על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

היי שלום פלורנטין




במקום להביט בשעון יצאתי אל הגג, כדי לראות אם כבר הגיעה שעת הדמדומים הזו של סוף הקיץ, שהאור מחמיא בה לעצמים. אני הרי אוהבת את השכונה באמת ובתמים, אז למה לא לפרגן לה הזדמנות צילום הוגנת, כזו שמסתירה קצת את החסרונות?
מול הגג שלנו, במרחק של כמה מטרים ממש, יש רכבת ארוכה של בנינים נמוכים, שהם תמונת ראי של הבניינים בצד שלנו. בין שורת הבניינים שלנו לזו שמולנו נמצא הרחוב, על הרעש שלו, המכוניות, הכלבים, המזגנים המטפטפים ובתי המלאכה הקטנים מפעם.
ובתוך כל זה, ממוסגר יפה בדלת היציאה לגג, נמצא העץ הענק של שדרות וושינגטון, שהוא כנראה שמונים אחוז, אם לא יותר, מצמחיית השכונה. יש בו המוני ציפורים שפוצחות במקהלה עליזה לקראת שקיעה, העלווה שלו נושרת בחורף ומתחדשת באביב, הוא מלא, ירוק וזוהר ביום, אבל שחור ורוחש עטלפים בלילה. לפעמים הוא חבוט ומוכה שרב ואבק, אבל בחורף הוא סוער וגועש ושומעים אותו עד למטבח שלנו.
אז בעץ הזה נועצתי, האם הגיעה כבר השעה. ולפי האור החלטתי שכן, הושטתי יד למצלמה וירדתי בדילוגים הרחובה.
בהחלטה נחושה, בידיעה שלא תחלוף דקה ואמצא – יצאתי לחפש את המחזה השכיח, המלבב ומעורר החושים ביותר שפלורנטין מזמנת לי פעם אחר פעם, בלי לאכזב.
חיפשתי, בחיי. עם המצלמה ביד. הלכתי במורד הרחוב וחזרה. אחר כך לאורך רחוב פלורנטין. אפילו לרחוב הקישון הרחקתי, כי אין סיכוי שליד חנות הירקות לא אתקל במחזה הזה, שמקבל את פניי, פעם מרחוק, פעם מקרוב, בתהפוכות החיים, כבר כמעט שלוש שנים. אפילו חיפשתי קצת מתחת למכוניות. בכניסות לבתים.
אבל אין. נאדה. כלום. בחיי.
אפילו לא ערימה אחת לרפואה.
חרא. אני מתכוונת לערימת חרא (סליחה, אין לי מילה יותר הולמת).
אין נעל אחת שלי שלא דרכה בתוך המוקשים הרכים והריחניים האלה. הגדלתי ופיתחתי כישרון מיוחד למצוא את אלה שזה מקרוב נעשו. ממש בדקות האחרונות.  אבל רק הפעם, כאילו השכונה נעלבה פתאום שזה מה שאני חושבת עליה – כלום. קצת סירחון, קצת שאריות, אבל שומדבר מרשים. לא ירוק, לא חום, לא בקוביות ולא בעיגולים קטנים וחינניים של עזים. פשוט כלום. 
אז ויתרתי, בידיעה שמיד כשאניח לזה איענש במלוא חומרת הדין.
אז בואו רגע ברצינות. מה לעזאזל חביב עליי במקום הריחני, המלוכלך, ההומה והצעקני הזה.
צפיפות זה חיים, לכלוך זה חיים, בלגן זה חיים, צפצופים של מכוניות זה חיים. וגם חרא זה חיים
(ולפעמים  החיים זה חרא).
הנה, תראו מה אמרו על חגיגות שמחת תורה בפלורנטין בשנות ה-40':
"בימים ההם גרו בצפיפות שלוש משפחות בדירה אחת עם מטבח משותף, שירותים משותפים ומקרר שבו בלוק קרח, היום קוראים לכך חיים קשים, אבל הייתה אחוות חיים ואחוות אחים.....זה התחיל במתי מעט. יצאנו לרחובות עם לולבים ביד, הילדים אחזו בדגלוני שמחת תורה. מצאנו את עצמנו יד ביד, סלוניקאים ובוכרים, בולגרים וטורקים, עיראקים ופולנים, הונגרים ומצרים, חסידים וליטאים. עמך...כל החגיגות שם בצפון, הם קפואות משהו, כפויות, קרירות, כי השמחה בהן מאורגנת מגבוה. פה שום דבר אינו מאורגן, פה הכל ספונטאני, בלי קצינים ליחסי ציבור.."  
 (מתוך "מתישהו בעתיד הקרוב: "פלורנטין", עמוד 70, הפניה 26).

כך גם אני הרגשתי, כשעברתי לכאן מצפון תל אביב, הבורגנית והמהוגנת. שבה לא היה לי מושג במשך שנים איך קוראים לשכנים שלי ומה  יקרה אם חלילה וחס ייגמר לי הסוכר.
פלורנטין היא ערב רב, מיש מש של הכל מהכל. צעירים עם רסטות בדירות מחולקות, זקנים בדמי מפתח, בעלי מקצועות שעוד רגע אינם (כמו הסנדלר הזקן, שיש לו כוך קטנטן והוא מתקן בו נעליים מוקדם בבוקר). כאן הקימו ב-1934 את אזור התעשייה הראשון בישראל והנסורת עודנה נערמת גם היום, מול בתי המלאכה, בין פאב לבית דפוס.
טיפוסים מוזרים יש פה בשפע. יש אישה אחת שתמיד מסתובבת עם שקיות ריקות ומבקשת שקל. ונרקומנית אחת קבועה ולא מזיקה, שנודדת בין הספסלים ומעשנת. ואישה אחרת ששואלת תמיד, בכל שעה,  בטון בהול, "תגידי, מה השעה?".
כאילו בשולי העיר התפרים נפרמים והכל ומתפרץ החוצה. כל מה שלא בדיוק נורמטיבי, לא מתאים לשום דגם, לשום תוכנית מתאר של רון חולדאי.
גם הבניינים עצמם נפרמים, הטיח מתקלף, הלבנים נחשפות. לא פעם מצאתי את עצמי מתבוננת בתשומת לב בתריס ישן ומתפורר שמתוכו צומח מטפס, בדלת פעורה של מוסך ישן ומשחיר שתלויה בו עדיין מראה סדוקה על הקיר. מי המוסכניק שהתבונן במראה? איפה עמד הברילנטין של פעם שאתו הוא משח את הבלורית?
 יש בזה יופי שלעולם לא יהיה בבית הכי חדש והכי יפה שאפשר לתכנן. כי כשהמציאות לא מהודקת וברורה הדמיון חייב להיכנס.
אבל עם כל הרומנטיקה, אי אפשר שלא להרגיש את רוחות השינוי. את כוחות השוק, הנדל"ן, הדחפורים שמיישרים את הקרקע כדי להקים עוד מגדל גבוה. את הקבלנים, הבוחשים, הרוחשים, המתווכים והקומבינטורים שמסתובבים ברחובות.
אל חשש, גם אצלנו לא ייבנה דיור בר השגה.
ותוך כמה שנים יאפים עם ג'יפים ממדינה אירופית מאוד מסוימת ייקנו פה בתים, העירייה תכסה את הגרפיטי שבין הנגריות, והנגריות עצמן, הסנדלריות, העוסקים הזעירים, כולם ייחנקו בצבת הנדל"נית הזאת.
הלוואי שאני טועה. אני אפילו מוכנה לדרוך על חרא, על המון חרא, כדי שכל זה יישאר בדיוק איך שהוא.
טוב, אולי חוץ מהחרא.






4 תגובות:

  1. מזדהה עם החרא :-)
    הדורכת באותן ערימות באותה שכונה.

    השבמחק
  2. רגע.....אז את עוזבת את השכונה?
    חוצמזה הגיג מקסים כרגיל:)

    חרא זה בסה"כ אדמה שטעתה בדרך:)

    השבמחק
  3. בהחלט הסתכלות אופטימית על החיים :-)
    עוזבת כדי לגדל נענע אורגנית בגליל ולדרוך על קקי של פרות באחו....באמת.

    השבמחק
  4. דאאייי....לגליל??
    סכיפלך

    השבמחק