על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

פרפרי תעתוע



מוקדש לישי אלמוג ז"ל
אני לבדי על הרציף. חושך. יש אתי לפטופ, מטען לפלאפון וספר קריאה ונדמה לי שבאופן חריג לא שכחתי שום דבר חשוב בבית. התיק כבד לי, אני מניחה אותו על רצפת האבן. ממתינה לרכבת.  
אני אוהבת תחנות רכבת ושדות תעופה. משהו בהמון, באנונימיות, בכאוס שהוא למראית עין נטול כל חוקיות. אבל הלילה אין כאן איש. אני מתבוננת בשעון הגדול והזרחני של התחנה, כבר תשע. הנה הרכבת, מגיחה מתוך החושך ונעצרת לידי. אני מביטה לימין ולשמאל ; התחנה ריקה. אפילו המאבטח איננו.
הדלתות נסגרות מאחוריי, כמעט בעדינות. אני מתיישבת, לבדי גם בקרון. אפילו הכרוז לא אומר דבר, כאילו אני הנוכחות האנושית היחידה כאן. האורות בתוך הרכבת פלורוצנטיים, בהירים. בחוץ חושך מוחלט, עצום, עמוק כמו ים.  רגל נעלמה לוחצת על דוושה והרכבת יוצאת לדרך.
אני נוסעת הרבה ברכבת, אבל עכשיו נדמה לי שהיא דוהרת במהירות מסחררת, כאילו ניתקה מהפסים והיא מרחפת לתוך הלילה. הדבר היחיד שנשמע הוא הקול המתכתי של גלגלי הרכבת על המסילה. בחוץ אורות רחוקים מנצנצים וכבים. אני מנסה להבחין במשהו מוכר – גשר, ישוב, אבל לא מצליחה. הרכבת מאיצה.
כמו בחלום, או רגע לפני השינה, אוחז בי רעיון ולא מרפה. שהרכבת הזו היא פרטית בשבילי. שאין לי מושג אמיתי לאן אני נוסעת וגם לא אדע. שהבית וכל מה שיקר לי מתרחק לתוך החושך ולא יחזור. שאין לכל מה שיש בחוץ קיום בשבילי. שזה לא חשוב עד כדי מגוחך אם יש לי לפטופ או מטען. שהחפצים שלי, שהם בדרך כלל כל כך שלי, חסרי כל משמעות ; מונחים לידי על הכיסא, זרים, חסרי תועלת. אני מנסה שוב להיאחז במשהו יציב, קבוע – אבל הסצנה לא משתנה. אותה דממה, אותו חושך, אותה מהירות, אותו ריחוף קדימה בחלל. אני נבהלת מהעוצמה של התחושה הזאת, מהמוחשיות שלה. אבל מחליטה להרגיש את זה עד הסוף, מתמקדת, נותנת לזה למלא אותי עד קצות האצבעות. מגרשת את הבהלה. עד תל אביב לא עולה אף אחד ואני עסוקה בלנסות לשחרר, את כל מה שאני מכירה, את כל מי שאני מכירה.
ידעתי עוד בזמן שהתעתוע המוזר הזה התרחש מאין הוא בא. לפני כמה שנים פגשתי מוות, מקרוב. וזכיתי לחיות, לפרק זמן קצר וכואב, בצל המורה הגדול הזה. מאז אני קוראת עליו כל מה שאפשר, מדברת עם כל מי שמוכן.
מורים בודהיסטיים גדולים מקדישים חלק מהמדיטציה והתרגול הרוחני שלהם למוות ומקובל שימדטו תוך כדי הגסיסה והמיתה. כך, לפי אמונתם, הם מגדילים את הסיכוי להשתחרר ממעגל החיים והמוות, או לכל הפחות לחזור בגלגול מועיל יותר, לטובת הברואים כולם. הבודהיסטים מאמינים שאחרי המוות ולפני הלידה מחדש משתרע בארדו, תקופת ביניים, שבה התודעה ישנה, אבל הגוף מתפוגג. האופן שבו האדם חי, התועלת שהביא לסביבה והדרגה הרוחנית שהגיע אליה -   הם שיקבעו את הגוף והגלגול הבא, כי התודעה, לשיטתם, היא נצחית. בארדות נחווים לא רק במוות, שהוא הגדול מכולם, אלא גם בחלום, או בזמן המדיטציה. אלו, אם תרצו, רגעים של עוררות רוחנית, של אי תלות בגוף וקיום בעל עוצמה אחרת, לא תלויה במוחש.
האופן בו האדם מת, כך הם מאמינים, קשור קשרים אמיצים עם האופן בו חי. ושבו יחיה שוב. היכולת להתמודד עם שינוי, היכולת לאי-היקשרות, אומרים הם, לא זו בלבד שהופכת את החיים לנכונים יותר, היא מכינה את האדם לשינוי הגדול ביותר, המוות. שבוא יבוא, אפילו נחיה את כל חיינו בהתעלמות ובריחה ממנו. ואת כל זה אומר עמיחי בחמש מלים:  "אלוהים הוא שינוי, המוות נביאו".
מאז שפגשתי מוות אני חיה מתוך ענווה גדולה. יודעת שאני לא יודעת. שמה שאני כן יודעת הוא רק רצף קטוע של אמת גדולה יותר. שמה שאנחנו קוראים לו מציאות הוא תדר על סקלה רחבה ואדירה. פעם קראתי הגיג פילוסופי שטען שבדומה לצמחים, שמתקיימים לצידנו ואינם רואים אותנו או יכולים להתגונן מפנינו, כך גם אנחנו – חשים את המציאות באופן חלקי בלבד, טרף לכוחות אלימים (או רבי חסד) שאין ביכולתנו לחוש ולתפוס. אולי רק מעט מזעיר, בחלום, או כשמישהו הולך מאיתנו, בהתבוננות בטבע, ברגעי "דז'ה וו" בלתי מוסברים. אלו שחשו בעוצמה רבה מדי, "השתגעו", הועלו על המוקד, או כתבו יצירות מוזיקליות באיזו עליית גג טחובה וקפואה. 
איך כל זה קשור לנסיעת הרכבת? נסעתי דרומה כי איש יקר מת. והתעתוע הזה שהמציאות ייצרה, הוא תעתוע שאני עצמי ייצרתי. כי הייתי עסוקה בו ; איך הוא מרגיש, איפה הוא עכשיו, אם הוא עכשיו. אל העיסוק הזה הבאתי אתי, בלי להתכוון, את כל מה שהוספתי לילקוט הרוחני ולארון הספרים בשנים האחרונות.
אני מביאה בחשבון שיכול להיות שתחשבו שמעגלי הלוגיקה וההיגיון שלי קצת השתבשו. אבל אני מקדימה ומשיבה לכם שמאז השיבוש המסוים הזה אני מרגישה לא פחות הגיונית והרבה יותר שפויה.
ואם תתעקשו, אצטט לכם את לאו צה, החכם הסיני שחי דורות רבים לפניי:

"לאו צה חלם שהוא פרפר, מאושר, מכה בכנפיו הנה והנה, שמח בחלקו ולא יודע שהוא לאו צה. לפתע התעורר והנהו מוטל, מוצק, מוחשי וללא ספק – לאו צה. אלא שכעת הוא לא ידע, האם הוא לאו צה, שחלם שהוא פרפר, או פרפר החולם כי הוא לאו צה".



4 תגובות:

  1. המחשה יפה של הקושי: עד שהצלחתי לרגע להתנתק מחפצי אני כושל ונקשר לרכבת כולה. כמו ניסיון לא לחשוב על כלום.

    השבמחק
  2. קלרה יקירתי.
    אובדת היא ה- "התקדמות", דמוית החזון, של הנעשה בסתר נפשך. עולה מעלה, ויורדת לתחתית נואשת של התפתחות מתעתעת - "התקדמות" הנעשית באופן המבזה של המילה. כסומא מגששת היא על מחיצות משמעותה, מבקשת לפרוץ ממסגרתה, כדיי לחדול מהיותה - היא. דורשת לדחוק בעבר מבלי להמתין לרחשי ההווה. ויותר מכל רוצה היא להשיל עורה, ולהופיע באלמוניות מתחדשת.
    האם לא על גחונה תזחל, "ההתקדמות", במסעה זה אל המוות ?.
    שוב אותו רעד של נפש מתחדשת, אשר כהרגל מגונה מתמסרת לפחד הוויית ההיקשרות לחיים. חיים אשר אובדים שניה אחר שניה, תחת חווית המוות הממשמש ובא.

    השבמחק
  3. אני אוהבת את הכתיבה שלך:)
    את אישה יקרה וחכמה.

    השבמחק
  4. אורן - מעניין. אחת ההגדרות של מדיטציה זו אי מחשבה, או הגדלה של המרווח בין המחשבות. וזה באמת קשה, יודע כל מי שניסה.

    למגיב 2 - אני לא חושבת שהחיים אובדים כשחווים מוות, החוויה האישית שלי היא הפוכה בתכלית. אבל זה כל כך אישי שאין פה שום דבר מוחלט.

    למגיבה מס' 3, סמיילי בחזרה!

    השבמחק