על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 20 במרץ 2012

פוסט ללא שם



"השכבות היותר עמוקות של הנפש מאבדות את ייחודן האישי ככל שחודרים אל מעמקי החשכה. להעמיק מטה, הווה אומר להגיע למערכות הפועלות אוטונומית, למקום שבו הן הופכות להיות יותר קולקטיביות עד אשר הן נמוגות ומוכללות בחומרנות הגופנית, כלומר בתרכובות הכימיות. הפחמן של הגוף הוא פחמן גרידא, לפיכך בסופו של דבר הנפש היא בעצם "העולם" " (ק.ג.יונג).

בדרך דרומה
עוזה - אלה נבטית בת אלפיים שנה לפחות
הנוף בדרך לנגב משיל מעליו את כל מה שמכסה אותו – חורש, רחובות, בניינים, אפילו הפחונים של הבדואים נעלמים. נשאר רק הכביש, שמתפתל אל תוך המדבר, עמודי החשמל שמלווים אותו ומדי פעם כמה שיטים, ערוץ נחל, ענן. אפילו הצמתים הופכים משמות מקומות יישוב (אשדוד, קסטינה, מסמיה) לשמות עצם הקשורים למדבר (שוקת, רהט). עוד קצת הלאה, באזור שדה בוקר, הם יהפכו לחלוקים, ציפורים, טללים, רוחות.
מאז ומתמיד ניסיתי לנסח לעצמי את הצורך הזה, שתוקף אותי אחת לאיזה זמן, לעלות על אוטובוס עייף, שנוסע לאט ולראות את הכבשים עולות מתוך הואדי (כפי שניסח יפה אהוד בנאי). אני לא חושבת שהצלחתי לשים את התחושה החמקמקה הזו במילים, עד שקראתי את ספרו האוטוביוגראפי של הפסיכיאטר השוויצרי קרל גוסטב יונג ("זכרונות, מחשבות, חלומות" בהוצאת מודן). אני מודה שהקריאה הייתה פרויקט לא קטן, אבל אני אסירת תודה על שהתאמצתי לחדור אל נבכי הפילוסופיה, התיאולוגיה והמיסטיקה של מי שבמובנים מסוימים המציא את הרוחניקיות (במובנה הטוב).
אם תאלצו אותי להגדיר מהו הדבר האחד שאני לוקחת מיונג, אומר שזו התפישה של נפש האדם ככלי רב שכבתי, שככל שמעמיקים בו חקר מגיעים לרבדים עמוקים ועתיקים יותר. במובן מסוים כל תורת הנפש שלו נובעת מהגרעין האחד הזה.
אותו "תת מודע קולקטיבי" המפורסם של יונג, אינו אלא הרבדים הקדומים של הנפש, המשתקפים בעולם הדימויים שאנחנו פוגשים בחלום, בחיזיון, במיתולוגיה. או כשיוצאים למסע ל.ס.ד (לא להיבהל, זו יונה וולך, לא אני).
היציאה אל המדבר, לעולם שאין בו תכסית – אין בו עץ או בית, היא בעיניי יציאה אל המקומות האלה בנפש. שברירים מזה יש גם כאן, בעולם של הארץ הנושבת ; כשמתבוננים בעננים, באש, או בים. לאחרונה, מאז שאני תושבת הגליל – אני מרגישה את זה כשאני בוהה בגחלים שבאח. באיזו היפנוזה עמוקה, לא מכאן, כאילו אני בכלל אשת מערות ולא אישה מתוחכמת שחיה במאה ה-21.

מדבר אליי
אולי זו הסיבה שתרבויות מדבריות עתיקות עושות לי משהו. אני מרגישה שהן מדברות אליי כמעט באופן אישי, מבעד לשנים ולאבק.
המדבר שלנו מרוצף שרידים של תרבויות שנעלמו אלפי שנים לפני אברהם. בקעת עובדה (ליד שדה התעופה הצה"לי) משופעת שרידים של אתרי פולחן שכל מה שיש בהם הוא שורת מצבות ומזבח. מצבות אילמות, בלי פנים, בלי שם. ששימשו את נוודי המדבר במשך אלפי שנים (אלפים. בכל אתר. קשה לתאר את זה. אפילו בית המקדש שלנו, שיש שמוכנים להיהרג כדי שייכון בשלישית, שימש רק כמה מאות שנים במצטבר).
העולם הקדום שופע אלוהויות ; מורכבות, מפורטות, גראפיות. אבל במדבר בתקופות הללו תמצאו רק מצבות אבן פשוטות, סמליות, עירומות, ללא שם או פנים. לא מפתיע שמי שחיו במדבר, תחת הכוכבים, ברוח והשמש הקופחת בראו אלוהות כזו, שעשויה מחומרי המקום (במובן הפיזי והרוחני כאחד).
לעתים המצבות מונחות לפי סדר מסוים, מצבה רחבה, מצבה צרה, אחת אחרי השנייה. לפי החוקרים זו אלוהות נשית, אלוהות זכרית וכך הלאה. אנימה ואנימוס, היה יונג אומר.
אפשר להניח שנוודי המדבר היו עוצרים כאן עם השיירות, ומקריבים זבח לפני האבנים האלה. מבקשים, מתחננים – למה שאין לו שם או פנים. בלי תיווך של אדמו"ר, בלי קבר של קדוש בשר ודם. בערבה, באחד הנחלים, יש תחריט סלע של עוזה, אלה נבטית. עוזה היא זוג עיניים חרוטות בסלע. הא ותו לא.
כשעומדים מול מקדש כזה אפשר להרגיש כמה אנחנו רחוקים מכל זה ; עם האייפונים המשוכללים, המטוסים והננו טכנולוגיה. אבל אם מתאמצים, אפשר להרגיש נווד קטן וחופשי בתוכנו, שעוד רגע יוציא מצת מהתיק וידליק כאן אש. 


תגובה 1:

  1. אל המדבר יצא זה המכונה "אבותינו" להדביר את הצאן ואנו יוצאים אליו כדי להשביע את רעב הנפש, למקום בו הזמן מתחמק מאיתנו ונמדד בין סידקי הסלעים, בו חיים יחד נחשים ארסיים עם גרביל קופצני, בלילה יחיובהמדבר והיום ישרוף את שאריות לחות החיים, ושכבה דקה של זיכרון עוטה את אבני הקברים העתיקים שישארו בו עוד דורות אחרינו ועיקבותינו ימחו בטרם ירד יום.

    השבמחק