על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 19 באפריל 2011

מסע למסע למרכז כדור הארץ

לפני חודשיים הסתובבתי בין הדוכנים ביריד הספרים הבינ"ל בירושלים, מוקפת בשפע מסחרר של עשרות אלפי ספרים ובאפשרויות אינספור להרחיב את ספרייתי הצנועה.
במקום לאסוף מלוא האמתחת ספרים, התבלבלתי מהשפע, מהתאורה ומהמון האדם, שלרוב לא נוכח כשאני קונה ספרי יד שנייה מרופטים באלנבי. כמעט ויצאתי בידיים ריקות, אלא שאז ראיתי אותו, מבצבץ מתוך הערימה ומזכיר לי נשכחות.
"מסע אל מרכז כדור הארץ" של ז'ול ורן.
מזכיר לי אותי, בת שתים עשרה, בחופש הגדול, שוכבת במיטת היחיד הקטנה, עם הספר מהספרייה (בכריכת ניילון שקופה ומדבקה צהובה) ואוכלת תפוח צהוב וגדול בביסים ענקיים. נוכחת על המיטה בגופי בלבד אבל בכל מובן אחר צוללת אל מרכז כדור הארץ וחוזרת חזרה. עד שיקראו לי לארוחת ערב, או שיכבו לי את האור.
אחרי שגיליתי את ז'ול ורן נסעתי גם למקומות אחרים, בים, ביבשה, לחמישה שבועות או שמונים יום, ובפרפראזה על יהודית רביץ - לאן שהדמיון לוקח.

ביריד חשבתי שאחרי כל השנים האלה יהיה מעניין לפגוש שוב את דוד לידנברוק, הגיאולוג הגרמני המטורף ואת אקסל, האחיין הפחדן והגמלוני. ויותר מהכל, אותי הנערה של אז ואותי האישה של היום, מול המראה של הטקסט, שז'ול באדיבותו התקין עבורנו אי שם בפריז ב-1864. אני מודה, פחדתי קצת להרוס, לפצוע את ההולוגרמה הזו, הבלתי נראית, שכל ספר משאיר בנו, בטח כזה שקראנו ואהבנו בילדותנו.
אבל אני שמחה שקראתי.
דוד לידנברוק הוא מינרלוג והוא ניחן במזג עצבני ויהיר. אקסל, האחיין,גיבור הספר,  הוא טיפוס חולמני, רומנטי ואילו היה חי היום ודאי היו מאבחנים אצלו התקפי חרדה.
קלף ועליו כתב סתרים נושר מתוך ספר עתיק בספרייתו של הדוד ומשם מתחיל המסע אל בטן האדמה, אל הר געש כבוי באיסלנד, למנהרה אחת מאוד מסוימת, שהירח של חודש יולי מטיל עליה צל. המנהרה היא זו שתוביל אל מרכז כדור הארץ, ליקום מקביל של מפלצות פרהיסטוריות, פטריות ענק וימים קדמוניים.

להפתעתי גיליתי בתחילת הסיפור נערה שלא זכרתי את דבר קיומה וגראובן שמה. גראובן היא בת חסות של הפרופסור ואהובתו של אקסל. לה הוא מספר בהתרגשות, מהולה בלא מעט פחד מהבאות, על המסע הקרב:

""Axel", she said at last. It will be a wonderful journey… a journey worthy of a scientists' nephew. It is a good thing for a man to distinguish himself by some great enterprise". "What, Grauben, you mean you are not going to advise against an expedition like that? "No Axel. And I would gladly come with my uncle and you if it weren't that a girl would only be in the way".
אקסל מופתע:

"Oh, how hard it is to understand the hearts of girls and women. When they are not the most timid of creatures they are the bravest. Reason has no part in their lives. This girl was encouraging me to take part in that expedition and would not have been afraid to join it herself"

לקראת תום הדיאלוג גראובן אומרת:
"What glory there is in store for Herr Lidenbrock and for his companion! When you come back, Axel, you will be a man, his equal, free to speak and act as you wish and free to…."

אני מתארת לעצמי, בעצב, שאפילו בגיל 12 יכולתי להשלים את המשפט ולהבין שכשאקסל יחזור, היא תמתין לו בבית בהמבורג והם יתחתנו. והיום אני קוראת בו אפילו יותר, שהגבר הוא זה שחופשי לדבר ולפעול ומכלל הן לגבי הגבר את שומעת לאו לגבי האישה.

בואו נדבר לרגע על אקסל. הוא מנסה לשכנע את הדוד בכל הזדמנות אפשרית לזנוח את רעיון המסע. שזה מסוכן, מטורף, בלתי אפשרי, על גבול ההתאבדות. הוא זה שמתעלף בדרך, אותו סוחבים על הגב ומצילים מהגלים שמאיימים לבלוע את רפסודת העץ הקטנה.
מבחינה עלילתית הסיבה ברורה, כך ייקל על הקורא (בכוונה אני אומרת, הקורא) להזדהות עם הגיבור, וכך נבנה המתח לקראת היציאה למסע.

אבל בואו נדבר לרגע עליה, על גראובן. אם נשלים את הקווים לדמותה, סביר להניח שהיא לא הייתה חרדה כמוהו והייתה מצטרפת באומץ למסע. אלא שהיא מוותרת, נשארת מאחור, מצייתת לצו מינה.
אעפ"י כן, התעוזה שלה מפתיעה את אקסל ומובילה אותו לנסח מחדש את המשפט הגברי הנודע "לך תבין נשים".

הוא מופתע ממנה. אבל אני לא. אני בעיקר חושבת שהוויתור שלה על המסע, ההרפתקה - הוא טרגי, לא מובן מאליו. וכל ניסיון להפוך אותו לנאצל ומרגש, נראה לי מקומם, מגמתי. לא הוגן.

כשאקסל והדוד יוצאים לדרך האיזכורים של גראובן בטקסט מתמעטים. כשאקסל במצוקה, או בסכנה, הוא חושב על "My pretty Grauben" או "My little Grauben" ואם המצב ממש חמור, "My poor Grauben". היא מהווה עבורו את הביטחון, הבית, נמל המבטחים.
ואכן, כאשר הוא והדוד מוציאים את דרכם לחוף אחרי סערה גדולה, אקסל קורא לחוף, "Port Grauben" (אל תתרגשו, לים הסוער והמסוכן הם כבר קראו "ים לידנברוק").
כשהגברים חוזרים הביתה עטורי תהילה, גראובן הופכת מבת החסות של הפרופסור, לאשתו של אקסל, מחסותו של האב היא עוברת לחסותו של הבעל. סביר להניח שגראובן תגדל ילדים בלונדיניים קטנים ושהמסע המאתגר ביותר שתעשה יהיה מן הבית לקניות בשוק.

אל תטעו. הספר מקסים, חכם, עשיר בתיאורים יפים ודמויי חלום של העולם התת קרקעי. ז'ול ורן מגלה תובנה אקולוגית נדירה, כשהוא מהרהר על האופן שבו האדם מכלה את משאבי הטבע (בסוף המאה ה-18) ורגישות של משורר כשהוא מתאר את אפסותו של האדם מול כוחו של הטבע.

ז'ול ורן לעולם יהיה קשור אצלי לתחושה הזו, שכולנו חשים כילדים, שהעתיד אינסופי ופתוח ואין בו הרפתקה שהיא בלתי אפשרית. אבל כאישה בוגרת, ברור לי שהקריאה היחידה של הטקסט שמאפשרת את התחושה הזו, היא זו ש"זורקת" את הנערה הצידה והופכת את הנער למושא ההזדהות האמיתי. לעולם צפון כאן לנערה הקוראת מקום חצוי, הזדהות אמביוולנטית ולא שלמה, איזו ידיעה שאולי גורלה קשור בעצם יותר לזו שנשארה בבית.
ועוד דבר אחד אחרון, אני מתגעגעת לפעמים לתמימות, להתלהבות הזו, שבה יכולתי לקרוא ספרים מהסוג הזה. אז שלום לך תמימות.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה