה חכמה, מבטיחה, לשוליית תופרת ברחובות של בודפסט. הניתוק האלים, הברוטלי, ביוני 1944, מחום, מביטחון, ממשפחה. בלי כסות על העור, בלי מקלט מהסופה. על האנושות שנחשפה במערומיה, אכזרית, רעה, סדיסטית ; כפריים שמרעילים בארות מים, חיילים רוסים אחרי השחרור שמשחרים לטרף נשי, חלש.
ובתוך כל זה סבתא שלי, רזה, חולה בטיפוס, ניצודה כמו חיה, כמעט נכנעת, אבל נאחזת בחיים מכוח אינסטינקט שהיא עצמה לא מבינה.

לקח לי כמה שעות להבהיר לעצמי מה אני בעצם רוצה לכתוב כאן. כמו שלקח לי ימים לאסוף את המחשבות אחרי שקראתי את היומן. שהוא רק שבר חרס קטן ממה שהדבר היה באמת.

1. המחשבה הבלתי נמנעת שניקרה לי בראש כל זמן הקריאה הייתה פשוטה. כל בחירה קטנה, כל החלטה של סבתא הצעירה – איזה שביל מילוט לבחור בביצה, מתי לברוח, על מי לא לסמוך - השאירה אותה בחיים והובילה לזה שאנחנו נהיה, רבע מאה אחר כך. לאפשרות שאשב בתל אביב בשנת 2011 ואכתוב עליה. הסיבה שבלעדיה אין (Cause sine qua non במשפטים ופילוסופיה) לכל דבר שאני עושה וכל נשימה שאני נושמת. ובהקשר רחב יותר מהשואה, כולנו כלים בלוח שחמט ענק, שלעולם לא נבין את הכללים שלו באמת.

2. הכתיבה, תודה לאל (זה שסבתא לא האמינה בו) על הכתיבה. בלי הכתיבה שלה, וזו של סבא, הייתי נותרת יתומה לא רק מהם, לא רק מהמשפחה שלא הכרתי, אלא גם מהסיפורים, מההקשר ההיסטורי, מהנפח, מהידיעה שאני חלק ממשהו גדול יותר. גורל יהודי, גורל אוניברסלי, אי-גורל.

3. בקשר לענין עצמו. יש כל כך הרבה וכל כך מעט מה לומר. מצד אחד קראתי ביומן שלה הסבר עמוק, פסיכולוגי, לחוסר האמון, לפחד מזרים, לצורך בבית, בביטחון. מקור לכל החרדות האלו, היהודיות, שאני היום מזהה סביבי כל הזמן, במשפחה שלי, במשפחות אחרות, בכותרות של העיתון. מצד שני, אולי סבתא ידעה כל חייה אמת עמוקה שאני, שיושבת לבטח, לא אוכל להבין לעולם. אולי הסדיזם הזה, הרוע, הם אמת של הקיום שאני מעדיפה לא לראות. כזו שמסתתרת מתחת לכל המעשים, ומתגלה רק בתנאים קיצוניים, כאלה שהיו אז. ואולי כשהרוע והלאומנות משתלטים על מדינות, הם משתקפים גם באנשים, ביומיום. אולי היומן הזה של סבתא הוא בכלל סיבה לצאת ולהפגין כאן ועכשיו.

אין לי מסקנה מוחצת ולא יכולה להיות כזו.
אני רק יודעת שאנחנו חבים להם, לסבתא ולחבריה לסבל (כפי שקראה להם), את חיינו, קיומנו, כל התלבטות שלנו מקטנה עד גדולה ; עבודה כזו או אחרת, שליש או חצי בירה, מקיאטו או קפוצ'ינו.
ויותר מכל אלה, אנחנו חבים להם ערנות מוסרית, למה שקורה סביבנו. וכאן אני מפקפקת גם בעצמי. כי אינני יודעת אם אני ראויה לה, למה שעשתה אז ואפשרה בבלי דעת בדורות שיבואו.

אמרו את זה קודם לפניי (פנחס שדה ז"ל בווידאו המצורף), אבל זה לא משנה.

בתמונה - אוסף הבתים המיניאטוריים של סבתא וטריביוט משלי לאוסף המפתחות של אימא.
בתים, מפתחות, אתם מבינים לבד.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה