על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום ראשון, 22 ביולי 2012

על הפסל האדום


היינו הולכים יותר מחצי שעה מדי בוקר לבית הספר. "דרך הוואדי", היינו קוראים לזה, בבוץ, בגשם, או בשמש קופחת. חוצים ערוץ נחל קטן, שמשקיף על הרי חברון מצד אחד והרי מואב מצד שני, עם תיק בית-ספר על הגב. בתיק היה אטלס כרטא ששקל טון וחצי או תנ"ך, שבגללו אסור היה שהתיק ייפול על הרצפה. "תפסיק, יש לי תנ"ך בתיק", היה סגולה ידועה נגד ילדים שהתקרבו יותר מדיי, דחפו, או התחילו בתגרות ידיים.
בחורף הרוחות ייללו בואדיות והערוצים התמלאו מים, שזרמו על אדמת הלס, מתלכדים במהירות לשיטפונות. בשבועות שאחרי האפור והחום של השיטפון המדבר התעורר לחיים, ירוק פתאום. 
אחרי חורף אינסופי הגיע קיץ לוהט ואתו מדרכות רותחות, רגליים יחפות ודילוגים מצל לצל.
עד השעה חמש, או שש, כשקמה הרוח מהר חברון ואפשר היה לנשום עמוק, אוויר צלול ושקט.
סבתא גרה לידנו אז, במורד הגבעה, ליד גן קטן של שושנים. בקצה הגן, משולב באבני צור, היה פסל אדום של איש ואישה, צמודים זה לזה, צבועים אדום. אף פעם לא נתנו עליו את דעתנו, אבל הוא תמיד היה ברקע, כשקבענו מסיבת כיתה "בארבע ליד הפסל האדום", או כשהלכנו לבריכה העירונית בחופש הגדול.
כשסבתא בישלה, סחבנו סירים מלאים תבשילים במעלה הגבעה, הביתה. זה תמיד נראה לנו פדיחה נוראית, בתור ילדים, לסחוב סיר עם תבשיל קישואים במעלה הרחוב. חשבנו שאנחנו הילדים היחידים שסוחבים סירי קישואים בכל העולם כולו. כשגדלתי קצת הייתי מבקשת מסבתא מגבת מטבח, שתסתיר את הסיר וממהרת, שלא ייראו אותי. עוברת ליד הפסל האדום וחותכת בדרך קיצור בין הוורדים.
לא הכרנו את כל 29,000 תושבי ערד האחרים בשמם, אבל איכשהו, באופן בלתי מוסבר, הכרנו את רובם. וכשיצאנו מערד, המשכנו לזהות האחד את השני במנוד ראש - בצבא, באוניברסיטה ואפילו במקומות בלתי צפויים בצד השני של הגלובוס.
עברו כבר שנים מאז שעזבנו. הזמן הגביר את המהלך האיטי שהיה לו אז, בשנים הארוכות ההן.
ובכל זאת, בכל תהפוכות החיים תמיד אהבתי לחזור אליה. כמעט הכול השתנה בה, אבל הרוח, השקט וההרים נשארו בדיוק אותו הדבר. מעל למחזוריות האנושית, הקטנונית.
לפני כמה שבועות נסעתי לערד שוב. ובעלייה המוכרת, ליד הפסל האדום, פגשתי בפעם המיליון את הפסל האדום – אבל הפעם מנותץ ושבור, כמעט עד היסוד.
אולי זה נשמע כמו הגזמה פואטית, אבל הרגשתי כאילו מישהו ניתץ לי פיסת ילדות ואתה גם משהו מרוח ערד הישנה והפשוטה ההיא, שהפסל הזה ייצג.

לא תעשה לך פסל

מי עבד כל קשה כדי לנפץ פסל? איזו מוטיבציה הביאה מישהו לשבור מאות קילוגרמים של יציקה, שעמדו שם מימים ימימה? לרגע חשבתי שאלו ילדים משועממים בחופש הגדול ומיד פסלתי. מדוע שיתאמצו כך, הרבה יותר קל לכלות שעמום במכל צבע או קופסת סיגריות, או בקבוק בירה ריק.
בערד של ילדותי ונערותי היו מעט מאוד חרדים והם גרו בשכונת הצריפים הראשונה של העיר. היה בבעלותם סופרמרקט גדול שהיינו עושים בו קניות בזול. לפני שיצאתי לשם, ברגל כמובן, אימא תמיד דאגה לוודא שאני לבושה היטב, מכסה לי את הזרועות והרגליים. כבר אז הרגשתי שאנחנו משתי פלנטות שונות ויכולתי להבחין, בלי מאמץ, שהם מרגישים בדיוק אותו הדבר כלפיי.
לפני כמה שנים התחיל טפטוף של אוכלוסייה חרדית לשכונה שגדלתי בה. השכונה שליד הפסל האדום. לאט-לאט, אחרי  האדמו"ר, התחילו להגיע החסידים. קונים בית פה, בית שם. הרבה מהוותיקים עזבו את ערד אז ומכרו בתים בזול. הרבה עבר על ערד בשנים הללו, וועדה קרואה, הגירה שלילית של תושבים וותיקים, כמות חריגה של עולים חדשים, אוכלוסיה גדולה של סודנים שהגיעה מדרום. ערד התרחקה, אולי כמו מדינת ישראל כולה, מרחק שנות אור מהתקווה הלבנה שהיא הייתה פעם. ואולי צריך לדייק ולאמר שהמעטה האשכנזי, הליברלי, החילוני-שמאלני נסדק ומתחת לו תסס כל מה שהיה שם כבר קודם.
אין לי ראיות, אבל אני בוחרת לאמר את זה בכל זאת. אני כמעט משוכנעת שחרדים הם שניפצו כך את הפסל, המתריס באמת שבו, בנורמאליות שבו. באסתטיקה הפשוטה והעירומה שלו, שאומרת בריש גלי את מה שהם כל כך חרדים מפניו ומחביאים מתחת לבגדים שחורים.
היה ערב שישי שקט וקיצי בערד ובעודי שקועה במחשבות האלו שמעתי מוזיקה קולנית בפול ווליום מהרחוב. יצאתי החוצה וראיתי כיצד מגיע רכב אחרי רכב של אנשי השכונה החילונים. נעמדים מול הבית האחרון שנרכש ע"י חרדים, פותחים את החלונות של הרכבים ומגבירים את המוזיקה. כאילו שריהאנה בפול ווליום מעידה משהו על העליונות התרבותית שלהם.
זה היה עצוב, יותר מכל. ויכולתי לשוות בנפשי מה חושבים מי שנמצאים מאחורי חלונות סגורים בצד השני של הכביש, עסוקים בעולמם שלהם בקבלת הזמן הקדוש ביותר בשבוע.
שני מחנות שאינם מדברים שום שפה משותפת ובאמצע, בין האידיש לעברית, בין גלגל"צ לאדון עולם -  פעורה תהום. אינני יודעת אם המשטרה תתפוס את מי שהרסו את הפסל, אני מניחה שלא. אבל גם אם כן – זה מעט ומאוחר. ועניין של זמן עד שחוק המספרים הגדולים ייעשה את שלו בשכונה.
אם כל ילד חילוני היה לומד דף גמרא וקצת אידיש. אם הממסד הרבני האנכרוניסטי לא היה קשור בטבור למדינה ולכספי משלם המסים ומעמד הביניים המתפוגג. אם כל ילד (וילדה!) חרדים היו זוכים להשכלה כללית בסיסית.
אז אולי פסלה היפה של לאה מיכלסון היה נותר על מכונו.

אבל המנהיגים שלנו ימשיכו להפריד ולמשול. ולזרוע רוח. את הסופה נמשיך לקצור אנחנו.



2 comments:

  1. הפסל שוקם ושופץ. בקרוב יוצג שוב לציבור .

    השבמחק
  2. שמחה לשמוע, תודה על העדכון.

    השבמחק