על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שישי, 20 באפריל 2012

חשיפה למזרח (אירופה)


זוג רופאים כפריים קנו את הקרקע בכפר ב-1880. לפני המלחמות הגדולות, לפני המאה ה-20' ומוראותיה. שבעה דורות לפניי, מהצד של אבא. כשעוד היו כאן שתי נסיכויות קטנות וצפונה מכאן, בטרנסילבניה, שלט הקיסר האוסטרו הונגרי. העולם היה כל כך שונה שקשה אפילו לדמיין אותו. ואולי בעצם לא כל כך קשה, כי הזמן כאילו עמד כאן מלכת. סוס ועגלה עוברים ברחוב הראשי של הכפר, הפעמון של הכנסייה הקטנה מצלצל. איכרים ממלאים אסמים בקש. זקנות יושבות על הספסלים מול הבתים לפנות ערב.
בית רופאי הכפר
על הקרקע ברומניה אומרים שדי שנופל לאדם זרע מהכיס וינבט עץ במהרה. אין צורך לטפל, אין צורך להשקות. האדמה מישורית ושחורה, וכה פורייה שאפילו עירונית כמוני מזהה. יעיד על כך גם שוק האיכרים (האמיתי, לא כמו ההוא מפלסטיק בנמל תל אביב) בעיר הסמוכה, שמוכרים בו את העגבניות הכי טעימות בעולם. אין להם כסף לחומרי הדברה כאן, או שאולי בכלל אין בזה צורך.
אז הם בנו בית עץ קטן בקצה החלקה וקיבלו בו החולים. מי שהיה לו כסף שילם, מי שלא הביא תרנגולת, או עז. את ביתם שלהם בנו בצורת ריבוע, במרכז החלקה.
אפשר להניח שהכפר עשה להם כבוד, אז. אבל כנראה שהם היו אנשים צנועים, כי הם לא הרחיקו הלוך אחרי שסיימו ללמוד. נשארו כאן ועיבדו את הקרקע, טיפלו בכפריים חולים, בנשים כורעות ללדת. לא הייתה התמחות בגניקולוגיה, או באורטופדיית כף יד. רופא היה רופא, כמו שאופה היה אופה.
מרתפי היין
ב-1902 הזמינו הנה אומני אבן ועץ איטלקים, שיבנו מרתף ליין. המרתף נבנה ואיחסן חביות עצומות מעצי אלון. אחת מהן עוד זרוקה, חצי מפורקת, על רצפת המרתף.
שני דורות אחר כך גדלה שם אישה צעירה. בגיל 18 נשלחה ללמוד רפואה בשוויץ. כסף תמיד היה בבית. היו להם אדמות, אגמים, בתים בעיר ובכפר. היא רכבה על סוסים, ציירה, דיברה צרפתית וגרמנית וניגנה בפסנתר. כשנישאה לקצין עני בצבא קיבלו אותו בסבר פנים יפות.
בשנת 1938 הם הפכו את הבית הישן לביתם. הוסיפו לו קומה. בנו מעקה עץ מעוטר שנושא את גרם המדרגות עד היום. זקני הכפר מספרים שמאה עגלות רתומות לסוסים שפכו עפר בחצר. יישרו את הקרקע, נטעו עצי פרי.
בנו ביתן לנהג. כדי שהקצין העני, שהפך בינתיים למהנדס מצליח, יוכל לנסוע למפעלי התעשייה החדשים של המדינה. הוא אפילו הזמין את היאכטה הראשונה ברומניה. בערבים נערכו בחצר מסיבות, זוגות של דיפלומטים, תעשיינים, רופאים ואנשי צבא חוללו לצלילי פסנתר, או לצלילי כינור צועני. כבר אין מי שיספר איזה מן השניים.

המלחמה והקומוניזם הביאו עמם כלא, מחסור ועוני. מהאיגרא רמא שחיו בו קודם נפלו אל עומק הבור. הנערה שרכבה על סוסים הפכה לכרטיסנית במטרו בבוקרשט. חוזרת מדי ערב לדירה אפורה וקפואה. נכנעת ומוסרת את גידול הילדים להורים שלה. הילדים שהם אבא ודודה שלי. הרעיון הנעלה של שוויון ואחווה הפך למשטר אכזרי של דיכוי. החופש הפך לכלא והיופי הפורח של הבית הפך לקולחוז מוזנח בפריפריה בשליטת בריוני המפלגה.

הוא חזר לכאן ב-1994 ומצא שהבית עומד למכירה לאחד מבכירי המפלגה תמורת סכום מגוחך. הוא קיבל אותו חזרה איכשהו, אולי עדיף לא לשאול כיצד, במערכת משפט מסואבת ומושחתת כזו. הוא נפצע בקטטה מסתורית וזוכה מאיזו אשמה שטפלו עליו כדי להזיז אותו מהדרך.
מאז שהבית בידיו הוא מוצא בו תיקון. לכל מה שנפגם ונהרס. לכל התלאות והסיבוכים שהחיים הביאו עליו אחר כך. פליט ממזרח אירופה שברח למערב.
הזקנות של הכפר סיפרו לו איך אימא שלו, הנערה שרכבה על סוסים, הגיעה הנה יום אחד, באוטובוס, לבית שגדלה בו. וכיצד גורשה בבושת פנים על ידי מישהו שאיים עליה שישלח אותה לכלא. חזרה לעיר, לדירה הקטנה והקפואה עם הקירות המתקלפים.

התקרה של הקומה השנייה כמעט קרסה. הוא קנה אדני רכבת ישנים וחיזק אותה. הוא מילא וייצב אותה בשאריות מהמפעלים הקומוניסטיים שמפרקים עכשיו. מתקן את הנזק וההרס של הקומוניזם באמצעות הגרוטאות והשיירים של הקומוניזם עצמו.

כל עבודת השימור שנעשית כאן, ניקוי מסגרות העץ שסביב החלונות, הבנייה מחדש של תנורי הקרמיקה העתיקים, אף אחד מן הדברים האלו לא ישיב לתחייה את החיים שהיו, שיכלו להיות. אם הבית היה נשאר שלהם, אם הוא היה גדל כאן, אם אימא שלו הייתה נשארת בריאה וחזקה, אם הוא לא היה בורח, אם היה מסיים אוניברסיטה.

אבל אולי יש כאן בכל זאת איזו סגירת מעגל, מן נקמה קטנה, פרטית ומתוקה בשר ההיסטוריה שכבר מזמן סובב את הגב והמשיך לזרוע רוח.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה