על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 18 באוגוסט 2012

טבע דומם




לפני כמה שבועות פסעתי בשעה מוקדמת בבוקר שבת באפיק נחל בצת שבגליל העליון. קשה היה להתעורר מוקדם, אבל מי שמצליח זוכה כאן לתגמול שאין דומה לו. היה שקט וקריר, העננים נעו מעל הערוץ נמוכים ובהירים, חולפים ממש מעליי לכיוון מזרח.
בנחל בצת צומחים עצי הדולב הגדולים ביותר בארץ ומעופפות שפיריות שמדגמנות לתמונה שכאילו יצאה מהנשיונל ג'אוגרפיק.
שורשי אלונים משתרגים בסלעים, מוכיחים שדליה רביקוביץ' צדקה, גם סלעים נשברים - זה רק עניין של התמדה.
לפני שיורדים לנחל חולפים בבית בד עתיק, שעשבים גבוהים צומחים בו. בשקט והקסם של שעת הבוקר אפשר לדמיין שעוד רגע מישהו יגיע, רכוב על חמור, עם שקים של זיתים מהמסיק.

חום יולי אוגוסט במישור החוף והרעיון של קוביית אוויר ממוזגת בבניין מתכת נראים מכאן רחוקים, כמעט לא אמתיים.

אי שם במהלך המסלול הגעתי לנקודה שיכולתי להישבע שהייתי בה פעם.
גדה גבוהה של סלעי גיר, כמה אלונים, עץ דולב זקן ומעוקל.
קורה מדי פעם, שמקום חדש מדגדג לי זיכרון ישן, או מזכיר לי משהו. לפעמים זה נותר דז'ה וו לא פתור, כמו חלום שממשיך לרפרף בתודעה גם כשלא זוכרים אותו ממש. פעמים אחרות (סימן בטוח לזה שאני מתבגרת) אני נזכרת שכבר הייתי פעם. בטיול בית ספר, או עם הצופים בכיתה ד'.

משהו בדז'ה וו הזה היה שונה. כלומר דומה אבל שונה.
כי היו כאן מים. הרבה מים. שהגיעו עד הגדה הגירית הגבוהה הזו. והקיפו את הדולב.
הזרימה חלשה עכשיו, צל חיוור של הבריכה רחבת הידיים שאני זוכרת מאז.
אני תוהה לרגע אם זה זיכרון הילדה שלי, שמתעתע בי, כמו בית שנכנסים אליו אחרי עשרים שנה ופתאום הוא קטן וקשה להבין איך קרה בו כל כך הרבה.  
אבל הנה פה אריאל השפריץ עליי. ושם אכלנו תירס בידיים, כי לא היו לנו מזלגות. דביקים, רטובים, עם שקפקפים ומכנסי ספורט קצרים.
עדיין ילדים, רגע לפני ההתבגרות, עדיין לא דואגים שהחולצה שקופה או שבגד הים נשאר בבית.

המשכתי ללכת. הזרימה נחלשה עוד יותר והופיעו כמה צינורות ומשאבות. המים נעלמו. האפיק התרחב לחורשת אקליפטוסים גדולה.
כאן כבר ממש נזכרתי.
היו פה מים – והרבה. מישהו בנה כאן פעם גשרונים קטנים מעץ, אבל במקום מים מונח כאן מרבד עלי אקליפטוס. ובמקום פכפוך יש רק אוושה של העצים ואני מוכנה להישבע שהיא עצובה. עצובה כמו תחנת הבטון ההרוסה עם הצינורות המחלידים בפינה, שמספרת את כל הסיפור בכיעור המתכתי שלה.
כדי להבין מה בדיוק קרה כאן קראתי קצת. ואולי חבל שקראתי, כי מה שטעיתי לחשוב שהוא נחל בצת הוא כבר לא נחל חי, אלא החייאה שקבוצת אנשים טובים עשתה לנחל גוסס.  והנה הרחבה, נתונים, מספרים ותמונות. המים שזורמים בנחל מקורם בצינורות פלסטיק שמגיעים מרכס אדמית, כי נביעה כבר אין, מקורות ייבשה אותה יפה-יפה. זוהי אחריתו של אחד הבודדים בנחלי הגליל העליון שהיו נחלי איתן. 
"שמירת מקורות המים" כתוב בשלט הכחול שקבעו פעם בתחנת הבטון. מעניין אם המועצה לשימור אתרים שקבעה פעם את השלט הזה מודעת לאירוניה.
זו לא תופעה ייחודית. לכו לעין גדי, גם שם כל האקולוגיה של שמורת הטבע משובשת. גם שם המפתחות של המעיין (מעשית וסמלית) בידיים הלא נכונות (במקרה ההוא בידיים של תאגיד יפאורה והקיבוץ).

בספר "הדרך" קורמאק מקארתי מתאר את העולם אחרי סוף העולם. אפור-שחור, חרוך, שהנהרות זורמים בו בשחור והרוח נושבת אפר. כמו ספרים אחרים בז'אנר, מצאתי שהוא מעורר בי מן התנגדות לקיצוניות שלו, שכל כך רחוקה מההרים הירוקים עדיין, השמיים הכחולים והים שאני רואה מהחלון.
אבל זה הכוח של הז'אנר, אם נלך רגע לכיוון אחר - לא צריך לחיות ב-1984 כדי להבין שהמציאות שלנו מלאה בקווים של 1984.

לא צריך להיות אקולוג, ביולוג, או מומחה למשהו, כדי להרגיש את ההידלדלות של הטבע. מי שמטייל כמה שנים רואה יפה איך אנחנו, ביוהרה האופיינית למין שלנו, יורקים לבאר שאנו שותים ממנה.
אולי עוד כמה דורות ילדינו יחיו במן גוטהאם סיטי שכזו, אפלולית ומזוהמת.
אולי יהיו בה כמה ברווזים (או פינגווינים) באיזו פינת חי מאחורי כלוב. ומוזיאונים עם תמונות של הטבע בצבע, כמו שהיום יש תמונות של העבר בשחור לבן.

אני הודפת רגע הצידה את המלנכוליה הזו שנופלת עליי מדי פעם ומזמינה אתכם לבוא ליופי ולצבע של הגליל העליון. לטייל, לספר, להגיד לבנותיכם ובניכם, לחתום על עצומות, לכתוב מכתבים בלי בושה ולחשוב פעמיים לפני שאתם מכניסים לעגלה בסופר.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה