על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

החדשות של אתמול



פעם בשבוע אני מתעוררת מאוד מוקדם, שלא לומר לפנות בוקר, כדי לצאת ולטייל ברחבי ישראל. עשיתי לי הרגל - לא חשוב כמה מוקדמת שעת ההשכמה, אני דואגת שיהיה לי זמן לכוס קפה. לפני שבועיים, עוד אני ממתינה לקפה שיבעבע, פתחתי חדשות. פתחתי, ולא ידעתי שהידיעה הראשונה של הבוקר תגדיר לי את כל היום.
מס' 1:
ממש לא נדיר שהכותרת הראשית מצטטת שיחת בנים כלשהי ; "ביבי לברק: ...." או "מאיר דגן בכנס לוחמים"...או משהו בסגנון. אבל הבוקר התחיל בשיחת בנים שדי נדיר לשמוע, כזו שלא הייתי אמורה לשמוע בחדשות. וזו כמובן השיחה המקסימה של שר הביטחון, הרמטכ"ל ומח"ט גולני. למען מי שלא שמעה אני מצטטת (ולכל מי שרוצה לשמוע גם את הגיחוכים המטופשים של השלושה, ראו כאן).
ברק:  "מי זה הבנות פה, מהגדוד או מהחטיבה? מהאוגדה?"

גנץ: "הן בהפסקות שרות... בהפסקה הן מתחילות לשיר".
בוכריס:  "אין בעיה שישירו שירה, סולו, הכל יהיה בסדר".
ברק: "יש פה את דנה מהתקשורת של השר, היא מושבניקית. היא יכולה לשיר בלי מדים".
בוכריס: "כל עוד היא בלי מדים ועם בגדים זה בסדר".
גנץ (בפנייה לנציג גלי צה"ל שנמצא בסיור)" :גל"צ, זה לא משודר האירוע הזה. גם אם זה הסקופ של החיים שלך. זה נשאר אצלך בטייפ".

גנץ (בפנייה לכתב חדשות ערוץ 2):  "גם אליכם זה... אחרת זאת תהיה הכתבה האחרונה. חבל... שלא תהיה זו הכתבה האחרונה, כמו המלחמה האחרונה. אני מבטיח לך שזו תהיה הכתבה האחרונה".

לא באמת מופתעת, החלטתי ביני לביני שקצת מוקדם מדיי, אפילו בשבילי, לסקסיזם הזה, חזרתי לכוס קפה שלי והשארתי את כל העניין הזה, כמו שאומרים בלימודי משפטים "בצריך עיון".
מס 2:
עדיין נורא מוקדם. שלושה גברים בגיל העמידה יושבים משמאלי ברכבת. הם קוראים "ישראל היום" (על הביביתון הזה, שהוא שטיפת מוח מטעם השלטון, סליחה – ההון, סליחה השלטון - במיטבה, נדבר פעם אחרת). הכותרת הראשית, באדום בוהק, ברוחב חצי עמוד, היא "קצב הולך לכלא". זהו, תמו הערעורים, בקשות רשות הערעור, מסיבות העיתונאים ההזויות ופעלולי הסנגוריה (אולי צריך לאמר פיגועי הסנגוריה). הבוזגלו משה קצב נכנס לכלא. בוזגלו אמיתי, אפשר להניח, היה יושב במעצר עד תום ההליכים. אבל גם זה לפוסט אחר.
רגע לפני שקמתי כדי לרדת שמעתי באקראי את אחד משכניי לקרון אומר "תשמע, אני מקווה שהוא יהיה בסדר". גם את זה לא הייתי אמורה לשמוע, אבל שמעתי. אז עברתי לידם, חייכתי יפה ואמרתי :"הוא הרוויח את זה ביושר". "בטח, בטח", ענו לי. אין סיכוי שבעולם, חשבתי לעצמי, שהבעת האמפתיה הזו הייתה מופנית ל"אנס אמיתי", כזה עם זיפים, אולי ערבי, שקופץ מהשיחים באישון לילה.
בואו נאמר את האמת. אחרון הפליטים בת"א שנתפס גונב ככר לחם לא היה זוכה לאמפתיה הזאת. אל תבינו אותי לא נכון. לא הלכתי להפגין בשעתו מול בית המשפט. וגם לא שמחתי לראות אותו יוצא מהוולוו במעשיהו. בכלל, קשה לאמר שהוא מעורר בי שמחה. הוא מעורר בי בעיקר דחייה ומין בוז, מהול בכעס. עליו ועל העולם שמקדם אנשים כמוהו לעמדות כוח. ולא זורק אותם בבושת פנים אחרי ה"תקרית" הראשונה, הרבה לפני שהם הופכים לנשיא המדינה (הרי ברור שדיברו על זה שנים במסדרונות).  
מס' 3
בת 20 הייתי, לא ידעתי איך לאכול את זה אז. רל"שית של האוגדונר, קצינה טרייה. ילדה, בעצם, מתחת לדרגות ששפשפתי באדיקות כדי שייראו "פז"מניקיות". ביום הראשון בלשכה, אחרי שהתוודעתי לקציני המטה שאני אמורה לנהל (גברים-גברים, כל אחד עם שני פלאפלים) תא"ל ע' הסב את תשומת לבי לתמונות שעל קיר המשרד שלי. אולי עשרים תמונות ממוסגרות היו שם. אלה באמת היו גברים-גברים ; גורודיש, אהוד ברק, עוזי דיין, שאול מופז. את היתר אני לא זוכרת, אבל אני מבטיחה ; תותחים אחד אחד. כבשו את התעלה, קפצו מטנקים בוערים ומי יודע מה עוד. אבל לא על זה הוא דיבר, ע'. הוא בכלל רצה שאדע מה קרה פה, בלשכה הזאת, ואיך כל הגברים האלה השתובבו לפני שהפמיניסטיות המציאו את ההטרדה המינית.
שום דבר מכל זה לא נראה לי מוזר אז ; זה שהם היו בני 50 והחיילות בלשכה היו בשלושה עשורים צעירות יותר, זה שהם העזו, זה שהוא מספר לי את זה, זה שהחבורה הזאת מסתכלת בתשומת לב על כל מה שאני עושה – מטלפנת לארגן לע' טיסה מחצרים למחניים, קובעת לו פגישה בקריה, מבקשת מהבנות ("הבנות" שימו לב) להכין קפה לישיבת מטה. ולחשוב שאני בכלל רציתי להתגייס לגולני והצטערתי שאי אפשר היה לרוץ על הגבעות עם "הבנים".
הייתי יכולה לספר סיפורים גרועים יותר, חמורים יותר, בחרתי להימנע. תהיו בטוחים שכמעט כל אישה שהייתה בצבא יכולה להעלות מהאוב סיפור כזה.
מס' 4
זה כמעט סוף הסיור, אנחנו בעמק הבכא ברמת הגולן. שומעים את הסיפור על אביגדור קהלני והקרב נגד הסורים. מעטים מול רבים, גברים מול גברים. מימיננו קבוצה גדולה של חיילות, יושבות על גדר אבן נמוכה, מחכות למפקד. רואים עליהן. והנה הוא בא. אופס, הפתעה -  זו היא. הן קמות, מזדקפות וצועקות (באופן שגורם לי לחייך, אני מודה) "ערב טוב המפקד המ"מ". אני לא בטוחה ששמעתי נכון ואני שואלת את מי שיושבת לידי "הן באמת אמרו המ"מ? אצלנו היו אומרים "המ"מית...". "כן, שמעת נכון".
בסוף הסיור ראיתי את המפקדת המ"מית ליד האוטובוס ושאלתי אותה "תגידי, זה בכוונה שאומרים "המפקד המ"מ?". "כן, ככה זה בצבא. מה, פעם אמרו אחרת?". מרגישה קצת קשישה, חייכתי אליה ואמרתי "כן".
פתאום נזכרתי שרק לפני שבוע קראתי כתבה על אורנה ברביבאי, ראש אכ"א והאישה הראשונה שקודמה לדרגת אלוף. קראתי שגנץ הורה לקרוא לה "האלוף". לא "האלופה". כדי שיהיה שוויוני, אחיד. שיהיה ברור שאנחנו אותו הדבר, בדיוק.
מס' 5
הנה מה שע', סטאז'רית בבי"ח, מספרת לי בערב אחרי הסיור, כשסוף סוף הגעתי הביתה והתיישבתי רגע לנוח מכל הקרבות. "היינו בביקור בוקר ומנהל המחלקה היה במצב-רוח טוב. הוא סיפר לרופא שעמד לידי על תכנית שהוא ראה בטלוויזיה. התכנית הייתה על רשלנות רפואית וראיינו בה שתי עורכות דין. "אחת דווקא דיברה לעניין" הוא אמר, "ובאופן מפתיע הייתה גם ממש יפה, לא שמנה. השנייה, הייתה די מכוערת ולא ממש דיברה לעניין". כל השיחה היא כמובן לאוזני רופאים ורופאות, סטאז'רים וסטאז'ריות, והחולה האקראי ששוכב על המיטה ממול. "מה הייתי צריכה לעשות" תהתה ע' בינה לביני "לחייך? לגחך? פשוט שתקתי".
1+2+3+4+5
 נחזור לרגע למה שנשאר בצריך עיון. כל שלושת הגנרלים מעוררים בי סוג דומה (אולי פחות חמור) של בוז לזה שתיארתי קודם. ומחשבות עגומות על הצורך לשלוח בת (על הצורך לשלוח בן מדברים מספיק) לצה"ל. גנץ, מתעקש שאנחנו בדיוק אותו הדבר, אבל ברגע האמת, החיילות שבתרגיל, שבאו לעשות אותו יחד עם החיילים, הופכות ל"בנות" (כמו הפקידות בלשכה). הן הרי לא באו לעשות תרגיל יחד עם החיילים, אלא לשיר. וזה באמת נורא מצחיק, כל הדיון התקשורתי המיותר הזה על שירת נשים בצבא.
אהוד ברק, שמזכיר את "דנה המושבניקית" (זה נשמע כמו דינה ברזילי מהשיר, תודו), מרים לבוכריס להנחתה. בוכריס לא נשאר חייב ומוריד את הרמה סופית. ולקינוח, הרמטכ"ל, שמבין פתאום את המשמעות של נוכחות התקשורת – מאיים על הכתב, אבל "תוך כדי הליכה" הופך את זה ל"בדיחה". אם הייתי יכולה להוריד את דרגות הסגן בדיעבד הייתי עושה את זה הרגע (האמת, כבר מזמן, אבל הנה עוד סיבה).
מה החוט שקושר את כל הסיפורים האלה? במשפטים קוראים לו יחסי מרות. באופן רחב יותר אפשר לקרוא לו יחסי כוח, בפמיניזם קוראים לזה דיכוי. קל לנו לראות אותו כשהאישה רעולה מאחורי בורקה, קשה יותר לראות אותו פה, מתחת לאף, בעבודה, ברחוב.
האמת העצובה היא שבין אם קוראים לנו "המ"מ", "ד"ר", או "האלוף" – כללי המשחק הם כמעט לעולם לא שלנו. פעם זה עשה לי חשק לשחק אותו כמו הבנים, אולי אפילו יותר טוב.
היום בא לי לצעוק לכולן שיפקחו את העיניים וישברו את הכלים, כי ככה לא משחקים.






5 תגובות:

  1. אני מסכימה עם כל מילה שרשמת פה. אך אני אתייחס לחלק הראשון. אני חושבת שזאת פשוט חוצפה מצד ברק וגנץ לדבר ככה על נשים. אנחנו עוד רגע ב-2012 ואני עדיין לא מאמינה שנשים עדיין מקבלות יחס שכזה בישראל. אנחנו לקראת משהו לא טוב, גם עם עניין הדרת הנשים.

    השבמחק
  2. חוצפה או לא, זו האמת העצובה, שנחשפת ברגע שהמיקרופון נשאר דולק בטעות. האם זה באמת לא ייאמן? כשנשים מרוויחות משמעותית פחות מגברים, כשלא משתלם להן לצאת לעבוד וגם אם יעבדו קשה וישלמו את המחירים שכרוכים בזה, סביר שלא יתקדמו או ירוויחו בדומה לגברים, כשהחברה הולכת והופכת ליותר ויותר גזענית כלפי מה שהוא לא קבוצת הרוב (גבר, לבן, רצוי אשכנזי)...

    השבמחק
  3. בהתייחס למס' 4: זה ממש מקומם איך שבשנת 2012 כמעט, התפיסה כלפי נשים עדיין כל כך שוביניסטית.

    השבמחק
  4. קלרה ציינת נקודות חשובות מאוד, אחת הנקודות המקוממות ביותר היא כמו שאמרת שנשים מרוויחות פמגברים כשהן עושות את אותה העבודה.

    השבמחק
  5. זה רק חלק מהתמונה...המון נשים נפלטות משוק העבודה ברגע שנולד ילד ראשון או שני, או מועסקות במשרות חלקיות בשכר נמוך, מעטות מתקדמות ואפילו אם הן יצליחו, כפי שאמרת, לא יקבלו מה שהמקביל במשרד ליד משתכר. ועוד לא אמרנו דבר על זה שנשים הם במקרים רבים עבודה זולה, במקצועות קשים וכפויי טובה.ובערב עוד צריך להיות להן כוח להיות הרעיה והאימא המושלמת.

    השבמחק