על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 3 בינואר 2013

על שדות עמק יזרעאל



רכבת העמק - כפר יהושוע


העמק מחותל עדיין בקרעי ערפל של בוקר. מבעד לחלון האוטובוס אני מתבוננת בירוק המסנוור והחורפי של הקרקע. מבין העשבים הצפופים, צמוד לכביש, צצים מדי פעם האדנים הישנים של הרכבת ונעלמים שוב. הגענו לתחנה הראשונה, שכשמה כן היא – תחנת רכבת ישנה שלפני מאה שנה עצרה בה רכבת העמק. היום נקרא המקום כפר יהושוע, אז "תל א שמאם", הוא תל המלונים. מדוע מלונים, אינני יודעת, כי ספק אם צמחו מלונים באדמת הביצות שהייתה כאן אז. הם ניהלו אז מלחמה לא קטנה, החלוצים, לשנות את שמה של התחנה לכפר יהושוע, שם עברי נאה. היא הצליחה, המלחמה הסמלית על השם, כמו גם הרבה מלחמות אחריה, אבל על השלט המשוחזר של התחנה חקוק עדיין, בערבסקה יפה: "תל א שמאם".
בחצר התחנה קרטון בגודל טבעי עם תמונתו של יהושוע חנקין, "גואל אדמות העמק" הידוע. בתמונה בשחור לבן עם הזקן הארוך הוא נראה לי כמו משיח מטעם עצמו, או צליין רוסי, רק בלי הצלב המוזהב הגדול על החזה. בקרטון אחר הציבו כאן את הסולטן התורכי, שנראה כמו קריקטורה של עצמו, משופם, חמור סבר, עונד מדליות על החזה וארשת של חשיבות עצמית על הפנים. אם הוא רק היה יודע שהתמונה הזו תעמוד כאן, בחצר הזו בא"י, כשעל פניו חולפים ילדי בית ספר צעקניים בטיול השנתי, הוא בטח היה משלח את הצלם לקלבוש.  
סיור קצר באתר ; סרט. רכבת צעצוע בתוך חדר סגור. תמונות על הקיר – "תחנת תל שמאם", שלט באנגלית-עברית-ערבית. מודעה על שינויים בלוח הזמנים של הרכבת לדמשק. פנייה כתובה למנהלי התחנה בדבר הובלת כדי החלב (שלא יחמיצו). שוק צבעוני בחצר התחנה שהומה קיבוצניקים, פלאחים מקומיים ואולי גם כמה חיילים בריטים. אני נזהרת מרומנטיקה, הרי ברור שהחיים היו קשים. אם הייתי נולדת בטעות חלוצה הייתי בטח בורחת ליפו, לאיזו עליית גג, לכתוב מכתבים לאור נר, או להתווכח בלהט על העתיד של האומה באיזה בית קפה. אבל הם דווקא נראים מבסוטים בתמונות, מחייכים, שזופים, חיים את המזרח תיכון בעידן אחר. ואולי על כוכב אחר.

כפר יהושוע 2

נחום גוטמן - נאום מעל מגדל מים שאיננו עוד
המדריך מדבר על האדריכל שתכנן את המקום. ועל האנדרטה לזכר הנופלים. התקופה הזו מעוררת בי מועקה סתומה, אני מעדיפה סיור בתל מקראי, או בחפירה ארכיאולוגית. מצד אחד זה קרוב, כאילו רלוונטי לחיים היום ומצד שני רחוק, ספק-רלוונטי.
אני שקועה במחשבות. ברקע הג'יפים הפרטיים שנוסעים מכיוון ההרחבה של היישוב לעוד יום עבודה.
המדריך שולח אותנו לראות פיקוס גדול, שהוא מכנה "עץ המכשפות". חצי משועממים, אנחנו הולכים לראות על מה מדובר. לפני שאנחנו מספיקים להיכנס לעלווה הענקית של העץ עובר בחור על טרקטור, מציל את הכבוד החקלאי של המקום, מניף יד ואומר "אם אתם רוצים לראות את הגן הבוטני הכי יפה בארץ לכו קצת קדימה". לא היה צריך הרבה יותר מזה כדי לעורר אותנו. הלכנו לראות. כמה מסלעות מטופחות עם צמחים ופרחים. איש מבוגר, בבגדי עבודה (בא לי לכתוב שהוא חבש כובע טמבל אבל אני כבר לא בטוחה) מעמיד גדר מפלסטיק. "סליחה, אנחנו מקורס מורי דרך, אמרו לנו שכדאי לראות מה יש לך פה".
אילן טל לא ממהר. הצמחים יצמחו גם אם הוא ייקח את הזמן. הוא מסיים את מה שהוא עושה, מתון מתון ומציג את עצמו. עשר הדקות שבילינו עם אילן היו הרגעים הכי מלמדים, מעוררי השראה ומחשבה במשך כל היום. הוא מגדל 450 מינים של צמחים. מנביט זנים נדירים שמגיעים אליו מבורות לוץ שבדרום ועד לרכס החרמון. בודדים הצמחים שלא נכנעו לטיפול שלו ולא נבטו. הוא מראה לנו שרכים, גיאופיטים, פעמונית הצלצל, אשבל זהרי – שמות עבריים יפים, יפים לפחות כמו כפר יהשוע, מרחפים באוויר. הוא מושיט לי גבעולים של צמח בשם מתנן ואומר לי "תקרעי, זה כל כך חזק שלא תצליחי". הוא צודק כמובן, אני מחייכת, הוא מתבל בקצת תנ"ך:

  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן, אִם-יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים, אֲשֶׁר לֹא-חֹרָבוּ--וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי, כְּאַחַד הָאָדָם.  וַיַּעֲלוּ-לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים--אֲשֶׁר לֹא-חֹרָבוּ; וַתַּאַסְרֵהוּ, בָּהֶם הָאֹרֵב, יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן; וַיְנַתֵּק, אֶת-הַיְתָרִים, כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל-הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ, וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ".
זה ברור שהוא מאז, מהימים ההם שאני כנראה הייתי בורחת מהם לעיר. והוא עדיין כאן, הולך בין הערוגות, שותל ומשקה, מדבר על הצמחים כאילו כל אחד מהם הוא הילד הפרטי שלו. "את אלה, אתם רואים? הם כועסים עליי שהעברתי אותם מהדלי, בגלל זה הם לא נובטים השנה". "הנה, מזה היינו עושים תה בטיולים בשומרון. אתם יודעים בכלל מה זה טיולים בשומרון? לא , הא?".
מצרים על הפתאומיות של הפרידה, עזבנו את המדריך האמתי ורצנו לאוטובוס לפני שהמדריך האחר בורח.

מרחביה, נהלל

כאן, בקיבוצים ובמושבים האלה נולד האתוס, הנרטיב, המיתוס המכונן ושאר הכינויים שמתארים את הסיפור של הישראליות החלוצית, הפועלת, האשכנזית והלבנה על פי רוב. מגדלי מים מתפוררים, סילואים משובצים באנטנות סלולריות וצריפים עזובים הם נוף קבוע, שחוזר על עצמו כמעט בכל המקומות הללו. ברבים מן היישובים יש מוזיאונים קטנים, דלי תקציב, עצובים קצת. הפנסיונר התורן, שמי יודע אם גורלו שפר עליו בקיבוץ שאיננו עוד קיבוץ, מגיע לפתוח את המקום. ריח של ספרייה ישנה, של חדר לא מאוורר, של סיפור ישן מכה במי שנכנס. על הקירות פוסטרים פשוטים, תמונות מוגדלות. הרבה קרקעות עד האופק, נופים חקלאיים שוממים.
השחקן בסרט שהפיק המוזיאון מתאמץ, מתחפש כל רגע לדמות אחרת, כאילו חושש שהצופים יברחו לו.
שוב אני שואלת את עצמי מה הקווים שקושרים אותי לסיפור. מה בין 1929 ו-2013. ומתמלאת במועקה הזו, בפקעת הלא מותרת הזו של היסטוריה, אקטואליה, פוליטיקה, אז והיום. אבל פתאום נזכרת באילן טל, שהאתוס הציוני לא יכול היה למצוא לו שם הולם יותר. אילן זקן נטוע בקרקע, אבל חדש, רענן, בדיוק ההפך מהמוזיאון הזה.

ולסיום אזמן את עמיחי:

"תמונה צבעונית של חורש עם סוס מתחילת המאה
באחת ממושבות יהודה, תלויה על קיר בית קיץ
במדינה רחוקה מעבר לים. ובחוץ כר דשא רחב
מוקף פרחים, ועל הדשא עומד כיסא ריק.
ואמרתי אל עצמי: שב עליו. שב וזכור,
שב ושפוט, אחרת ישב בו אדם אחר
לזכור ולשפוט. והיה מה שהיה לפני שעה
והיה מה שהיה בתחילת המאה במושבה ההיא,
והיו עצים שעליהם רעשו ברוח
והיו עצים שעמדו בדממה. והרוח
אותה הרוח. והרעש והדממה בעצים.
ומה שהיה ומה שיכול היה להיות
הם כלא היו, אבל הרוח אותה הרוח
והכיסא אותו כיסא לזכירה ולשיפוט
והחורש בתמונה ממשיך לחרוש את הדברים
שהיו מעולם ולזרוע דברים שלא יהיו לעולם".



2 comments:

  1. יפה מאד. גדלתי באחד ממושבי העמק וחשתי את הניכור שאותו את מתארת עוד אז. כיום הם מוכרים את הכל כמו עוד סיפור, עם אנימציה רהוטה וחוברות פעילות מגניבות, ויש תחושה כי הזמן שבין חוויית הדבר לבין תרגומו לנרטיב העתיד להיות מסופר מתכווץ והולך. אבל אולי זו רק אני, שאף פעם לא חשה ממש קשורה למציאות המוסכמת.

    השבמחק
  2. או מתכווץ והולך, או מתרחק והולך...זה מזכיר את מי שיודע שהוא לא צודק, אז הוא צועק חזק יותר. ככל שמתרחקים ויש יותר ספקות ושאלות צריך לצעוק יותר חזק.

    השבמחק