על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

אי מחשבה


"מישהו שאל: כשאינך נושא אף לא דבר אחד איתך, איך זה אז?
ג'ושו אמר : "הנח את זה".
(ספר הזן של ג'ושו)

תחשבו אתי לרגע. מתי הייתה הפעם האחרונה שלא חשבתם? ולו לרגע.
הכוונה היא לא  לפעם האחרונה שפעלתם בפזיזות, או בחוסר אחריות, אלא לפעם האחרונה שבה לא חשבתם. כלומר לא חלפה בראשכם שום מחשבה. אפס מחשבה, אפילו לא שבריר קטן, אפילו לא התרשמות חושית רגעית כמו "מגרד לי", או "חם היום".
באחד מספרי החוכמה הגדולים והיפים של המזרח ("ספר החיים והמתים הטיבטי") מדיטציה, שהיא אימון התודעה, מוגדרת כהגדלה מדורגת ואיטית של הרווח בין המחשבות.

האם מתקיים רווח בין הקרונות הדוהרים שהם המחשבות שלנו? מתי הרכבת הזו עוצרת? למה שנרצה לעצור אותה?

אני רצה מגיל שבע עשרה. הקילומטראז' המצטבר של חוויות הריצה שלי ; על שפת הים, במדבר, בהרים, בגובה פני הים ; הוא כבר בטח תלת ספרתי. אבל מי סופרת.
הקילמטראז' המדיטצייתי שלי, אם אפשר להתנסח ככה, הוא צנוע בהרבה.
אבל מאז ששלחתי את תודעתי במדיטציה, אני מרגישה איזה קשר מסתורי, לא מוסבר כל צורכו, בין החוויה הפיזית (והלא פיזית בכלל) של ריצה ובין מדיטציה.
לכאורה, מוזר קצת. בראשונה אני מפעילה את הגוף למקסימום האפשרי, הכל עובד ; השרירים, הגידים, הלב, הריאות, הכדוריות האדומות הקטנות שסוחבות לי את החמצן, כוווולם.  
במדיטציה, לעומת זאת,  ההתכוונות היא פנימה ולפחות למראית עין היא נייחת, "פסיבית", שלווה.
תחילת הריצה היא התנתקות איטית מזרם המחשבות. ככל שאני יותר מוטרדת כך קשה יותר לעבור מעבר לשלב הזה. המכנסיים מפריעים לי, קר לי, חם לי, יש אבן בולטת, אני לכודה בתוך רכבת המחשבות שלי, מודעת מדיי לנשימה, מפריחה ענני מחשבות שמסתחררים סביבי אחד אחרי השני. דברים שקרו, שאולי יקרו, דברים שאני רואה, מחשבות על מחשבות, לפעמים זיכרונות, חלומות בהקיץ.
ואז מגיעה ההיפרדות, הרגע העדין והחידתי הזה, שכל מי שרץ למרחקים ארוכים מחכה לו. המאמץ המתוזמר של הגוף, שעובד בלי לחשוב, הנשימה, הקצב, מרחיקים אותי (אותי? אז מי אני? כנראה שלא הגוף שלי בלבד) מהגוף. ברגעים האלו במיטבם אני מרגישה שאני איזו צורה בהירה, שקופה, ושהגוף הוא רק כלי לרגע. מכונה, Vehicle. וזאת ממש לא מחשבה, זאת חוויה. גם אם מעונן בחוץ, השמיים הפנימיים שלי צלולים, ואם חולפת מחשבה – אני רואה אותה מבחוץ, חולפת, ממש כמו ענן.
אני שם, בפארק, מתבוננת לרגע בים, בשמש, בגל שבדיוק השתבר, באיש שחלף על פניי – אבל אני גם במקום אחר, "נחה בתוך התודעה"  כמו שאומר הבודהיזם. ואכן, מדיטציה בבודהיזם הטיבטי עושים בעיניים חצי עצומות, נוכחים, לא מנותקים, במן שלווה מתבוננת, לא שיפוטית. כמו פסלי הבודהא האלה, שיש להם הבעה עדינה כזו, מן חיוך דק וחכם. קרוב, אבל רחוק.

ואם אני דומה למשהו בזמן הזה, זה לא לאיש שחלף על פניי, או לדמות שראיתי משתקפת בזכוכיות של ההנגר בנמל – אלא לים, לאיזה מרחב אינסופי ועמוק. זו חוויה של שייכות מסוג אחר, לא לבית, לא לעיר, לא לארץ, אלא לעולם.
בבודהיזם הטיבטי מאמינים שיש כמה רמות לתודעה – תודעה גסה, עדינה ועדינה מאוד. את זו העדינה מאוד, שהיא הצלולה מכולן, חווים רק יוגים מנוסים, במדיטציה למתקדמים.
אבל את תודעת הביניים, את ההצטללות הפתאומית הזו, כולנו מכירים.
מישהי (שלא רצה יותר מחמש מאות מטר מאז שיעור ספורט בתיכון) אמרה לי פעם שהיא חווה חוויה דומה כשהיא עובדת עם בצק, לשה, מרדדת.
אפשר להרגיש את זה בסיטואציות ההזויות והבלתי צפיות ביותר. יודע זאת כל מי שראה הודי עצום עיניים, חצי ערום, עושה מדיטציה בתחנת רכבת סואנת-הודים.
אז תמשכו רגע את הידית, כל אחד בדרכו ותעצרו רגע את הרכבת. הרכבת היא לא אתם, אתם רק הנוסעים.
לפעמים היא רכבת שדים, לפעמים רכבת תענוגות, אבל היא תמיד תמיד – רק רכבת.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה