על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 5 בינואר 2012

מי אמר שהיה פה שמח?


תמונה:
רחבה מלבנית מרוצפת בלטות אפורות. עלי שלכת צהובים מתערבלים סביב. קר, רוח. ריח של רפת קרובה נישא באוויר, כבד, מעיק, אבל אין איש מסביב, כאילו כל הרפתנים יצאו לחופש, או  שהריח הזה בכלל בא מפעם, מהעבר.
ברחבת חדר האוכל זרוקות גרוטאות ענקיות, מחלידות. מכונות לפריסת לחם, מלבנים אפורים ממתכת. כמו ענקים שיצאו משימוש, הפוכים, מחכים שאולי בכל זאת. גם חדר האוכל עצמו נראה כמו אנדרטה מתקלפת, שאמורה להזכיר משהו למישהו אבל היא עצמה כבר לא יודעת מה. שולחנות בית ספר ירוקים מתגוללים פה, לא שייכים, עם רגל חסרה, כיסוי פורמייקה מתקלף. הכיסאות התקניים, מעץ ומתכת (כמו שהיו גם אצלנו בבית הספר), מושלכים הצידה, במקום אחר.
נכנסים למחסן החקלאי. ריח של ספרייה ישנה, עובש, רטיבות. ערבוביה של חפצים שנראים כמו עיזבון שעומד למכירה – קומקומים ישנים, טלפון עם חוגה, סיפולוקס, כוסות חרסינה סדוקות. על הקיר תלויות תמונות בשחור לבן של נערים ונערות לבושים חולצות לבנות ומחייכים. מורג ומחרשה נשענים על הקיר. את קורי העכביש לא ראיתי אבל מרגישים אותם, מזדחלים מסביב לתפאורה הריקה.
מתחת למכונות החקלאיות נמצא הסליק. רק לכאן לא הגיעו שיני הזמן. הכול מצוחצח, נקי, מקוטלג, מסודר בארגזי התחמושת. רובים ואקדחים תלויים בשורות, שחורים ומבהיקים. כאילו האחראי על הנשקייה רק הלך לרגע לחליבה ותכף יחזור. המדריכה שלנו קמה פה לתחייה, היא מזכירה לי את קשת וענן, שהיו מתעוררים לרגע לעולל תעלולים וחוזרים לקפוא על עומדם. עד הקבוצה הבאה, עד הפעם הבאה שאפשר לחזור ולהעלות מאוב את החיים שהיו כאן פעם ("שן קשת ענן! שן קשת ענן! זוכרים?).

פסקול: רקוויאם קלאסי. או שיר חלוצים רוסי, אופטימי כזה, על רקע כל העזובה.

טקסט: כמה ימים אחרי הביקור הזה בקיבוץ, אי שם בצפון (אין טעם אפילו לציין איזה, התיאור יכול להתאים לרבים), הורדתי מהמדף, את הספר "היינו העתיד" של יעל נאמן (אחוזת בית ספרים, 2011). נאמן גדלה בקיבוץ יחיעם. אותו יחיעם שנשקף כבר כמה חודשים מחלוני, עם המצודה הצלבנית שמעטרת אותו ומפעל הנקניקים שמשתרע מצד לצד, בצבע וורוד ואדום, נבלע בתוך הירוק של החורש הגלילי.
קשה לאמר שתמצאו בספר עלילה. המחברת עצמה אומרת (מהציטוט בכריכה האחורית):
 "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב בו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם".
נאמן טווה חוטי סיפור, כל אחד מהם מוליך לכיוון אחר -  כותרת, קצה של קרחון. במקום תמונה היא מציירת קליידוסקופ, חרוזים צבעוניים ושבורים של ילדוּת ונערוּת. ילדי שמש, שרחצו בבריכה וקטפו פרחים בואדי, פרצו למחסן של העוגות וברחו מהמיטות כשהמטפלות התרחקו. אבל גם השכימו לפנות בוקר לעבודה קשה, כפוית טובה. הבנות בחדגוניות האינסופית של הכביסה ובית הילדים. הבנים בשדה, בפלחה, בעבודות הנחשבות, אלו שכותבים עליהן בעלון של הקיבוץ. נאמן מספרת על הטקסים האחידים, על האתוס שמתאמץ כל כך לאחד והוא כל כך גדול ופומפוזי שאיש לא חי אותו באמת. על היחידים שנפלטים ממנו, האח ההומו שעוזב לעיר, או הסנדלר, שמעולם לא טרח להיות שייך באמת. על ההונגרית של המייסדים, שפורצת מסביב ומתחת לעברית, שכולם נדרשים לדבר, בשם הציונות ואהבת המולדת.
הרבה אירוניה יש בספר, כלפי השיטה, כלפי הדיכוי של כל מה שנראה לנו טבעי – סוכריות לילדים, שיר ערש, זוג קבקבים חדשים. ועוד לא אמרנו דבר על ההחלטה מה אלמד באוניברסיטה, או לאן אסע לחופשה.
אבל גם אהבה, חסד והערכה יש בספר הזה -  לעבודה הקשה והסיזיפית, לאידיאליזם, למלחמה על הבית (המלחמות "שלנו" הן כבר מזמן לא על הבית במובן שבו היו אז), לאמונה הכנה והתמימה שאפשר לפרום הכול ולהתחיל מבראשית ("עולם חדש עדי יסוד נחריבה").

במבט לאחור, יכול להיות שהקיבוץ היה ניסוי סוציולוגי כה מרחיק לכת, כה שאפתני, שאין מנוס עכשיו מלהתבונן בו כפי שהתבוננתי במכונה המתפוררת שהייתה זרוקה מחוץ לחדר האוכל.

לא גדלתי בקיבוץ. גם לא בדיוק בעיר. לא לגמרי בארץ, אבל לא ממש בחו"ל. לפעמים אני מרגישה שזו דווקא מן פרספקטיבה, כאילו תמיד הייתי קצת מחוץ לשיטה ולכללים.
את ההונגרים שבאו מהשואה ומאירופה, לאו דווקא לקיבוץ, אני מכירה היטב. אני לא בטוחה שנאמן יודעת עד כמה היא מתארת דור ותקופה.
הסיגריות, למשל. הסיגריות, כמשל ; מפלט מהמציאות, הפסקה מהעבודה, הפינוק שלא היה, התמסרות למשהו אישי, פרטי.
מוסר העבודה המזרח אירופאי, כאילו החיים הם מחנה של עבודה קשה. ועוד עבודה קשה, שאחריה עוד. ההשתקה של כל רכות, כאילו היא חולשה, כאילו היא פינוק. שהם כמובן מילות גנאי. כי מבוגרים צריכים להיות חזקים ולא מפונקים. ואיך נהפוך לכאלו אם לא נתחיל ככה בחינוך של הילדים (זוכרים את הסרט "נדיה קומנצ'י?).
המבטא הזר, שאפילו אני חוויתי כמשהו מביש, שונה, שצריך להיפטר ממנו בהקדם האפשרי כדי להשתייך. וכמובן – האתאיזם והרציונאליות כדת והדת עצמה, כל דת, כשארית חשוכה ונבערת מן העבר. הקיבוצניקים, להבדיל מאימא שלי וההורים שלה, העירוניים, עוד נאחזו במראית העין של החלום הסוציאליסטי. אימא שלי ומשפחתה הגיעו ממזרח אירופה מפוכחים, יודעים על בשרם מה הקומוניזם  עולל אבל עדיין, אולי שלא ברצונם, חניכים של דור, של שיטה.

אפשר לדבר על האופן שבו מטוטלת ההיסטוריה נעה וזרקה אותנו לצד השני, לקפיטליזם פרוע שבו הפערים בין עשירים לעניים הם מן הגבוהים במערב.
אפשר לעזוב את כל זה ולהזכיר את בן-גוריון, שטען פעם שהציונות היא בסך הכל הפיגום. בוני הפיגום היו מוכשרים ויחידים בדורם, אין ספק. אבל מה קרה לבית וליושביו, אני חוזרת ושואלת את עצמי ללא הרף. 


3 תגובות: