על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום ראשון, 14 באפריל 2013

מתנות ליום השואה


בשנים האחרונות רעדו לה הידיים נורא.
כבר לא שינתה הסריגה, שהיא דבקה בה כל כך הרבה שנים כדי לאמן את האצבעות; סורגת מול הטלוויזיה, ליד החלון, בישיבה, בעמידה. בשכבה ובקומה.
גם כתב היד על הצ'קים של בנק לאומי רעד. רעדה גם החתימה האירופית, המסולסלת, ששרבטה בעט הפרקר שקניתי לה. את הסט, עיפרון מכני ועט, היא שמרה ליד פנקס הצ'קים גם כשהעטים בחנות כבר מזמן הפכו לחד פעמיים. והעולם השתנה פעם, פעמיים ושלוש מסביב מחוץ לחלון הדירה הקטנה והסגורה שלה.
הצ'קים הכחולים היו רוטינה כזו, בראש השנה, סוכות, חנוכה. ביום ההולדת. ולפעמים גם בל"ג בעומר או שבועות. היא חיה מקצבת זקנה, סבתא. קיום קטן, בודד, זרוק מחוץ לחיים הציבוריים, מחוץ לכל מה שהוא לא מוסיקה קלאסית, ספרים ו"שרבוטים"; כך היא קראה לסיפורים שהייתה כותבת. תמיד בבריחה, תמיד נמלטת, תמיד במלחמה.
עם הצ'קים הגיעו גם מתנות, סוודרים, צעיפים, כובעים סרוגים צבעוניים בעבודת יד. מאלתרת לפי חוברות סריגה מגרמניה שקנינו לה בסטימצקי. תופרת בובות חייכניות מחוטים וסמרטוטים. מרעיפה עלינו ארטיקים, דייסות סולת, עוגיות מהמדף הכי יקר בסופר.
אני לא זוכרת מתי היא התחילה לחלק לנו צ'קים ליום השואה. מה אומרים לניצולת שואה שנותנת לנכדים שלה צ'ק של מאתיים שקלים ליום השואה? בהתחלה כעסתי, אולי אפילו החזרתי את הצ'ק בהפגנתיות, אני כבר לא זוכרת. אבל היטב אני זוכרת את המבוכה; איך סבתא שלי, ניצולת שואה, מבזה ככה את יום השואה. את השואה. איך היא, שאת סיפוריה שמעתי בפירוט מגיל צעיר (מדי) – יכולה לעשות כזה מין חוכא ואטלולא מהשואה.
אבל אז רצתי לענייני, אולי הקראתי משהו בטקס בתיכון ורציתי שייצא יפה. אולי התכוננתי לבחינת בגרות. איכשהו עברתי לסדר היום ואפילו התרגלתי, בשנה הבאה כבר גיחכתי, עדיין במבוכה קלה "הנה הצ'ק ליום השואה".
אמרתי לעצמי שזו דרכה להזכיר שכל יום הוא יום השואה, שהיא לא זקוקה לטקס.
הייתי משוכנעת אז (ואני עדיין משוכנעת היום) שהיא מעולם לא עמדה בצפירה בבית לבדה. רק אתנו, בשבילנו, כשהיינו בסביבה.
בדיעבד אני רואה בזה רבדים שלא ראיתי אז.
מה שנותר אתי מהטקס המוזר של סבתא, ללא מילים ומבלי שיהיה צורך להסביר הוא הנתינה, האקט של לחלוק את המעט שיש לך עם המעט שיש לך. וגם הבוז לכל מה שהוא ממסדי, נפוח, משדר ברמקול של המהפכה.
כל החיים הן רבו, היא ואימא. אבל בדבר הזה הן היו דומות. בצפירות אימא עמדה תמיד כדי לצאת לידי חובה, מניחה לרגע את הסיגריה בצד, מחכה שייגמר בפנים חתומות. פעם ראינו בטלוויזיה את טקס הדלקת המשואות והיא אמרה, ברגע של פתיחות לא אופיינית "טקסים לא עושים לי טוב".
אולי צריך היה לחוות מדינה קומוניסטית מזרח אירופית אחרי מלחמת העולם השנייה, כדי להתרחק מפתוס וממילים גדולות כמו ממכוות אש.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה