על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שני, 5 במרץ 2012

זינוק לאתמול


סטפאן צוויג. מחבר "העולם של אתמול"
מאז שהייתי ילדה אימא אמרה לי תמיד שחבל שסבא נפטר כל כך צעיר. כי אם הוא היה בסביבה הייתי מקבלת רשימות מסודרות, בכתב יד יפה, בקליגרפיה אירופאית, כדי ללכת אתן לספרייה ולהושיט לספרנית (זו תמיד הייתה ספרנית. מעולם בכל קריירת הספרייה הארוכה שלי לא פגשתי ספרן).

סבא היה כותב, שירים בעיקר. ומתרגם מכמה שפות לכמה שפות אחרות. גם סבתא הייתה כותבת, לעיתון ההונגרי, למגירה, לנו, כשנגדל. כשהייתי קטנה היא עוד כתבה עם עט (פארקר) ונייר אבל מהר מאוד היא עברה למעבד תמלילים, מהסוג העתיק. היא קראה לזה "לקשקש" ; "אני הולכת לקשקש קצת". כאילו לא מדובר בסיפורי שואה. או סיפורים על העולם לפני השואה. שתמיד נח עליהם הצל המאיים הזה, כמו שהוא רבץ על המאה ה-20 כולה. זאת שאנחנו גדלנו בצד השני שלה.

סבתא המליצה לי על ספרים יותר מפעם אחת. אבל כנערה לא שעיתי להמלצות האלה. העדפתי את הבחירות העצמאיות שלי, לא כי הן היו טובות יותר, אולי ההפך -  פשוט כי הן היו שלי. הרבה שמות ריחפו בינינו בסלון הקטן שלה, מול הסריגה והטלוויזיה הישנה. משוררים הונגרים, סופרים איטלקים, לפעמים גם לנין, או סטאלין קפצו מהמוזוליאום לביקור. אני זוכרת בבירור שגם צוויג התעופף שם בחלל האוויר, יותר מפעם אחת. "אותו את באמת צריכה לקרוא" היא אמרה לי. אבל משום מה מעולם לא טרחתי ללכת עוד קצת הצידה על המדף המאובק ולראות מי נח שם ליד ק.צטניק, או מילן קונדרה.

אולי צריכה הייתי לחכות שסבתא לא תהיה בעולם, כדי שאוכל לגשת לעולם שלה שוב, הפעם דרך הספר.

קראתי את הספר ברכבות, וסיימתי אותו במונית שירות, כשלידי ילד בן 10, יורה בכל מיני עכבישי ענק באייפון וברקע רדיו הקריות בפול ווליום. יש לי נטייה להתנהג כמו דודה במוניות שירות, אבל הפעם לא היה אכפת לי. הייתי שקועה עמוק בעולם של אתמול, זה של צוויג וסבתא. סטפאן צוויג חי בווינה, איפה שסבתא נולדה. הוא דיבר וכתב בגרמנית שהיא כל כך אהבה. רץ באותן השדרות, קרא את אותם השלטים ועמד בתורים של אותו בית אופרה. את כתב היד הראשון שלו הוא הגיש לתיאודור הרצל. הוא כתב לאופרה של שטראוס ופגש את טוסקניני לקפה. הוא ישב באוטו של וולטר רתנאו, שר החוץ האוסטרי-יהודי לפני שנרצח. וניהל שיחות נפש עם פרויד בלונדון.
איש העולם הגדול, במלוא מובן המילה, משכיל, יודע ספר, דובר שפות. פציפיסט, מאמין בכוח של המילה הכתובה, ההומניזם, הספרות, המדע. ורק אחרי כל אלו יהודי, כאיזו השתייכות עתיקת יומין, שהמשמעות שלה לא ברורה גם לו עצמו.

המלחמה הגדולה (הראשונה כמובן) הייתה בעיניו טרגדיה כלל אנושית, אבל גם אוסטרית. כמעט יכולתי לראות את סבתא עומדת מאחוריו, כשהוא ליווה בעיניו את הרכבת של הקיסר הישיש עוזבת את אוסטריה, אחרי אלף שנות מונרכיה.
המלחמה השנייה היא טרגדיה מסוג אחר, שבה השייכות הזו, העתיקה, שמעולם לא הייתה מוחוורת דיה לו, לחבריו, השליכה אותם החוצה לשיני הכלבים, לשלג, ובמקרה הטוב (לכאורה), זה של צוויג – לגלות.
הטרגדיה הזו, של הפער בין האוניברסאלי, המשכיל, האירופי ובין היהודי, זה שכבר אין לו נחמה אפילו באמונה – היא כנראה שהביאה את צוויג להתאבד בשנת 42', בחדר מלון בברזיל. מאחד הסופרים הנקראים באירופה, אורח רצוי בטרקלינים של שועי עולם, הוא הפך לבן בלי בית, ספריו אסורים להפצה, יהודי עם מזוודה, רחוק מארצו ושפתו.
מפתיע עד כמה הלאומיות היהודית החדשה, זו שקמה בארץ ישראל בשנים ההן, לא נוכחת בספר. עד כמה היא זרה להלך החשיבה של צוויג, מן ניסוי איזוטרי, שמתרחש לו אי שם בלבנט, רחוק מהמרכז, רחוק מאירופה שלו.

כל מסקנה על הגורל היהודי אחרי הקריאה בספר הזה נראית פשטנית. ובמיוחד זו שרואה בלאומיות את הפתרון האולטימטיבי ל"בעיה היהודית". זה קל מדיי אחרי קריאה בספר שהוא כל כולו שיר הלל לאמונה בטוב, באדם, באוניברסלי, במאחד את בני האדם. וכל כולו כתב אזהרה מפני האידיאולוגיות הגדולות, הפטריוטיזם העיוור, הלאומיות שגולשת במדרון חלקלק ללאומנות.

אני נזכרת בסלון הפשוט של סבתא. שהרבה לא היה בו. כמה ספות פשוטות, מדפים עם חיות זכוכית מיניאטוריות. ספר אחד בצבע תכלת של משורר הונגרי שהיה קשה להרים מרוב שהיה כבד. מילון הונגרי-הונגרי עצום מימדים שאפשר היה להבריח אתו פורץ.
אבל עולם שלם היה שם, אותו עולם של אתמול. שמדברים בו כמה שפות, שומעים מוסיקה קלאסית (שימו לב לשמות, ברנשטיין, מנוחין) וקוראים שירה. לפעמים נדמה לי שהמציאות, שהתקדמה בקצב ליניארי פחות או יותר כשהייתי ילדה, מתקדמת עכשיו בחזקה עשירית כל שנה, בפראבולות מטורפות. שהשאירו מאחור את המילון, המכתב, הבול ועוד אינספור פריטים שהרכיבו את העולם הדל פיזית והעשיר רוחנית של הדור הזה.

מה אני אומרת? אני כבר לא בטוחה. אולי שהרגשתי כמו העולם של אתמול כשישבתי ליד הילדון הזה במונית השירות. כאילו פעורה בינינו תהום ולא שלושים שנה. אולי זה דומה לתהום שהייתה ביני ובין סבתא, כשהייתי ילדה ואחר כך נערה. ואולי זו כל הטרגדיה האנושית בתמצית. כשאנחנו מספיק מבוגרים כדי ללמוד משהו מהדורות שלפנינו הם כבר אינם.



2 comments:

  1. וואו, המשפט האחרון שלך טלטל אותי ממש.
    כה מדוייק. הלוואי וסבתא שלי היתה באיזור כדי שאוכל להקשיב לפניני החוכמה שלה.
    לפני כמה חודשים ביקרתי על המפה של איטליה (אנחנו איטלקים), וכל מה שרציתי היה להרים לסבתא טלפון ולשאול אותה שאלות לפני שאני טסה ולחלוק חוויות כשחזרתי.

    השבמחק
  2. פניני חכמה באיטלקית בטוח נשמעות יותר טוב מפניני חכמה ככה סתם :-) תודה על התגובה.

    השבמחק