על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שני, 22 באוקטובר 2012

לא מעשית בעליל (ובגליל)


#1
גשר עכברה 
לא מזמן יצאתי לסיור בגליל העליון.
מוקדם בבוקר, כששרידי ערפל מתפוגגים מן הגאיות והאדמה הטרשית של הגליל זורחת בשמש החיוורת עדיין, המדריך עצר את האוטובוס.
אולי עצרנו לראות פרח. או לדבר על החורש הים-תיכוני בהר מירון, שתכף יצוץ אחרי העיקול. אבל לא. האוטובוס מסתובב לכיוון ההפוך בדיוק. מזרחה.
הוא ניצב שם, אפור, על רגליים אדירות שמן המרחק הזה כמעט נראות עדינות. מרחף מעל ערוץ הנחל, כמו פטה מורגנה מוזרה מבטון שמישהו הדביק למצוק.
לגשר עכברה, אני מתכוונת.
המדריך מקדיש לו כמעט עשר דקות. להישג הטכנולוגי. לצורך. לאופן בו הוא יכול לנוע, כמו מן איזופוד ענק, בזמן רעידת אדמה.
ואיך לא תרעד פיסת האדמה הקטנה הזאת, כשמערים אל קרבה את כל הבטון הזה, אני מהרהרת. חצי ישנה עדיין, לא מעשית בעליל.
מספיק עם הרומנטיקה הזו על הבוקר, אני נוזפת בעצמי. על קירוב הפריפריה למרכז שמעת?  ודוגרי, גם את נהנית להניח את הרגל על דוושת הגז ולדהור על כביש חדש במקום לעמוד בפקק ישן. אבל בכל זאת, משהו בתמונה כואב בעיניים. הגשר הזה, מזכיר לי את פרעה בתבליטי אבן עתיקים בפירמידות.
יהיר, כל יכול, דורך על היריבים הקטנים שלו שם למטה.

#2
בחודשים האחרונים אני הולכת ומתאהבת. מתבוננת בה מעל לצלחת בלתי נשכחת של חומוס, מבחינה באופן שבו השקיעה צובעת אותה בארגמן וטורקיז. פוגשת אותה, כל פעם אחרת, מאחורי עוד סמטה ועוד קשת. חמקמקה ויפה, עתיקה וחדשה, כמו יהלום לא מלוטש שמישהו השאיר כאן פעם ומאז הוא דוהה בשמש המזרח תיכונית. מתבלה ונשחק ברוח הלחה שבאה מן הים.    
עכו, כמובן.

#3
אתמול הייתי בכנס ב- מרכז הבינלאומי לשימור בעכו. כאן מסירים שכבות של בטון מקיר ישן כדי לחשוף את הקיר המקורי, בעדינות ובסבלנות. מניחים יד על הקיר ומאבחנים אותו – אתה עות'מאני, או בכלל צלבני. רוקחים תערובות של טיח שיתאים למה שהקיר מבקש. מקלפים שכבות של צבע גס שמסתירות דוגמת פרחים עדינה.
עובדים הפוך מהקידמה, הפוך מגשר עכברה. צועדים לאחור, שואלים מה היה, האם הייתה מרפסת, או קשת. מחפשים בתמונות ישנות, מסמכים מצהיבים.
מסתבר שאחת הבעיות של עכו העתיקה, הפרקטיות, היומיומיות, מתחת לכל הפוליטיקה והאקטואליה, היא טיח. כן, טיח.
מרכז השימור בעכו
אבן הכורכר שממנה בנו את עכו העתיקה לא מתחברת לחומרי המליטה המודרניים. הם נסדקים ברוח ובמלח והאבנים נשחקות כמו טירה שילד בנה על החוף.
לא מזמן הגיע לעכו ד"ר לטיח מגרמניה, שניסה לרקוח טיח שיחזיק, שיידבק. הנה, כאן הוא טייח פינה קטנה, מראה לי קבלן השימור. והיא כבר נסדקת. עברו רק כמה שבועות.
אולי זה טיח שמתאים לטירות על הריין, אני חושבת לעצמי. ומביטה בבית האמידים מן המאה ה-19 שמשמרים כאן, עם חלונות ענק שפונים לים ומשקופים תכלכלים. נשאבת בעצמי לסיפור ; מי גר כאן, איך הוא נראה, מה הוא לבש.

#4
באמת המים לקיסריה, שקטעים ממנה רואים בנחל תנינים, אפשר לראות שרידי טיח עתיק. בן כמעט אלפיים שנה. דבוק היטב לאבן ולא ייפרד ממנה בקרוב. גם שם יש רוחות לחות ומלוחות מן הים ומזג אוויר די דומה. כך גם באינספור בורות מים, מקוואות וקירות עתיקים שראיתי ברחבי הארץ. הידע הזה אבד לנו, עם המלחמות והתמורות, עם הטכנולוגיה ומשק כנפי הקידמה. עם הרצון לעבוד מהר וזול, לכבוש את הנוף, לתקוע יתד ולהפגין נוכחות.
עד לפני כמה מאות שנים אולי היו בנאים בעכו שידעו את סוד הטיח, למשל. אבל כיום למשמרים לא נותר אלא לערבב תערובות ביחסים שונים, לנסות לרקוח מחדש, לשלוח חומרים לאנליזה במעבדות. כי אין תחליף לידע החי, לידיים שיודעות כיצד.

#5
אלו שני סוגי כוחות, שני סוגי ווקטורים, שמאז ומתמיד פעלו זה כנגד זה. האחד מושך לאחור, מסיר שכבות, לומד את החיבורים בין האבן והחומר, בין נדבך אחד לנדבך שלפניו. השני דוהר קדימה, בונה, משכלל, רץ בגבעה וטס בהר.
לפעמים נדמה לי (ואני מנסה לנטרל את היותי רומנטיקנית חסרת תקנה) שאחד הכוחות יצא מאיזון, ששכחנו מזמן ממה מורכב המלט שמחבר בין השניים.

אז בואו לעכו ( לתיאום סיור מודרך אפשר לדבר אתי כאן ), תעצרו רגע את הדיגיטלי ותתבוננו באנלוגי, באבן מתפוררת, בטיח מתקלף. תרגישו את שמרגישים תמיד בערים עתיקות, שאתם לא אדם מקרי, ברגע מקרי, בלי שורש. אתם חלק מסיפור, מחומת אבן, ואולי בכלל מן גשר עכברה כזה, אנושי, בין עבר לעתיד.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה