על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

טרמינל ז'ה-טם


לאחרונה נתבקשתי על ידי קוראיי הנאמנים לפרסם פוסט אופטימי, משהו אסקפיסטי, נחמד, קליל, לשם שינוי. ובאמת כשגללתי מעט אחורה בבלוג, מסתבר שאפשר לזהות איזו נטייה למורבידיות בחודשים האחרונים, מגדר ההפרדה בבית לחם, דרך נחלים גוססים בגליל המערבי ועד הפוליטיקאים הגזענים והנבערים מדעת שיושבים בפרלמנט.
אני מודה שמדינת ישראל עייפה אותי הקיץ הזה. עייפתי מהעיתונים, מהדיבורים על מלחמה, מהגזענות בכיכרות, ממסלולי טיול מזוהמים בנייר טואלט וחופי ים שנראים כאילו הוסבו למאפרה ציבורית.
בנסיבות האלו נסיעה לאירופה היא בהחלט במקום. גינות ציבוריות פרחוניות, בולנז'רי, פטיסרי, ים כחול, נשים שזופות מדיי על עקבים לא הגיוניים וכפרים עתיקים וקטנים - הם בדיוק מה שמתאים לי עכשיו.
אולי אחרי כל זה אוכל לאזור את שלוות הנפש הדרושה כדי לייצר פוסט קליל, משובב נפש, על קרואסונים או בצק פריך.

הרכבת לשדה התעופה מאחרת, אבל נשבעתי שרכבת ישראל לא תיכנס לרשימת הדברים שאני מתלוננת אודותיהם בבלוג, אז אסתפק בזה שהגענו לשדה התעופה בזמן.  
נכנסנו לשדה וליבותינו הומים, עם מחבט טניס בתיק, נעלי ספורט, נעלי הליכה ובקבוק יין לדודים. מבחינתי בקיץ הזה השער לנתב"ג הוא השער לעולם שפוי יותר. ואני בכלל לא מתכוונת להקדיש עכשיו טיפת מחשבה לספר של סועאד אמירי, שבדיוק סיימתי לקרוא ("קפוצ'ינו ברמאללה") שבו היא מספרת על תלאותיה בנתב"ג ; פלשתינאית שנולדה בדמשק כשהמזרח התיכון היה עדיין פתוח, רב תרבותי, בלי גדרות, חומות וחיילים. כשאפשר היה לנסוע מחיפה לחומוס בדמשק, או ללבנון, השוויץ של המזרח התיכון, דרך ראש הנקרה. אין לי מה לחשוב על זה עכשיו, אני הרי נושאת את הדרכון הנכון, תודה לאל, בשנת 2012, בצד הזה של הסכסוך.
הנה התחלתי שוב. אמרנו קפוצ'ינו, אספרסו וגבינת טום ואני שוב מדברת על פוליטיקה.
בכל מקרה, ניגשנו לבידוק הביטחוני. הושטתי את היד לתיק, מסלקת את החשש הרגיל ששכחתי אותו בבית. הרי בדקתי שלושים פעם לפחות שהוא שם.
הבחורה בבידוק הביטחוני נראית בת עשרים, כנראה צעירה מאחי הקטן. בטח משוחררת טרייה, עובדת משמרות בשדה תעופה כדי לחסוך לטיול למזרח.
אני עומדת ליד זוגתי תבדל"א (להלן : "ע") ושתינו מושיטות לה (להלן : "הבודקת") את הדרכונים וכרטיסי הטיסה. ע' מחייכת. הבודקת לא מתרגשת מהחיוך. אולי בהכשרה שלהם מלמדים אותם לקמץ בחיוכים.
היא משחררת את ע' די מהר. אבל בשאלה האחרונה היא פונה לשתינו "מי ארז?". די בתמימות אני עונה "שתינו", אבל חושבת מיד שזו טעות, הרי מדוע סטטוס היחסים שלנו הוא עניינה של הבודקת. ע' מהירה ממני הפעם והיא מתקנת בעדינות "כל אחת ארזה את שלה".
זה עושה את העבודה כמובן, אבל אני מבחינה בחשדנות קלה שאופפת את הסיטואציה.
הבודקת עוברת לדרכון שלי ונעמדת מולי, די קרוב, מסתכלת עליי בעיון ואז על הדרכון הפתוח. על הדרכון הפתוח ועליי. "קלרה?". "כן" (היא כנראה צריכה לבדוק שאני מגיבה לשם שלי). "נולדת בארץ?". אני משיבה: "לא, באיטליה". "מתי עלית לארץ?" "יש לך משפחה בארץ?", "איזה משפחה יש לך בארץ?" (בעצם, אין לי הרבה משפחה בארץ, אני חושבת בזמן שאני עונה לה, אולי זה מחשיד) "מה השמות שלהם? (רגע, אפילו בארומה אני ממציאה שמות ועכשיו אני צריכה לספר את האמת?)" "איפה הם גרים" (רגע, ר' לא גר בשום מקום, הוא חזר מחו"ל, מה אני אמורה לאמר. אם אומר לה שהוא חזר מדנמרק אולי היא תחשוב שאני אחות של פעיל שלום רדיקלי. אולי בעצם היא חושבת שאני האיום על הציבור, שאני בעצמי שמאלנית רדיקלית, עם השם הזה ועוד איטלקייה. כשחושבים על זה, אני באמת קצת שמאלנית רדיקלית, אז אולי היא בכלל צודקת?). 
עברו בסך הכל חמש דקות אבל היא הצליחה לגרום לי להיכנס ללחץ. פחדתי שהיא מתכננת להשאיר אותי כאן, עם בדלי הסיגריות, גדר ההפרדה, האנשים גסי הרוח והחמסין.
הקרואסונים והיין התרחקו לרגע והמריאו עם טיסת אייר פרנס לפריז.

אנחת רווחה. זהו, היא שחררה אותי. השתכנעה שאני משלנו.
אולי בפעם הבאה שאטוס לחו"ל אצטייד בתעודת השחרור שלי מצה"ל. אולי הייתי צריכה לאמר לה "קצינה בצה"ל, את לא מתביישת?".
למה אני כל כך עדינה, אולי אביא את יומן השואה של סבתא שלי, אולי זה יעבוד. אם חושבים על זה, זכר השואה משמש היום למטרות גרועות הרבה יותר.
ואין ספק ששני הנ"ל מכניסים אותי למועדון המפוקפק, שלפעמים אני תוהה אם אני באמת רוצה להשתייך אליו.

כמובן שבדרך חזרה לארץ הצרפתים הדביקו לי מדבקה כתומה על הדרכון הישראלי, פירקו לי את התיק ובחנו היטב את אבני הקוורץ הקטנות שהבאתי אתי מהטיול באלפים. אויבת הציבור שכמוני.  


לסיום סיומת, תרשו לי לטהר את האווירה עם שיר של ז'אק פרוור (בתרגום חופשי מאיטלקית):

לפני ארוחת הבוקר

הוא מזג
קפה לתוך הכוס.
הוא מזג
חלב לתוך הקפה.
הוא הוסיף
כפית סוכר לקפה-בחלב.
הוא סובב
את הכפית.
הוא שתה את הקפה-בחלב.
הוא הניח את הספל.

בלי לדבר אליי.

הוא הדליק
בדל סיגריה.
הוא פיזר
טבעות עשן.
הוא פיזר את האפר
בתוך המאפרה.

בלי לדבר אליי.
בלי להביט בי.

הוא קם
הניח את הכובע על ראשו
את מעיל הגשם על גופו.
ירד גשם.

והלך
תחת טיפות הגשם,
בלי לדבר אליי
בלי להביט בי

אני
הנחתי את ראשי בין שתי ידיי
ובכיתי.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה