על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 6 ביוני 2013

על שמותייך עיר דוד



חקל דמא - בין סילוואן לאבו תור
כשהתחלתי את לימודיי באוניברסיטה אי אז, ועברתי מהעיר המדברית המנומנמת למטרופולין הירושלמי, חקרתי אותו ללא הרף, על פינותיו, חצרותיו ובנייניו – דרך הרגליים. אולי זו הייתה דרכי ליישם את המשפט הידוע של האימהות באשר הן – "את, חמודה, תלמדי רק דרך הרגליים".
אחד העניינים הראשונים שמשך את תשומת לבי כמהגרת טרייה היה השמות.
גיא בן הינום הבהיל אותי בקרבתו הלשונית לגיהינום ובסיפורי קורבנות האדם העתיקים שכנראה התרחשו על מדרונותיו. היה קל מדיי לדמיין שם, במיוחד בערבי חורף, מן מולך ענק שלא יודע שובע ובלועו בוערת אש איומה. התרחקתי הלאה לעמק רפאים, שגם הוא לא עשה עמי חסד גדול, בטח לא אחרי שבדקתי ומצאתי שהרפאים היו יצורים קדמונים ענקיים ששמם קשור בחולי ומוות. ומהם נולדו רוחות הרפאים שרודפות אותנו, כמובן.
חשבתי שאמצא נחמה במקום אחר, אז חזרתי דרך העופל להר הצופים. זה כבר לא שינה שאופל, מלשון אפלה יש לאיית באל"ף ולא בעי"ן. מזל שלא ידעתי ששמו של נחל קדרון, שלידו צעדתי, נגזר גם הוא מקדרות, חשכה, על שום טומאתו והקברים העתיקים הרבים שבו.
אתמול נזכרתי בימים הירושלמיים הרחוקים הללו עודי פוסעת ל-חקל דמא, שלא ברור אם שמו נשמע מאיים יותר בארמית המקורית או בתרגום לעברית – שדה הדמים. ואם עוד לא הצלחתי לשכנע אתכם במגמה, דעו לכם שפניי היו מועדות למבנה צלבני שהוקם בחקל דמא לפני מאות שנים ושמו המלבב בעברית הוא לא אחר מאשר "בית העצמות".
פיר להשלכת גופות
ירדתי מהר ציון לתוך סילוואן, חוצה קו שקוף ובלתי נראה מהמרכז התיירותי, מן הסדר והרחובות החצובים אבן - אל מזרח ירושלים ורחובותיה המתפוררים. עשן טאבון, גללי עזים. פחונים, סמטאות צרות, חומת ההפרדה מציצה מהאופק. אני לא לבד כאן, מקום שהעיר נפרמת. אני נזכרת בחנה של עמוס עוז (מ"מיכאל שלי") ובאיום שעולה אליה העירה מהואדיות הללו, או בהגר, של א.ב יהושוע, שמטפסת דרך הר הזיתים לאוגוסטה וויקטוריה.  
חקל דמא הוא שדה שומם בין אבו תור לסילוואן, שלפי המסורת נרכש בכספי הבגידה של יהודה איש קריות. בתקופת הצלבנים השדה הפך למקום שמעלה להיקבר בו והוקם בו מבנה מרשים עם חללים רבועים חצובים בסלע, מעין צינורות, שדרכם ניתן היה לזרוק את גופות הנפטרים. הצלבנים האמינו שגוויות שמוטלות בבית העצמות מתרוחחות (עוד מילה עברית מנחמת, הופכות מבשר לעצמות) במהרה ומבלי שיותירו ריח. אפילו טרחו ושלחו הנה אנייה מפיזה שתאסוף מעט עפר כדי לפזר בבתי הקברות באירופה הלחה והאפלה של ימי הביניים.
מדבר בעד עצמו
אם עדיין לא החלטתם להצטרף אליי לסיור במקום, שמעולם לא בוצעה בו חפירה ארכיאולוגית מסודרת, אספר לכם שנהגו לקבור בו עד 1890. קשה, עד בלתי אפשרי שלא להבחין בו בשברי עצמות מתגוללים הנה והנה. בעלי העיניים החדות והסקרנות הנקרופילית יבחינו גם בכוכי הקבורה הרבים שמפוזרים במתחם, מהם קדומים בהרבה לימי הביניים ובפתחם עיטורי אבן נאים. המקום מוזנח וחרב ונראים בו שרידי חפירות שוד ופיח משריפות של נוודים. מי יודע אילו ממצאים מסתתרים כאן, בתוך הכוכים, מאחורי קורי העכביש.

רוח טובה נושבת ממזרח ומדרום. הרוח שוות נפש, לה לא אכפת שגדרות, שמריבות, שערבים ויהודים. בין סילוואן ואבו תור, הר הבית וכיפת הסלע מציצים מזווית זרה, הפוכה. הרומנטיזציה של העיר מפחידה אותי הרבה פעמים. בוודאי כשהיא פוגשת פוליטיקה. אבל אודה ולא אכחד שלפעמים אני בעצמי מפגינה, אולי בגלל השמש הקופחת של יוני, רמזים לסינדרום ירושלים. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה