על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 2 באפריל 2013

ארכאולוגיה של הנפש ופסיכולוגיה של בניינים


מאז שעברתי ליפו זה משגע אותי.
אני מסתכלת עליו מבחוץ, מסתובבת סביבו, בוחנת. כבר בהיתי בו בבוקר וגם בערב, בסוף השבוע וגם באמצע. אם אפשר היה לעשות Stalking לבניין כבר היו עוצרים אותי. באמת פלא שאף אחד מהדיירים עוד לא התקשר לשוטר הקהילתי להתלונן שאיזו בחורה ממושקפת מסתובבת באופן תמוה מול הבניין בפורייה 1.
גם ברחוב סגולה כבר הספקתי להסתובב כמה פעמים; לא מצליחה להחליט, סגולה או פוריה, פוריה או סגולה.
היום החלטתי לעשות מעשה וניגשתי לחנות שנראתה הכי עתיקה בסביבה, חנות לחיתוך מדבקות, מגובבת כזו, מפעם.


הוא הרים את הראש מעל השולחן והתבונן בי מבעד לרעמת שיער מאפירה.
הוא בטוח יידע, חשבתי.

"יש לי שאלה ממש הזויה".
"אם היא כל כך הזויה אולי את לא חייבת לשאול".
כמעט התחרטתי אבל ראיתי שגם הוא התחרט, אז המשכתי.
"בשנת 97' היה כאן בסיס של הצבא, הסתובבתי כאן קצת. אולי אתה זוכר איפה זה היה".
"בואי אני אראה לך".
יוצאים החוצה.
הא! פורייה! ידעתי.
"נדמה לי שזו הייתה לשכת גיוס. וגם מבנה מנדטורי לפני כן. עכשיו זה הפרויקט שאת רואה".

אמרתי תודה יפה והוא חזר להיות רכון מעל המדבקות שלו.
עוד סיבוב אחד לוודא שהוא צודק. הנה, כאן בפתח הייתה הכניסה גם אז ופה עמד ש"ג אדיש. עם הפרצוף הנצחי הזה של הש"ג "מה תקעו אותי פה-השניות לא זזות-מתי כבר אני יוצא הביתה". ושם בפנים היה חדר אוכל אפלולי, אולם צר וארוך עם תקרה נמוכה.
אני מציצה דרך הכניסה הנעולה ורואה פטיו עם אמנון ותמר באדנית חצץ גדולה.
קצת ימינה היו מדרגות עם מרצפות צבעוניות שעלו עד הקומה השלישית. הכול היה מוזנח, מתפורר, מעוטר בשלטים מהוהים "חייל שפר הופעתך" וצבע מתקלף. כנראה שהצביעה האחרונה באמת הייתה בתקופת המנדט. בקומה השלישית היה חלון עם תצפית על המוסכים של דרום תל אביב וטלפון מטכ"לי שחייגתי ממנו למקומות שאפילו את שמם אני לא זוכרת.

מוזר היה לא למצוא את המקום הזה, שנבנה עליו בניין חדש ובלע אותו כמעט לגמרי. כמו להיאבד במסדרונות של חלום בדרך הביתה. להכיר את הדרך אבל לתעות בכל זאת. היה או לא היה. החלמתי אז או שאולי אני חולמת עכשיו.
זה פוסט קצת מזדקן, אני יודעת. כשהייתי ילדה תמיד נשמע לי אקזוטי כשאמרו  "כאן היה קולנוע מאקסים" באמצע רחוב הומה שאין בו זכר לקולנוע. היום אני פתאום מבינה את התחושה - לאסוף זיכרונות על מקומות שעדיין קיימים. כאילו אני הופכת לחפירה ארכיאולוגית, אוגרת שכבות של מידע חסר ערך, מלבד לי עצמי.
ומה לגבי אנשים מבוגרים באמת. שזה קורה להם עם פנים ושמות. העולם נותר אותו עולם אבל מאוכלס פתאום בשכבות אנושיות חדשות.

אולי בגלל זה הבניינים המתפוררים של יפו מהפנטים אותי.

מישהו הניח יסודות, יצק, בנה שורה אחר שורה של לבנים, או ערם כדי חרס עתיקים בערימה צפופה. ועכשיו הכדים מנותצים בתוך הקירות, פנים וחוץ מתהפכים.

מישהו הניח ברזלים בתוך הבטון. צינורות. מדרגות, מעקות. קשתות לעיטור. כתובת מעל המשקוף.  

מישהו נכנס לבית.
חיים שלמים היו כאן, אפשר לראות זה בקירות. וורוד, אחר כך כחול. 

מישהו עזב את הבית.

ועכשיו הפוך; כחול הופך וורוד, הטיח מוותר ונחלש ואז הלבנים, הקירות ואחר כך הברזלים, העורקים, השלד. 
מה הלב בדימוי שלי אני לא יודעת.
כמו ציור של דיסקציה בספרי רפואה.
כמוני שזוכרת.
הבית מתמלא עד גדותיו רק כדי להתרוקן, להתפורר, לחזור להיות שכבה על האדמה.

הרי רק היא זוכרת באמת.



תגובה 1:

  1. יפה תארת את ארכיון הנפש כתל המתעקש על קיומו ואת הבניין הפיזי כזכרון מוטל בספק.

    השבמחק