על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 3 ביולי 2012

אבן מוטלת על לבי (כאבנים בשדות בית לחם)


ערבב את הטיח, אחמד
כשהייתי בתיכון הגיע אלינו הביתה טייח מחברון. אני לא זוכרת אותו כל כך, רק את הניסור המונוטוני של הטיח. ואת הבגדים שלו המהוהים והמלוכלכים מסיד.
עוד היינו נוסעים אז לדרום הר חברון. חבל ארץ תנ"כי, בראשיתי, שהכפרים משתפלים בו על הגבעות כמו עדרי צאן. וגם הצאן. שנשים פוסעות בו לצד הכביש הרעוע, לבושות שחור מתנפנף וילדים מתרוצצים בין הבתים הדלים.
ירושלים של (מסמרי) ברזל
בשנת 2002 הייתי בת 25. סטודנטית למשפטים. גרתי ברחביה. נסעתי באוטובוסים, לשוק, לאוניברסיטה, להורים. לאן שצריך.
לעולם לא אשכח את חול המועד ההוא, שהרחובות היו בו ריקים מפחד. צלפים הסתובבו על גגות העיר ומחבלים מתאבדים התפוצצו כל כמה ימים במקום אחר.

את הפיצוץ במומנט שמעתי מחלון חדר השינה שלי. גם את הדממה המחלטת שהשתררה מיד אחריו ואת הצרחות והאמבולנסים שבאו אחר כך. ישבתי בבית, רועדת רעד בלתי נשלט, נעה בין האינסטינקט לרוץ החוצה לעזור ובין הידיעה שאין לי מה לעשות שם. מדמיינת את המראות שידעתי היטב שנמצאים מרחק כמה מטרים ממני, ליד בית הקפה החביב עליי והמדרכות שפסעתי עליהן כל יום. בלילה חלמתי שאני נוסעת לשוק באוטובוס ומתפוצצת לרסיסים. מרגישה איך אני הופכת לאבק, מתפזרת, איננה. בבוקר עליתי על קו 19, שנסע חצי ריק לאוניברסיטה ובחנתי תווי פנים, תוהה מנין תיפתח הרעה. כולם מיהרו אז, לא לבזבז זמן, לא להתעכב איפה שלא צריך. הכול דימם, הטלוויזיה, הרדיו, העיתונים.
 צדק צדק תרדוף
עברו כמה שנים. הרוחות נרגעו. עבדתי בפרקליטות. נסעתי כל בוקר מתל אביב לירושלים בכביש 443. כל כך הרבה נסעתי שם שכמעט לא שמתי לב, איך הוא עוטה בטון. איך נוספות עוד גדרות. עוד מחסומים וקירות ביטחון. איך נמחקת הערבית פתאום מהשלטים במן מדבקות שחורות ומוזרות. כשהבטתי רחוק, לכיוון הכפרים שאת שמותיהם לא ידעתי, יכולתי לראות קוביות בטון. וטרנזיטים לבנים בשולי כבישים צדדיים. התרחשות, שנשארה רחוק, בשוליים, בזווית העין.  
את האנשים שגרים בכפרים פגשתי בבתי המשפט. טענתי בלהט למה צריך לעצור קטינים בני 14 שיידו אבנים עד תום ההליכים. ביקשתי לעצור מעסיקי שב"חים ומסיעי שב"חים. לכולם היה ברור מעל לכל ספק שזה האינטרס הציבורי. שאין ברירה.
אני לא יודעת בדיוק מתי התחילה להזדחל התחושה שאני לא רואה את כל התמונה. אולי כשראיתי את סרט ששוטרים שצילמו באחד התיקים, של ילדים מיידים אבנים והם צורחים אחד לשני "תכניס לו" "תזיין אותו". או כשהבחנתי פתאום בעדויות שלהם, הדומות כל כך ובתיעוד החקירות המשטרתיות הרהוטות, מפי נערים שלא דוברים מילה עברית.
ואולי הרגע שנפער הסדק היה כשהופעתי בהארכת המעצר של נאשם בן 17 שניסה לדקור חייל בקלנדיה ונתפס בשנייה האחרונה, אחוז אמוק להרוג. חייל שיכול היה להיות השכן שלי, או בן הדוד שלי. כתב האישום, סיפר את הכול, בתמצית. אם תרצו, את הכול ממש, בתמצית מחרידה שמשתקפת בחיים של אדם אחד. כמה מאחיו מבוקשים בג'נין. רובם חוסלו. אימו היא היחידה שנותרה בחיים והיא גרה אתו באוהל במחנה הפליטים בג'נין, כי צה"ל הרס את בית המשפחה. הוא הסתכל עליי במבט שהייתה בו שנאה כל כך תהומית שנבהלתי, אולי אפילו צעדתי צעד אחורה כשהשוטרים הכניסו אותו באזיקים. אבל לצד הבהלה היה עוד משהו. לרגע הבנתי. את העוצמה של הרגש, את האחד ועוד אחד ועוד אחד - שווה שנאה ייאוש ותאוות נקם רצחנית. ידעתי שהוא צריך להיעצר ואני מניחה שהוא עדיין יושב בכלא צבאי כלשהו. אבל משהו לא מוסבר השתנה אצלי, עמוק בפנים.
מהתיקים הפליליים עברתי לתיקים מנהליים. וכאן פגשתי את האדמיניסטרציה. את המערכת הגדולה והפתלתלה שהולידו 40 שנות שליטה על עם אחר. אישורים, ניירות, בקשות לאיחוד משפחות. מבוכים ביורוקרטיים. סירובים לא מנומקים מטעם משרד הפנים. הודעות על פקיעת תושבות לתושבי ירושלים שעזבו אותה ליותר משבע שנים ונסעו ללמוד בחו"ל. הגבלות קולקטיביות על חופש התנועה, על הזכות לטיפול רפואי, הזכות למשפחה. הגדר החלה נבנית ויוצרת סיטואציות מופרכות – משפחה שהופכת לשוהה בלתי חוקית בביתה שלה, שכונות שלמות של בעלי תעודות זהות כחולות שנשארות בחוץ. התיקים האלו, התגלגלו כמעט תמיד לשולחנות הפרקליטים הצעירים. כי מי מטפל בסדר היום האינסופי של הכיבוש? הצעירים. כך במחסומים, כך בצבא. עם כל דיון שהופעתי בו, או קופי-פייסט שעשיתי התחילו להופיע מאחורי המנטרות "תכלית ביטחונית" ו"אינטרס ציבורי" כל מיני דברים. שדים דמוגראפיים, למשל. פרצופים למשל. טיעונים שדיברו להגיון שלי. כמו העובדה שישראל מנהלת מדיניות שתשאיר בשטחים את חוטבי העצים ושואבי המים. וכל הכוחות המשכילים, החזקים, החילוניים, ייעלמו מכאן במהירות.
זה כאילו כולם, כולל אותי, קמו בבוקר לשחק בהצגה שאת הכללים שלה קבע איזה גורם נעלם, מופשט, שקוראים לו "מדינת ישראל", או "האינטרס הציבורי". אני טוענת את שצפוי שאטען, השופט עונה מה שעונה, הסנגור או עורך הדין שמולי עושה גם הוא את תפקידו והסדר שהופר חוזר על מקומו בשלום.
את הפרקליטות עזבתי. מכל מיני סיבות. אבל שם, באולמות של בתי המשפט, הבנתי שהתוקפנות היא לא חד-צדדית. שלתרנגולות קדמו ביצים וההפך. שמי שמרגיש את הסכסוך יום-יום על בשרו זה לא אנחנו. "אנחנו" בהדחקה, חולפים ביעף על פני מחסומים, נוסעים ליד גדרות בכביש שש. מי הרי רוצה לחזור לימים החשוכים ההם של שנות התשעים. נוח ככה, כששקט, לא לדעת ולא להתעניין במה שהמנגנון המשומן הזה עושה בשמנו. מעבירים הלאה את גדעון לוי הכה מייגע ופוטרים את עצמנו במנטרות כמו "הגדר עובדת", או ישראל "מנהלת את הסכסוך" כי אי אפשר הרי לפתור אותו. מזדעזעים מהתפרצויות בלתי מוסברות של אלימות אחת לכמה שנים וחוזרים לסורנו.
כתם עיוור קולקטיבי, מונח באמצע שדה הראייה שלנו.
בית לחם
השבוע נסעתי לבית לחם לביקור, תיירותי למחצה, מטעם ארגון ויזיט פלסטיין. מרחק שנייה אחת מדרך חברון שבירושלים, מעבר לגדר ההפרדה, השארנו את חיילי צה"ל מאחור ונכנסנו למציאות מקבילה. כמה שעות בכנסיית המולד ובשוק היו התחלה רכה, תיירותית, מתעלמת לרגע מהפוליטיקה. מובן שזה סובייקטיבי אבל לא הרגשתי מאוימת ולו לרגע אחד. אפילו דיברו אתי עברית. אפשר היה להעמיד פנים שאנחנו שוודים לבנבנים לרגע, לא קשורים למזרח התיכון.
הפוליטיקה לא איחרה לבוא, היא הרי כתובה כאן על כל קיר. האנשים נושמים אותה עמוק, בלי הפריבילגיה שלנו, להתעלם.
בבית-לחם ובנותיה 150 אלף תושבים, מיעוטם נוצרים. בשנים האחרונות רבים מן הנוצרים עזבו לחו"ל. מי שהפרוטה בכיסו, קרוביו בחו"ל ואין לו היקשרויות עמוקות מדי, אין לו מה לחפש כאן, מאחורי הגדר, בלי דרכון ובלי חופש תנועה בסיסי. להמתין למפקד הצבאי שיאשר לו לבקר את קרוביו בירושלים, או את דודו החולה ברמלה. שלא נדבר על סתם ללכת לים ביום שישי בבוקר. זו הרי פריבילגיה ששמורה לנו.
מחנה הפליטים
זו לא חוויה פשוטה למי שגדלה בתוך ההוויה הישראלית של העשורים האחרונים לפגוש מחנה פליטים. לפגוש פנים אל פנים את התוצאה של ההתנגשות ההיסטורית והטראגית ב-1948, את תמונת הראי של חורבות הכפרים שעודן מסתתרות בין הישובים שלנו.
זה לא שונה ממה שרואים בטלוויזיה ועלוב באותה המידה. מגגות המבנים, שמונחים עליהם דודי המים רואים את אמוק הבנייה הישראלית מעבר לקו הירוק.
מדי פעם נאלצים לנסר כמה שם כמה מבנים ותחתיהם גוזלים עוד קרקע, בונים עוד מאה. ככל שיענוהו בית המשפט והסמול כן ירבה וכן יפרוץ.
מה אמור להבין מזה מי שחי כאן? שפעמי השלום בפתח? שישראל מעוניינת במו"מ? דייג אחר בעכו פעם אמר לי "תנסי לנהל מו"מ עם הגנב כשהיד שלו בכיס שלך".
אין צורך להיות גיאוגרף, או היסטוריון - כדי להבין מהתבוננות פשוטה במפת גדר ההפרדה והישובים שמאחוריה, ששתי מדינות לשני עמים היא סיסמא שרחוקה מהשטח כמרחק שבין וושינגטון לירושלים. אילו הייתה ישראל מעוניינת בפיתרון באמת ובתמים, אפילו בעוד מאה שנה, אפילו בהנחה המקובלת שכעת "אין עם מי לדבר" – היא לא הייתה נוהגת כפי שהיא נוהגת.
אני מגייסת לעזרתי את התמונות שצילמתי בהליכה לאורך הגדר ומחנה הפליטים, מבפנים. חלקן הטרידו אותי, אחרות ייאשו אותי. אף אחת מהן לא הותירה אותי אדישה, כמו הנסיעה החלקה והנעימה בכביש 443.
This lie cannot live / MLK
 המציאות נטולת הערבים והפיגועים שלנו היא שקר גדול. אנחנו חיים בלבנט ומתכחשים לזה, שומעים לא-שומעים על העוולות שקורות הרחק מאיתנו, חצי שעה מתל אביב. מטאטאים את זה כמו זבוב שמציק לפיל. הם פה, איתנו, על אותה פיסת ארץ קטנטונת והם לא עומדים להיעלם.
We will win
איש לא ינצח. כולנו מפסידים ונמשיך להפסיד. אלא שאנחנו חופשיים בינתיים לעשות כרצוננו, לטוס לחו"ל, לנסוע לים, להיות עם משפחתנו. אבא שלי ברח בגיל 17 ממדינה מדכאת, השאיר את משפחתו מאחוריו, סיכן את חייו והלך לקראת עתיד לא ידוע של פליט. לבד, אבל חופשי. אחד הצעירים הפלסטינים שהלכו איתנו אמר לי שכל פעם שהוא מקבל היתר לצאת מבית-לחם לירושלים הוא מרגיש שיצא מתוך כלא. מהי ההצדקה המוסרית לנטילת זכות בסיסית כל כך מקבוצה גדולה כל כך של אנשים שרובם חף מפשע? אם זו התועלת המשוערת שבמניעת פיגועים, יש כאן כמה בעיות. התוואי של הגדר לא ביטחוני, אלא דמוגראפי. ומה בדבר שכונות שלמות שנותרו בתוך ישראל? האם הן לא מסכנות אותנו? ובכלל, מי יודע למוד לנו מה מתוך הרגיעה היחסית של השנים האחרונות מקורו בגדר. ועוד תהייה, ברמה הפילוסופית, האם הניסיון למנוע נזק משוער כלשהו, באמצעות פעולה פוגענית וודאית יש לו בסיס מוסרי?
ומה בדבר מבחן האמצעי האחרון? הצורך להראות שעשינו כל מה שאפשר כדי לפתור את הבעיות שלנו בדרכים אחרות ופוגעניות פחות. אני מביטה על הקואליציה מקיר לקיר של נתניהו. על שותפיו לדרך. ולא משתכנעת.
We can't live so we are waiting for death
בתחתית התמונה מישהו הוסיף בכחול, במן הפוך על הפוך, "עוד לא אבדה תקוותנו".
אנשים שאין להם הווה הם הכר הנוח ביותר לכל קיצוניות, גם שיעית אסלאמית. כך אפשר להיות תלויים בין עבר מיתי (במקרה הזה, פלסטין לפני 1948) ובין הבטחה משיחית דתית לעתיד טוב יותר. כי עתיד במחנה הפליטים אָין.
גם לנו יש חוגים כאלה, שנעים מחשבתית בין עבר מפואר ועתיד משיחי. גם עלינו חוגים כאלה כבר המיטו אסון בהיסטוריה. עוד לא נבנתה הגדר שתוכל לשילוב הקטלני הזה, שבין קיצוניות דתית ועוני מנוול. ראו מה קורה בעזה שמתחמשת בטילים.
ובקשר לעתידנו (המשותף, כי אין מנוס) אי אפשר שלא לחשוב על מה הגדר הזו מעוללת לאורך זמן. ומה קורה לדור הפלסטיני הבא שישראלים עבורו הם חיילים אוחזי נשק ותו לא. האנשים היחידים שדיברו אתי עברית ביום הזה היו בני יותר מארבעים. אז גם שפה, שהייתה משותפת, אובדת לנו. קשה לי להאמין שיתחילו ללמד ערבית בבתי הספר שלנו. כמדומני הייתה דווקא יוזמה הפוכה, של אבי דיכטר -  לבטל את הערבית כשפה רשמית במדינה.
הרבה יותר קל לפגוע במי שאתה לא מכיר, לא דובר את שפתו וממילא כמעט מכחיש את קיומו וודאי את זכויותיו. הרבה יותר קל לעשות פעולות כירורגיות לתוך המון בלי פנים ובלי שמות.
זה עובד לשני הכיוונים, כמובן.
נחלים, אוויר, אדמה, שמיים
אחת מהבעיות האקולוגיות הקשות של בקעת באר-שבע היא זיהום בנחל חברון. בעיר חברון יש תעשיית אבן וותיקה ומפותחת ושפכיה מזהמים את כל ערוץ הנחל, שזורם ממורדות הרי חברון אל שטחי הקו הירוק.
כבר בנו מכון טיהור שפכים בצד שלנו, אבל הוא קרס. כמה סמלי.
כי זו האמת של הארץ, של האדמה. אנחנו נושמים אותו אוויר, שותים את אותם המים ונקברים באותו עפר.




6 תגובות:

  1. עצוב שזו המציאות שאת רואה\ראית
    אני רואה את המציאות באור קצת אחר,גדר כנגר מפגעים,מחנות פליטים?אם יש מדינה לפלסטינים היא נמצאת בירדן מחנה הפליטים הגדול בעולם(לפלסטינים)
    אין קשר בין "החופש" של המחבלים התמימים שלא יכולים ליסוע לחו"ל לבין פיגועים ,אני גר בשומרון ואני רואה דיי הרבה משכילים ערבים\פלשתינאים שהלכו ללמוד בחו"ל וחזרו .....אין שום קשר אבל שום קשר בין "הכיבוש" \גדר\"מחנות פליטים" והתנאים שם לבין הרצון הטהור של רוב המוסלמים ורוב הערבים כולל ערביי ישראל פשוט שתיעלם\תיהרג\תתפוצץ ...הרצון הזה היה קיים לפני קום המדינה אחרי קום המדינה ,לפני 67 (שאז "כבשנו" את השטחים) אחרי 67 בקיצור הערבי בכללי לא רוצה אותך פה עם פליטים בלי פליטים ..... הבלוג נורא וורוד ויפה אבל מתעלם מהאמת הפשוטה הזו מדינת ישראל ללא קשר לגולן עזה ויהודה ושומרון גם אם תהיה לפי תכנית החלוקה של 48 היא עצם בגרון ה"כבוד הערבי" והיהודים פשוט לא מתאימים לאיסלם המתפשט.

    השבמחק
  2. הי חבר מהשומרון,
    אנחנו כנראה חווים את המציאות לגמרי אחרת. אני גרה עכשיו בגליל ומוקפת בהרבה מערביי הארץ ובדרך כלל לא מרגישה שרוצים לזרוק אותי לים, לפוצץ אותי או להרוג אותי. מה שכן, אין ספק ששני הצדדים לסכסוך הזה היו מעדיפים שהשני ייעלם. זה לא חדשות, אבל זה לא יקרה.
    לכן גם אין להתפלא שהמסקנות שלנו מאותה המציאות הפוכות לחלוטין.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה חברה מהגליל :)דרך אגב שמי ירון
      אני שמח שאת מוקפת חברים טובים ,ממה שמשתקף מהתמונה שאת מציירת אנחנו אכן חווים את המציאות בצורה שונה לחלוטין. ראשית ערביי ישראל ממה שאני רואה יום יום בתקשורת הדיגיטלית ,בעיתונים , שומע מחברים שגרים בנגב\גליל ,הם צרה צרורה רובם עויינים את מדינת ישראל ומתנגדים מכל וכל לישות ציונית\יהודית על האדמה הזו. עוד בהקשר לערביי ישראל אני נתקל בדרך כלל בתאורים על גנבי מכוניות \ציוד חקלאי\חיות משק\בניה בלתי חוקית \משפחות פשע ופרוטקשן של חמולות בצפון ובדרום , פחות במתנדבי שירות לאומי ערבי או ביוזמות כלשהן של תמיכה במדינה שהם אזרחיה ,אפילו לא במילים. נהפוך הוא בהרבה הזדמניות תמצאי אותם תומכים באוייבי ישראל מסנגרים על חיות אדם צמאות דם (כי להבנתי ללחום בצבא כיבוש לא אמור לכלול רצח תינוקות בעריסתם) . שמתי לב שאמרת ש "בדרך כלל" את לא מרגישה שרוצים לזרוק אותך ... גם בשומרון זה כך אני מפעם לפעם נמצא בקשר עסקי עם פלסטיני כזה או אחר ומרגיש טוב מאוד אבל אין לי צל של ספק שבבוא היום אם רק תנתן לו ההזדמנות הוא ישמח אם לא אהיה פה , לא בשומרון ולא ברעננה ,ולא במזרח התיכון . מבחינת הערבי זה לא משנה . סיפור קטן לפני כחודשיים הייתי באפריקה לצורך עבודה ויצא לי לטייל עם ערבי לבנוני נוצרי,טיפסנו על הר יחדיו הוא עזר לי ואני לו בחלק מהמקרים המצב היה ממש "על הקצה" , בחור מאוד חיובי וחכם .כמובן מתישהו השיחה גלשה לפוליטיקה ...ובקיצור הבחור אישר לי את מה שחשבתי , כמו שכתבתי בפוסט הקודם מדינת ישראל "תקועה" בגרון המזרח תיכוני \ערבי ועצם ההצלחה שלנו והשהות שלנו כאן פוגעת בכבוד הערבי ,חבל שכך אבל זה כך :המציאות הערבית הקודרת והעצובה היא תוצר ישיר של התרבות הערבית בעיקר מוסלמית המושתת על פאנטיות חסרת פשרות,בערות,וכבוד ! הרבה כבוד. אנחנו יכולים לראות את זה יום יום שעה שעה מכל עבר כי הרי זהו ה"אביב הערבי" שבו נשחטים ערבים יום יום על ידי משטרים כאלה ואחרים או סתם ע"י חברה מזרם אחר באיסלם שסתם השתעמם יום אחד והחליט לפוצץ 30 איש בכיכר העיר. הפלשתינאים בסוריה ובלבנון נהנים מפחות חרויות מאשר אחיהם בגדה ובעזה ושם הם תחת שלטון ערבי. ללא כל קשר נהניתי מסגנון הכתיבה הקולח והשוטף שלך , אם לא ב"תוך עמי" חייתי הייתי אולי עוד משתכנע .
      גילוי נאות: אני אמנם מתנחל\מתיישב אבל חילוני לחלוטין ,אפילו אפיקורס ...סתם קצת אינפורמציה כדי שלא ישייכו את אותי חלילה למשיחיסטים\פאנטים דתיים כאלה או אחרים....

      מחק
  3. הי קלרה. המאמר שלך מעניין ומדכדך. הזכיר לי את אחת הסיבות הרבות שבגללן עזבתי את ירושלים ועברתי לגור בגליל.
    שנים הדרכתי בירושלים ואני זוכרת את תחושת הצמרמורת שהייה עוברת בי כאשר הייתי עומדת באחת הנקודות האהובות עלי בעיר - תצפית אל עבר הר ציון משכונת משכנות שאננים. הנוף היה כל כך פסטורלי, כל כך רב לאומי. היה קל לדמיין את היהודים שיוצאים בפקודת מונטיפיורי ליישב את הבתים היפים על הגבעה שמול החומה. את שיירות החמורים בין בית לחם לירושלים הקטנה והלא יומרנית. את הטמפלרים הגרמנים חולפים על פנינו בדרך למושבה שמעבר לפינה. ואפילו את יהודה עמיחי יושב במרפסת ביתו בשכונת אבו תור וכותב על העיר המשתרעת מולו.
    אבל אז לפני שנים, הלכה וצצה על קו הנוף החומה המתנשאת על קו הרכס שבין אבו דיס להר הזיתים. הלכה והתנשאה וחרצה בנוף. הלכה וסימנה את מה שידענו בוחרנו להתעלם ממנו לאורך שנים - והיום הוא מציאות נוכחת. טוב שהזכרת לנו את מה שאנו מתעלמים ממנו. אכן חומות, אכן שנאה, ויותר מכל - אבדן תקווה או אפילו רצון לעשות מעשה נועז שישנה את פני המציאות.
    ואגב, לי נדמה שהחומה הזו, ההפרדה והנתק שעשינו עם התקווה לשלום - משליכה באופן ישיר על הקלות שבה אנו שונאים פליטים, שחורים, מבקשי מקלט, חסרי מזל שאינם אנחנו. התמחינו בבניית חומות, מתיחת גדרות והעלמת עין.
    אלי ויזל נדמה לי אמר בתשובה לשאלה - האם רע הוא ההפך מטוב. הוא אמר - ההפך מטוב הוא - אדישות indiffernce.

    השבמחק
  4. תודה רותי על תגובתך היפה והמדכדכת גם כן. ובואי לא נפסיק לקוות שדברים ייראו כאן אחרת, כי אז אפשר יהיה באמת לחזור להיות יהודים נודדים.

    השבמחק
  5. כאן עוד אחד מהגליל. גם אני חלקתי את אותם מראות עם קלרה, וחולק כבר כמעט 20 שנה מגע תכוף עם בני דודינו (אלה שאנו מעדיפים לקטלג כערבים ישראלים, כדי שחלילה לא נאלץ לקרוא להם פלסטינים. ה' ישמור). בעבודה, בחקלאות, במפעלים, בטרמפים הדדיים, בארוחות רמדאן והרשימה לשמחתי עוד ארוכה. אני לשמחתי ירא שמים ומאמין בבורא עולם, אם אני נבראתי בצלמו אין ספק ששכני גם הוא נברא בצלם. מתוך הבנה זו אני יוצא לרחבי המזה"ת שעדיין מקבל אותי. הביקור בירדן לפני 5 שנים הפיל אצלי את האסימון שכמו הצלבנים לפנינו גם אנחנו ליבנו במזרח אבל עינינו רחוק מאוד במערב. ובהפוך, קצת מזכיר את חנזלה, רק שאצלנו הגב מופנה מתוך בחירה, מה שלחנזלה אין. ה-חומה שראיתי השאירה אותי המום בכיעורה, באכזריותה, באלימותה השקטה. אפילו מול ארצות ערב כמו סוריה ולבנון פרשנו גדר ולא חומה. צריך להזכיר מי יושב בארצות אלה?. התייחסות קלה להערות מתייגות: רוצחים, גנבים, לא מכירים במדינת ישראל, זה נאמר על ערבים או על עברים? קצת "לעוס" אפילו להתייחס לזה. סביב הישוב שלי אין גדר ובטח אין חומה. דווקא אנחנו מכל העמים בוחרים לגדר אנשים. אותי זה לא מפליא כשכל ישוב יהודי מקיף עצמו בגדר עם תאורה היקפית וזה נראה טבעי למתגוררים במקום, אני לא מסוגל להבין את זה. יש שיגידו שאני תמים, עיוור, שמאלן. אני אגיד שההפסד כולו שלנו. אני פגשתי בבני אדם בבית לחם, אבל זו פעם ראשונה שראיתי בני אדם בכלוב. גדול ככל שיהיה כלוב נשאר כלוב. קלרה מת עליך, Hasta la victoria siempre.

    השבמחק