על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 19 ביוני 2012

פנינים ומרגליות



אני מבקשת לפתוח בתודה לח"כ אורי אריאל, שברוב טובו אפשר לנו הצצה לעולמו הפנימי והזדמנות לדון בתחלואי המדינה שאנחנו חיים בה. גם אם לפעמים נדמה לי שזו מדינה לגמרי אחרת, שם למעלה, באקרופוליס של משכן הכנסת.
אריאל התבטא אתמול בחריפות נגד גיוס של הומואים ולסביות לצה"ל. הבוקר שמעתי אותו מתראיין לרדיו ומספק חומר לאינספור שיעורים על הומופוביה.  אני מניחה שהוא מרגיש בבית בישיבות הקואליציה הרחבה מתמיד, על רקע ההתבטאויות האומללות של אנסטסיה מיכאלי והח"כים התורנים של ש"ס, שמדי פעם מעלים את הדיון על הומוסקסואליות לגבהים חדשים. מעניין מה קרה לאחרונה, אולי זה הקיץ ואווירת הפתיחות והחופש שהוא מביא אתו.
הערה מקדימה: צבא של מדינה או ההפך?
אי אפשר שלא לאמר את המובן מאליו, שלפעמים נדמה שאיש לא מבחין בו עוד. צבא ההגנה לישראל הוא לא מדינת ישראל. צה"ל הוא צבא של מדינה שאנחנו אוהבים לכנות אותה דמוקרטית (וח"כ אריאל ודאי היה מתקן ואומר "יהודית ודמוקרטית").
צבא במדינה מתוקנת הוא לכל היותר הכרח בל יגונה. גוף היררכי, לא נבחר, כוחני במהותו והגדרתו שמטרתו להשתמש בכוח צבאי כאשר כלו כל הקיצין האחרים. אבל צה"ל שלנו, יקירנו, בבת עינינו, הוא לא כזה. הוא הביטוי לעוצמתנו, לאחדותנו ולהיותנו עם חזק וגזע גאון.
הייתי עדה השבוע לוויכוח לוהט ברכבת על מי עולה קודם, אזרחים (מהם כמובן גם מבוגרים) או חיילים. זוכרים את הדיון על ביטול ההטבות לחיילים בנסיעה ברכבת? שומו שמיים, שחיילים ייאלצו להמתין לרכבת הבאה או לנסוע באוטובוס.
ותאמינו לי, הייתי שם, אפילו ענדתי דרגות סגן פעם. צחצחתי סירים בשטיפה הבשרית ואפילו קיפלתי כמה שמיכות בקיפול שמונה.
המקום המופרז וחסר הפרופורציה שצה"ל תופס בתודעה של אזרחי המדינה מביא לכך שכל דיון אמיתי בדמותה של המדינה חייב לעבור באוהל המ"פ. למה לדון בקריטריונים לאימוץ ילד, או ביחס להעדפה מינית בשוק העבודה - אם אפשר לדבר על התמונה (המפוברקת) שדובר צה"ל פרסם ובה שני הומואים מחזיקים ידיים?
הטיעון הזה תופס הרבה מעבר להומוסקסואליות – הדרת נשים בצה"ל? שירת נשים בצה"ל? גיוס חרדים לצה"ל? תרומת ילדי מהגרי עבודה למדינה – רק בצה"ל. מובן שכך משתיקים כל דיון על הדברים האמיתיים – כי מהי המדינה הזו חוץ מצה"ל? מה צריך להיות מקומו הנכון של צה"ל במדינה? האם באמת יש הכרח לגייס את כל הנשים (ואולי גם הגברים) לצה"ל? האם שיא מאווינו כנשים וכגברים הוא השירות (הארוך והמשמים פעמים רבות) בצה"ל או שיש דרכים אחרות ונאות לא פחות לתרום למקום שבו אנו חיים? מהי חברה אזרחית מתוקנת ואיך חותרים אליה?
זוכרים את הסרט "יוסי וג'אגר"? דיון קולנועי די נועז, לשעתו, אודות הומוסקסואליות. בצבא כמובן. ההגמוניה הזו של הצבא, שפעם נראתה לי מובנת מאליה, מתאימה יפה לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו – מדינה צעירה, מוקפת אויבים מכל עבר שקמים עליה לכלותה. האם באמת זה כל מה שאנחנו? מה זה חשוב. זה מה שרואים דרך כוונת הרובה. 
ההיאחזות הזו, בהגמוניה הכוזבת והמתפוררת של צה"ל נראית לי לפעמים פאתטית ממש. מבטאת איזה פחד קולקטיבי מהאפשרות שיום אחד יסגרו את הבקו"ם. ואז מי נהיה. ומה נעשה.

ניקיון המחנה
אורי אריאל אמר הבוקר ברדיו שהצבא צריך לדאוג למתרחש בשורותיו "החל מהעניין הפשוט ביותר של ניקיון המחנה". אמר ולא יסף. הוא לא המשיך את האלגוריה היפה, אבל צריך להודות לו על ההתנסחות, שקולעת לעניין בדיוק. ניקיון המחנה הוא מה שאורי אריאל דואג לו – המחנה הדתי, השמרני, הגברי, הסטרייטי המיליטריסטי. כל האלמנטים המזיקים, החתרניים והשונים מתבקשים להישאר מחוץ לגדר הבסיס. ומחוץ לגדר בכלל.
עוד חושש אריאל מ"נושאי הדגל ומפיצי התופעה" -  שמא תדבק בו ובמחנהו הטהור המחלה המידבקת הזו. אריאל מגייס לעזרתו את ההלכה היהודית, שנראה שאומצה בשנים האחרונות גם ע"י חלקים נרחבים בצה"ל.
אריאל כנראה סבור שעם המנדטים שקיבל מבוחריו הוא קיבל מונופול גם על היהדות ופרשנות ההלכה. רבים וטובים בתוך המחנה הדתי בשנים האחרונות רואים מעבר לאיסור על הומוסקסואליות שמופיע בספר ויקרא (טקסט דתי עתיק, שגם עונש סקילה על עבודת אלילים לא נפקד ממנו). במו אוזניי שמעתי את אברום בורג פונה לציבור הדתי ומציע פרשנות הלכתית חדשה ל"ואהבת לרעך כמוך". ואם נרחיב את המבט, אל העולם היהודי-דתי הפלורליסטי בחו"ל – נראה גם רבנים הומוסקסואלים ורבות-רבות (רב-אישה ולא רבנית). ומעל הכול, דיון ער ובועט בנטייה מינית, בתוך גבולות ההלכה ובתוך השיח ההלכתי.
אבל על ח"כ אריאל מוטלת כמובן החובה, כמי שיושב בא"י להיות "אור לגויים" בארץ ובעולם כולו, שהרי נאמר "מציון תצא תורה".
ולקינוח
ח"כ אריאל הגדיל ועשה והתוודה בפני השדרן שהוא מכיר ("בחוגים הרחבים" שלו כמובן, שלא תחשבו שזה חלילה במשפחה) הומוסקסואלים. בבחינת "כמה מחבריי הטובים ביותר הם שחורים / הומואים / סודאנים" – מחקו את המיותר.
מבט לאחור
אני לומדת המון היסטוריה בימים אלו - של הארץ וגם של העם היהודי, אחד העקשנים, השורדים והמרתקים שבעמים. כמה מהאסונות הגדולים שקרו לעם היהודי התחילו בהתרחקות של ההנהגה מהאנשים שאותם היא מייצגת. משלטון מנותק, קיצוני ומושחת ומהשילוב הממאיר שבין דת, משיח ושלטון. אני נשמעת פסימית? אתם צודקים.

ולסיום: שיר אופטימי של לסבית שלא שירתה בצה"ל

"אני מעדיפה לראות
את הילוכה החמוד
ואת פניה הקורנות
על פני מרכבות הלידים
ודהרת לוחמים חמושים".

(סאפפו, מאה 7 לפנה"ס). 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה