על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום ראשון, 22 בינואר 2012

על גאווה ודעות קדומות

ילדה שובבה וקצת עצובה שפגשתי על קיר בברלין 
כבר עשור שאני מחוץ לארון כמעט בכל מקום ואתר – בשיחות אקראי עם נהגי מוניות, כשאני מזמינה אינסטלטור, במכולת ובטח ובטח במסגרות חדשות שאני נכנסת אליהן. יכולתי להרחיב את המשפט הזה לפסקה שלמה, על הערך של האמת, על איך למדתי להפסיק לדאוג ממה יחשבו עליי, על מה קורה לנו כשאנחנו שומרים סוד ועל איך אנחנו מונעים את עצמנו מסביבתנו. ה"כמעט" במשפט הראשון שמור לסיטואציות ספציפיות, כמו הבעות חיבה ברחוב ירושלמי הומה, בחו"ל, או באופן כללי במקומות שנמצאים הרחק מחוץ לתחום שאני רגילה אליו או חווה כבטוח.

לפני חודשיים עברנו אני וזוגתי מדרום תל אביב למושב קטן בלב הגבעות הטרשיות של הגליל העליון. את הגגות ודודי השמש של פלורנטין המרנו באח מבוערת ונופים פסטורליים של פרות רועות באחו. בטיול הערב שלי אני פוגשת בז עצים, שממתין לי על עמוד חשמל קבוע. מדי בוקר אנחנו משלחות חזרה לחצר נדלים, עכבישים ומיני יצורים תועים מהחורש הסבוך בסביבה. פלנטה אחרת.

במקביל למעבר צפונה, החלטתי שהגיע הזמן לשנס מותניים, להפסיק לפזר הגיגים אקדמיים בעניני מגדר, לגשת לעבודה ולהתנדב בארגון חוש"ן, במסגרת פעילות שבה הומו / לסבית / טרנס/ית משוחחים עם תלמידי תיכון. כמי שגדלה בפריפריה אחרת לגמרי, איפה שהכבשים רועות בואדי (ולא הפרות באחו) אני יכולה להעיד בדיעבד שאילו היו לסביות בסביבה (שלא לומר במודעות) ייתכן שדברים היו לי קלים יותר, או לכל הפחות מובנים יותר. 

לפני כמה ימים חזרתי הביתה מסמינר ההכשרה של חוש"ן, שבו הייתי פליטה תל אביבית יחידה, יחד עם עוד 15 אישות ואישים מהצפון. ואני נשבעת לכם, שאם אחד מכם היה נוכח שם על תקן זבוב על הקיר, הייתם באים להתנדב גם כן. כבר 2012, הזכרתי לעצמי תוך כדי, כי העוצמה של הכאב והעצב שפגשתי הפתיעו גם אותי.
בסוף הסמינר נסעתי הביתה, שמחה על החוויה, אבל סוחבת גוש בחזה, שהפך תוך יומיים לדלקת גרון חסרת רחמים. בערך בשלוש לפנות בוקר, התעוררנו מהאזעקה של האוטו, שהפעילה איכשהו את המאוורר של המנוע (זו ממש אלכימיה מבחינתי). אמצע הלילה, קור אימים, גשם זלעפות והאוטו משתולל. אחרי עשר דקות מתסכלות כיבינו את האזעקה אבל המאוורר המשיך לפעול ולזלול לתיאבון את כל החשמל. גם בלי התואר במכונאות שהאוטו הזה העביר אותי, ידעתי – מחר בבוקר אני (שוב) אצל כרים, המוסכניק ממעיליא.

בשבע בבוקר, צרודה, עם חום, אחרי לילה רע במיוחד, יצאתי לקור האלפּיני כדי לפגוש את הגרר. דקה אחרי שהושטתי לו את המפתחות האוטו כבר היה חגור היטב למשאית, ממתין בשוויון נפש לעוד יום כיף אצל כרים. נכנסתי לתוך הקבינה וביקשתי מהנהג, איש דרוזי חביב ומבוגר מירכא, שייקח אותי למוסך. ראיתי שהוא מביט בי בסקרנות וקיוויתי שהוא לא יפצח בשיחת חולין, או רחמנא ליצלן ידבר אתי פוליטיקה על הבוקר. "לבן שלי היה אוטו כזה" הוא פתח, וסיפר לי שהבן הלך לצבא, למד בחו"ל ועכשיו הוא עובד בטכניון. "את נשואה?" ("אין לי כוח לזה. לא מסוגלת לדבר אתו לסביות על הבוקר. הוא בכלל דרוזי. מה הוא יחשוב") "כן" (עוד בזמן שזה יצא לי מהפה חשבתי "אוי לא" ומיד אחר כך "לא-לא-לא-לא-לא למה אמרת את זה"). התחלתי לזוז באי נוחות בכיסא וקיוויתי שאין לו חשק לדבר על זה, אבל הוא דווקא היה במצב רוח קומוניקטיבי. "ומה הבעל עושה" (עכשיו באמת הסתבכתי. זו מילה שאני ממש נמנעת מלהשתמש בה. ועכשיו אענה לו כאילו כלום?). הפטרתי משהו חלוש ועלוב כמו "עובד", התבוננתי הצידה וקיוויתי שהוא יוותר. "ומה את עושה". עטתי על השאלה כמוצאת שלל רב וסיפרתי לו מה עשיתי בכל השנתיים האחרונות רק כדי שלא נחזור לנושא הקודם. כשהגענו למוסך יצאתי מהקבינה בתחושת הקלה. כמעט הלכתי למוסכניק ואמרתי לו "אז אתה שומע. לא סיפרתי לך, אבל אני לסבית". 

לקח לי כמה שעות טובות להתגבר על זה. הרגשתי שברגע אחד צעדתי שנות אור לאחור, כמו ילד שכבר הולך אבל פתאום חוזר לצרוח בלול. הרגשתי גם שאני בוגדת במשהו בלתי נראה, בלי פרצוף ושם. כי זה לא חשוב שאני חולה, משתעלת ואין לי חשק לדבר עם האיש הזה על כלום. האמת היא האמת היא האמת.
בסופו של דבר יצרתי בשיחה הזו רק מרחק ומתח (מהצד שלי) כלפי איש שהיה חביב ושמח לעזור. אילו הייתי אומרת את האמת (או לפחות משיבה "לא" ורואה לאן זה מתגלגל) לפחות הייתי מאפשרת לסיטואציה להיפתח.  אחד משניים - או שהיה נוצר ממילא מרחק ומתח (אבל הפעם בגלל האמת), או שהוא היה מפתיע אותי, כפי שהופתעתי כבר פעמים רבות בעבר. לטובה, מצד מי שלא ציפיתי מהם ולרעה, מצד כאלה שכן.

ועוד דבר, כמה גזעני ופטרוני מצדי להניח שתהיה לו תגובה כזאת או אחרת. הרי זה בדיוק מה שמנציח ומקבע את כל הדעות הקדומות. ובוודאי שלא תורם דבר לשינוי שלהן. מעל הכל, הרגשתי מאוכזבת מעצמי, איך התפלק לי ככה, אני, אני, שרוצה להתגייס למשטרת הדעות הקדומות. איך זימנתי מהאוב כל כך בקלות אותי של פעם, אותי שהפנימה את העובדה שיכול להיות שמשהו אתי לא בסדר. ולא כדאי לדבר עליו. כי מה יחשבו. 
כבר סלחתי לעצמי. בכל זאת נזרקתי הרחק מהרדיוס התל אביבי המוכר והנוח שלי. וממילא האיש הנחמד מירכא כבר שכח שאני קיימת.

אבל הבטחתי לעצמי חגיגית, באותה ההזדמנות, שלא עוד מזה להבא.

כדי לבחון אותי, האוטו התקלקל שוב. אני כבר סקרנית לדעת, מי יהיה הפעם הגרר.   


4 תגובות:

  1. קלרה,
    אני בכלל לא נתתי את הדעת על הקושי היומיומי. אולי כי זה תמיד נראה לי(לפחות אצלך)שזה מרגיש הכי טבעי. בלי לחשוב שלהרגיש טבעי זה תלוי מול מי.
    פוסט יפה וחשוב וכן, מקווה שזה יעזור.
    מתן

    השבמחק
  2. אם זה מה שהבנת מזה, סימן שקלעתי בדיוק לנקודה :-) תודה.

    השבמחק
  3. היי קלרה, אהבתי את מה שכתבת, וזה בדיוק הזכיר לי דיון שהיה אצלנו בסניף של האגודה על הנושא הזה בדיוק.
    את לא צריכה "לאכול" את עצמך בגלל זה.
    בחיים פשוט לפעמים אין כוח או חשק לנהל שיחות והסברים, לא תמיד זה רלוונטי אם את נשואה ולמי, וזו זכותך לבחור בפני מי לומר מה ואיך, ממש כמו שלא בהכרח תצאי בהצהרות אל הירקן בשוק, או אל האיש שהרגע קנית ממנו קפה.
    מה שחשוב הוא שהאנשים הרלוונטיים בחייך ידעו מי את. למרות הנכונות ליצור מצב של נראות הקהילה, יש מצבים בחיים שזה פשוט מיותר. כמו שבחורה צעירה תגיד לנהג המונית שהיא נשואה רק כי אין לה חשק לבלבולי מוח.
    אז בקיצור, כשנוח נוח וכשלא אז לא. מקווה שהבנת תכוונה :)
    דנה

    השבמחק
  4. תודה דנה, הכוונה ברורה לגמרי.
    תסכימי אתי שיש איזשהו איזון בין להיות להט"ב רק "כשנוח" (אני בכוונה מקצינה) ובין להיות מודע למשמעות הפוליטית (עבור הקהילה והחברה בכלל) של ההתנהלות האישית שלך. אז נכון, לפעמים לא צריך לקחת על הגב שלך את המאבק וליזום עימותים מיותרים עם העולם, כי זה מתיש וקשה. זה גם עניין של גבולות אישיים (אצלי הם מאוד משתנים לאורך השנים) והפעם הרגשתי שבאופן אישי צעדתי לאחור. המדד של מתי נוח הוא לא תמיד נכון בעיניי, כי הוא מקפיא מצב ולא משנה אותו. ובתור מאמינה בלתי נלאית בשינוי, אני מנסה לצאת קצת מהקובייה הנוחה שלי :-)

    השבמחק