על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 31 במאי 2012

רקוויאם לפרוונית


אין כמו מקלחת טובה בסוף של יום ארוך.
חזרתי לבד הביתה. הוצאתי את הכלבה, נתתי לה אוכל, זרקתי את התיק על המיטה ועכשיו אני סופסוף בדרך למקלחת. אני משקפופרית מגיל חמש אבל בשנים האחרונות המספר שלי זינק מעלה-מעלה. אני מרגישה את זה במיוחד כשאני יוצאת מהמקלחת, חצי עיוורת, מגששת אחרי המשקפיים. איפה הימים שהייתי יושבת בשורה האחרונה באוניברסיטה ולא רואה מה קורה על הלוח. היו ואינם.
אני תמיד שוקעת בהרהורים במקלחת ושוכחת שאלו הרהורים יקרים. בלון גאז זה לא עניין זול בימינו.
משהו זז פתאום בזווית העין שלי, באזור הכניסה לחדר השינה. זה ממש גדול ונראה כמו...עקרב. משקפיים היו עוזרים עכשיו. אבל איפה המשקפיים. אני מקווה שלא הורדתי אותם בחדר השינה.  
הנה, ליד הכיור. מזל שיש לי מקומות קבועים. פטנט של אנשים שהם משקפופרים ומרחפים גם יחד.
אחרי רגע אני כבר לא בטוחה שזה מזל. כי מבעד לעדשות נשקף אליי עכביש שחור-אפור בגודל של חצי בלטה (אני מכריזה מעכשיו שבכל הפוסט הזה אין ולו שמץ הגזמה).
אני עומדת במרחק בטוח ממנו ולמרבה המזל הוא (בטח זו היא, אבל זה גורם לה להישמע רק יותר מפחידה) לא מתעניין בבחורה העירומה עם הכפכף ביד שעומדת לידו. הוא שולח את הרגליים הארוכות והממש לא חינניות שלו וממשש את דלת הכניסה. אני שוקלת לסגור עליו את הדלת אבל יורדת מזה. זה לא ימעך אותו, אלא רק יריץ אותו, עם הרגליים השעירות האלה, לכיוון שלי.
אני צמחונית. משתדלת ללוות לדלת כל חיפושית זבל או פרת משה רבנו. ואפילו נמלה. אבל זה לא אותו דבר. זה או אני או הוא.
אולי אנעל נעליים לפחות. זה ממש מגעיל שאני ככה יחפה לידו. אבל הנעליים בחדר השינה. אין מצב. אולי אתקשר לזוגתי תבדל"א, היא לא מפחדת מעכבישים (אני לא בטוחה שזה חל על העכביש הספציפי הזה). אבל הטלפון...בחדר השינה.
אני כל כך מזועזעת מהעכביש שאני לא שמה לב שאני עומדת ובוהה בו, עם הכפכף, כבר כמה דקות שלמות בלי לזוז. גם לא בטוח שנשמתי.
ברגע שאני מגייסת טיפה פרספקטיבה על המצב שלי אני מתחילה במסע שכנוע עצמי בקלישאות: "אין לך ברירה. הוא קטן ואת גדולה. הוא בטח מפחד ממך יותר".
כמובן ששום דבר מזה לא עזר. המשכתי לעמוד שם, באותה פוזה בדיוק, כשבראש שלי מתרוצצות סצינות אימה מסרטי טבע. אחרי עוד שתי דקות החלטתי שזהו. אני נוקטת בשיטה המפורסמת שפיתחתי מאז ימי המקקים בדירת הקרקע בת"א. הורגת וצורחת. ככה לא שומעים את הקול של המעיכה. ככה לא יהיו לי סיוטים (ממש). קדימה, את יכולה, קדימה. אני מתקרבת לאט. הוא עדיין מטייל שם. אני מדמיינת אותו יוצא מתחת לכפכף אחרי שאני מועכת אותו ומטפס עליי (קלרה זה לא הגיוני, קלרה זה לא הגיוני). אני צורחת ותוקפת.
שיט. מרוב לחץ לא דייקתי. הוא בורח. אני צורחת, הפעם לא בכוונה.
מהר, הוא יברח לחדר עבודה ובחיים לא אוכל לעבוד שם יותר.
אני מתקרבת, סוגרת עליו, מנחיתה וצורחת. הכפכף קופץ, העכביש מתכווץ לכדור קטן ומחליא וזהו. שקט.
אני רועדת מגועל. כל הגוף שלי מכווץ, אבל אני חייבת להציץ חזרה אל תוך החדר. לראות שהוא מת באמת. אין לי אומץ להתקרב יותר מדיי, אבל אני משתכנעת שזה אמיתי.
אין מצב שאני לוקחת אותו לפח במאה שנה הקרובות.

לא הצלחתי להתאפק. הסקרנות הכריעה את הגועל.
קוראים לה פרוונית שחורה. ובוויקיפדיה כתוב שהיא סוג של טרנטולה (הלכה שנת הלילה). ושהיא לא ארסית, אלא סתם נושכת (סמאללה).

כבר טיפלתי בעכברוש שהיה לי פעם בדירה. ואפילו חינכתי את עצמי להרוג ג'וק ובשלב הבא גם להצליח להירדם באותו חדר. אין לי בעיה להסתובב בלילה לבד בשכונת שפירא. פתחתי סתימה בביוב יותר מפעם אחת.

אבל פרווניות, זה כבר לא בשבילי.








7 תגובות:

  1. חח זה נשמע מאוד מוכר, אבל אני מבטיחה לך שזה פחות מגעיל מאשר לרוץ למקלחת עם גרביים ((בלבד) לשמוע סאונד של קווץ' ואז לגלות לתומך שדרכת על זיקית, כן כן זה היה מראה לא מלבב במיוחד ואפילו די דוחה (מיותר לציין שהגרביים לפח אבל בכל זאת). אלו החיים בדירת קרקע לא יעזור שום דבר.

    השבמחק
  2. אוקיי, הצלחת להתחרות לא רע, אבל נראה לי שהייתי בוחרת בזיקית, שהיא ממש שיא החמידות לעומת המפלצת השעירה הזו:-)

    השבמחק
  3. איכסוש.
    קרה לי מקרה דומה. הייתי בשירותים וראיתי רגליים שחורות שעירות וגדולות מבצבצות מתחת למטאטא במרחק של 2 בלטות מהרגל שלי. לפי דעתי קפאתי למשך חצי שעה לפחות על האסלה, או ככה זה נראה. לבסוף הצלחתי להתעשת על עצמי, לברוח מהשירותים בהיסטריה ולקרוא למישהו שיהרוג אותו. אין ספק שזה היה גרעין ראשון בפוביית העכבישים שלי.

    השבמחק
  4. קלרה כמו שכבר אמרתי לך זה באמת מפחיד לפגוש: נקבה, שחורה ושעירה, פעם היו מעלים אותן על המוקד (איפה האינקוויזיציה כשצריך אותה). בכל אופן הן חמודות בעיקר כשמדגדגים להן את הבטן אז הן נעמדות על הרגליים האחוריות שלהן וחושפות שיניים. בהזדמנות תנסי. חלומות נעימים אריאל.

    השבמחק
  5. פרוונית עומדת על רגליה האחוריות וחושפת שיניים נשמע כמו סצנה מסרט אמריקאי גרוע על פלישה של חייזרים.
    אני לא אשאל באיזה נסיבות דגדגת לפרוונית את הבטן, זה בהחלט נשמע מאוד חשוד.

    מה שכן - כשהפרווניות ישתלטו על העולם, אתה תישאר פה כנראה, אני מוותרת.

    השבמחק
  6. לשלב הפינוי אפשר להשתמש בשואב אבק, אם יש. אני משתמש בזה לג'וקים, חיים או מתים, פשוט כי קשה לי להרוג אותם בעצמי ובדר"כ לא אפשרי לטאטא אותם החוצה כשהם חיים (הם רצים מהר ובורחים).

    השבמחק
  7. בתור מי שיש לה שקית חד פעמית בשואב אבק שמחייבת לרוקן את זה (עם הידיים) אני מוותרת אבל תודה על העצה :-)

    השבמחק