על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 8 בדצמבר 2012

אומנות או נמות


ירד גשם כל הבוקר, מסכים של עננים התקרבו ממערב, ממטירים גשם על הגינה, מעקמים את שיח הוורדים וממלאים את בריכת הדגים הקטנה. קיוויתי שהסערה תשכך ויתבהר קצת לפני שניסע לקונצרט. בהיותי מבינה לא גדולה במוסיקה קלאסית, הרקוויאם הגרמני של ברהמס נשמע לי כמו חוויה מלחיצה משהו ליום שבת בבוקר. גם מוסיקת אשכבה, גם גרמניה וגם השמיים האפורים והמאיימים אלה בחוץ. אולי עליי להוסיף גם שאני קוראת ספר על חווית הגירה כפויה מיוגוסלביה הקומוניסטית ושבשבוע שעבר ביקרתי ביד ושם.

כך או כך, עד שהגענו לחיפה השמש הואילה לבקוע מבין העננים ולהאיר את הכבישים הרטובים בבוהק מסנוור. נכנסנו לכנסייה היוונית-אורתודוכסית, כרגיל, מורידות את הגיל הממוצע בחצי. על הבמה התארגנו האנסמבל והפסנתרנים ולפנינו התיישבו זוג מבוגרים, חורקים בכיסאות הפלסטיק הלבנים.
מיד ראיתי שהם מכרמל שטראסה, מארץ היקים ההולכת ונעלמת שחיפה הייתה פעם. הוא במעיל עור ישן, כובע ומשקפיים. היא בסוודר ירוק, כמה טבעות זהב על היד, שיער אפור וקצוץ, נראית אחת שלא כדאי להסתבך אתה. חזות ינשופית, קשוחה קצת, מורה לפסנתר. או לבלט אולי. כל אחד מחזיק תוכנייה, רואים שהם ממתינים בקוצר רוח, סקרנים לראות היאך ישחקו הנערים לפנינו.

הפרק הראשון של היצירה. זה  הכול חוץ מהדיכאון הגרמני שחששתי ממנו. אני מוקסמת, מרותקת לאופן שבו הצלילים מרחפים בחלל הכנסייה. רושמת לפניי שאומנות במיטבה היא חוויה כמעט אילמת, כזו שיודעת רק מילה אחת - "אהההה" או "ואו". אחר כך נקרא לזה הרמוניה, עפיצות, קומפוזיציה.
הזקנים מולי מתרגשים לפחות כמוני וכנראה שיותר. היא מחווה בידה את התנועה האוניברסאלית של הזקנים חובבי המוסיקה הקלאסית. גם סבתא שלי ידעה לעשות את זה – מקמצת את האצבעות ומקישה על הברך. ב-ד-י-ו-ק בקצב. אם לא נולדת באוסטריה, קראת את גתה והקשבת לתקליטים של שוברט -  אין סיכוי שתצליחי - אפילו בעוד מאה שנה. היא מזכירה לי את סבתא, ישובה בדירה הקטנה שלה, על ספה מהוהה, לובשת חלוק אפור, עם דיסקמן בחיקה – עוזרת למנצח ברגעים הדרמטיים, שקועה ביקום של תווים ופרטיטורות.

היא מסתובבת אליו מדי פעם ומחייכת באישור, מרוצה מהביצוע. היא מכירה את היצירה, יודעת מתי המקהלה תצטרף, מתי הדרמה נוסקת לגובה ומתי היא מינורית ועדינה. לפעמים היא לוחשת לו משהו באוזן. רואים בקלות שהיא האוטוריטה, הוא רק עוזר, מראה לה מדי פעם את הטקסט בגרמנית, שואל לדעתה בלחש. באחד הרגעים הדרמטיים ביותר של הרקוויאם הוא הראה לה משהו על התכנייה והיא, שקועה לחלוטין במוסיקה, נפנפה אותו הצידה, כמעט בגסות. כאילו אומרת "עד כאן. לפה אין כניסה, כאן אני לבד". גם זה הזכיר לי את סבתא ועולמותיה. ואת אימא, שביקשה ממני בפעם השלישית לכבות את האור ולהפסיק לקרוא, כי את הפעמיים הקודמות בכלל לא שמעתי.

זמרת הסופרן הדס פארן-אסיה הפליאה לשיר. קרני שמש חדרו מבעד לחלונות הנמוכים והאירו את הקהל. אף כיסא לא חרק. אף חרק לא זמזם. איכות השקט של הקהל מלמדת תמיד אם מתרחש לו ה-"אההה" הזה, העילג, גם אצל אנשים אחרים.  

ככל שיצירה תהיה קסומה, עדיין הרגע המכשף ביותר בקונצרט טוב הוא זה שבין האקורד האחרון ובין מחיאות הכפיים - שמשתהות רגע, ממתינות לשקט המוחלט שיחזור.
אלא שהשקט המוחלט לא יחזור, כי הוא רק ברגע הקצרצר, החולף הזה, שבין האומנות והחיים.

הרקוויאם הגרמני של ברהמס
האנסמבל הקולי החדש (פסטיבל החג של החגים, חיפה)



תגובה 1:

  1. נהדר. גם לי היתה סבתא ייקית. פחות מוזיקלית אמנם, וקיבוצניקית, אבל ייקית. וגם אני אוהבת מאד לשמוע את הרגע הזה שבין הנגינה למחיאות הכפיים, כמו גם את זה שלפני הצליל הראשון.

    השבמחק