על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

"לאן אנחנו הולכים, כבוד השר" (אהוד בנאי)



פעם מזמן, כשעוד לבשתי מדים בבוקר, הסתובבתי המון בבסיסי צבא בכל הארץ ונתקלתי
בתדירות גבוהה במשפטו הידוע של בן גוריון: "תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך" - במשרדים של מג"דים בחולות של קציעות, בפיקוד הצפון, בטקסים בלטרון. אני זוכרת שבגיל 18 התרשמתי מהמשפט הזה, מהאחריות שמשתמעת ממנו, מגודל המשימה. ולא עצרתי להרהר על האופן שבו החלק השני של המשפט בולע את הראשון, כי ברור הרי, שהיא מוסרת את גורל בניה, האם העברייה.
היום נראה לי שדאגתה של האם העברייה צריכה להיות אחרת. כי מלאה הארץ מפקדים וחיילים, ראויים יותר וראויים פחות. מלאו אולפני הצבא חיילים, מלאו המרקעים ותחנות הרדיו. ולו רק נעצרנו כאן ; כי גם אולמות הכנסת ולשכות המדינאים מלאו גנרלים. ומדינאים כאחרון החיילים בטנק דורשים לירות, לכתוש, לשנות את כללי המשחק, לנצח אחת ולתמיד, לצרוב את התודעה, לשקם את ההרתעה – כאילו זה עבד בכל הפעמים הקודמות, שבהן כתשנו, צרבנו וירינו.
בוקר אחרי הסכם הפסקת האש (שלנו אין באמת חלק בו כי איננו מקיימים הרי משא ומתן עם החמאס) האזנתי ברוב קשב לראיון בגל"צ עם אהוד ברק. המפקד, סליחה - המדינאי הבכיר שעל אם עברייה לתת בו את מבטחה. זה שמתווה את הדרך לגנרלים.
אהוד ברק הוא בעיניי דוגמה מעוררת השתאות למשפט (הצבאי) "נכון לא נכון – דבר בביטחון". ברק שכלל לידי שלמות את היכולת לאמר דברים אבסורדיים, מלאי סתירות פנימיות, בטון בוטח, זחוח ויהיר להפליא.

  1. "יש במזרח התיכון אנשים רעים שלא רוצים שאנחנו נצליח. והמחשבה שהעולם שחור לבן אינה בוגרת" (כך במקור ובסדר הזה). כל המוסיף גורע. אם זהו הניתוח המעמיק והבוגר של שר הביטחון למצב במזרח התיכון כדאי שכל מי שמודאג גם ככה ידאג עוד קצת.
  2. "חמאס משמע בערבית תנועת ההתנגדות ואתמול החמאס וויתר על ההתנגדות". חיפשתי את ההומור או הנימה הצינית בדברים האלו, ובעיקר פקחתי היטב אוזניים לשמוע האם הם נאמרו באמת. אז כן, הוא אמר את זה.  
  3. "...להרחיק את הסבב הבא" וגם "אין זבנג וגמרנו. כדי לא להטרידם כל הזמן נותנים מכה מדי פעם". למען האמת – מזה שנים שיש זבנג ועוד זבנג ולעולם אין גמרנו. פעם דיברו על האפשרות של גמרנו. היום אפילו כבר לא מזכירים את זה. במקום שההבנה המתבקשת של מגבלות הכוח תוביל לצורך לשלב הישג צבאי במדיני קורה הדבר הבא -  הציבור, הפרשנים והגנרלים קוראים להפעיל עוד כוח ומתאכזבים מחדש לגלות שיש ארה"ב, או"ם-שמו"ם, יש גם בני אדם בעזה וצריך איכשהו להפסיק לירות. ואז ה-"הישג", ככל שהיה כזה מתמסמס, ה"הרתעה" הערטילאית מתפוגגת והכול חוזר לקדמותו. חוץ מסדר היום הביטחוני כמובן, שהולם להפליא את הבחירות שבפתח. ובקשר לתחילת המשפט – אין ספק שתושבי עזה צריכים להודות לברק על כך שהוא "מרכז" את המכה ו"מטריד" (!) אותם רק פעם בכמה שנים. באמת יפה מצידו. אבל כאן ברק מטעה, כי גם ביומיום של עזה ישראל שולטת ביד רמה, במעברי האוויר, היבשה והים, במרשם האוכלוסין, בסחורות הנכנסות. אפילו בסוג הפסטה שנכנס דרך המעברים. זה עוזר במשהו? אם לשפוט לפי התוצאה כנראה שלא.
אחרי ברק דיברה שלי יחימוביץ'. וההבדל היחיד בינה, האופוזיציונרית הלוחמת בכל כך הרבה דברים אחרים (חיפשתי), הוא שהיא לא הייתה מגייסת 75 אלף אנשי מילואים. אולי קצת פחות. 50 אלף נניח, או 40. אולי בחושים הפוליטיים-עיתונאיים המפותחים שלה היא כבר מזהה את השיחה התקשורתית של השבוע הבא.  
דיבר גם ראש המועצה האזורית שער הנגב. שברך על הפסקת האש, וקרא לנוע בציר המדיני. הנה דווקא הוא, המופגז חדשות לבקרים, שעסוק בלפתוח מקלטים ולסגור בתי ספר כבר 13 שנה, מדבר על מוצא מדיני. והמדינאים? הם ממשיכים להביט דרך הכוונת ב-אף 16.

"אנחנו לא בסקנדינביה"

גם את זה ברק אמר. על ההבחנה הפוליטית-גיאוגרפית הדקה הזאת אין לי אלא להסכים. אנחנו חיים בארץ שסועה, שחיה ללא גבולות למעלה מ-40 שנה ומסרבת להבין שההתפרצויות האיומות של אלימות אחת לכמה שנים הן תוצאה של סכסוך עמוק. ובסכסוך הזה ישראל תוקפנית ומדכאת באופן שיטתי ובאלף ואחת דרכים אחרות עם אחר שיושב בארץ הזאת. ומצד שני מתייחסת להתפרצויות האלימות כאל דבר אקראי כמעט, דתי קיצוני ונטול הקשר היסטורי. אילו הייתה ישראל מספקת אלטרנטיבה, מוצא, מברכת על מי שנוקט מהלכים מדיניים (ולא צבאיים) כמו אבו מאזן והרשות הפלסטינית – אולי גם מהלכים צבאיים היו נראים פתאום אחרת.
אבל מי ששמע פעם את ליברמן מאיים על אבו מאזן בקשר לפנייה לאו"ם יודע שלא מיני ולא מקצתי. כל מי שהתבונן פעם במפת ההתנחלויות ובאופן שהיא משסעת את הגדה המערבית יודע שלא כך מתנהג מי שמעוניין בפתרון טריטוריאלי בדור הזה. או בבא אחריו.  
ישראל מאחורי הכוונת כי הם (כולם) רוצים לזרוק אותנו לים. ולא חשוב אם יגידו אחרת. לא חשוב גם אם ידברו על וויתור על זכות השיבה והצלת פתרון שתי המדינות.
כל עוד לא יקום האדם, המדינאי, שיראה את התמונה כולה, את ירושלים, את ההתנחלויות, הפליטים, את הקסאמים, חומת ההפרדה, הפיגועים, חמאס ופת"ח – אנחנו נדונים להמשיך לחיות במחזוריות המייאשת והמפחידה הזו. בין פחד להתעלמות.
וכשמדי פעם הלהבות יתגברו והסכסוך יתלקח מחדש נהיה שוב עסוקים בלהתווכח מי התחיל, במקום לשאול יום-יום איך אנחנו רוצים לחיות כאן. 
באיזשהו מקום, המוות הכי מצער ועצוב בעשרים השנים האחרונות הוא זה של המחשבה שאפשר גם אחרת. וההשתלטות הסופית של מעגל הקסמים פחד-שנאה-אלימות-פחד-שנאה-אלימות חוזר חלילה.

כשראיתי את השושנה הרקובה הזו בגינה שלי השבוע חשבתי על השיר של זלדה:


"כל שושנה היא אי
של השלום המובטח
השלום הנצחי

בכל שושנה מתגוררת
ציפור ספירית 
ששמה "וכתתו".

ונדמה
כה קרוב
אור השושנה,
כה קרוב
ניחוחה,
כה קרוב
שקט העלים,
כה קרוב
אותו אי –
קח סירה - וחצה את ים האש. 
              



2 comments:

  1. קלרה, בערבית כתוב "קפי"- מספיק. מישהו שם למטה דאג לתרגם ליהודים [חלאס].ודווקא אולי בשלט הזה של ה"הכי ימין", יש מקום לאופטימיות?
    תרגמו לדוברי העברית(יהודים) מילה ערבית במילה נרדפת בערבית. הגדלת אוצר המילים הנרדפות בערבית לדובר העברית.
    כמו שכתוב: "כולם מדברים בן ארי עושה" נקווה שבזה תסתכם עשייתו של "כבוד" הח"כ בן ארי.

    השבמחק
  2. תודה אריאל, אתה מפגין כישרון מעורר הערכה למצוא את שבריר האור במקומות הכי חשוכים.

    השבמחק