על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

ערב חג, דרום תל-אביב.

המאווררים על תקרת בית הדואר הישן חרקו.
אם כי ייתכן שמדובר בפריט שאני בודה מדמיוני, מכיוון שהוא כל כך התאים לאותם הרגעים.
נכנסתי בפתח, עברתי את השומר המנומנם וניגשתי למכונה האוטומטית שאמורה להדפיס מספרים להמתנה בתור. ניסיתי לגעת במסך ולייצר לי מספר, אבל המכונה לא הגיבה. הייתי צריכה להבין את הרמז, להסתובב אחורה ולהמשיך בענייני אבל החלטתי משום מה להתעקש ולשלוח את המכתב הרשום שיכול היה בשקט לחכות על השולחן. 
ניסיתי גישה אלימה יותר עם המסך האוטומטי. מישהי אחרת שבדיוק נכנסה פנימה הצטרפה להסתערות. זה לא עזר. נער שכבר עמד לפנינו בתור ניגש ובלי לאמר מילה חבט במכונה חבטה אחת מדויקת.
המכונה פלטה את הפתק הקטן והנכסף -  168.
התבוננתי במחשב שמעל עמדות השירות. אלי ומריאנו שדדו אחד את השני בסמטה בעיר העתיקה. מעליהם הבהב המספר 145. אחכה, החלטתי, מה יש. מה שטוב לעובדים הזרים של דרום תל אביב ולזקנות שהגיעו מהתור בקופת חולים – טוב גם לי. הבחורה שעמדה לידי, 169, התבוננה במסך יחד אתי ואמרה "נראה לי אני מנקה את הבית וחוזרת".
התיישבתי. המספרים לא זזו. אלי ומריאנו המשיכו לשדוד ולהישדד ברפטטיביות ובלי להתעייף. לידי ישב איש מבוגר עם שפם מטופח וקפל של גיהוץ במכנסי חאקי ארוכים. הצצתי בתעודת הזהות שהוא החזיק ביד. מוסטפא. בקה אל גרבייה. יליד חדרה, 1947.
המספרים באמת לא זזים. אני מנסה לחשב כמה עמדות עובדות, כמה המספר שלי רחוק וכמה זה עוד ייקח ומתייאשת באמצע. מעלעלת בעלון הקהילה הפיליפינית בתל אביב. על השער משפחה שקיבלה תעודות זהות ישראליות, מצטלמת בשמחה לא מוסתרת. לידם, כאילו במקרה, באותיות צהובות וגדולות, מספר של עורך דין.
המספרים זזים קצת אבל אז נתקעים מחדש. בחור בגופייה לבנה ופסי שיזוף של חולצה קצרה נעמד ליד הדלפק, עוקף את כל התור. הוא מחזיק קסדת אופנוע, יש לו ציפורניים ארוכות בכל אחת מן הזרתות והוא שעיר. אני רושמת לעצמי הגעלות. אישה גבוהה על עקבים, עם שיער קצוץ ניגשת אליו ושואלת "אבל למה אתה לא מחכה בתור כמו כולם?".
ההמתנה המשועממת הופכת להצגה וכמעט אפשר לשמוע איך כל האולם נדרך.  
"מה את מתערבת בכלל" הוא מסנן אליה. היא לא מוותרת. הוא צועק חזרה: "כוס אום אומו. כוס אמק ערס. תיזהרי ממני".
מישהי אחרת מתערבת בשיחה.
"שאני לא אשבור גם לך את הקסדה על הפרצוף".
עכשיו אני ממקום מושבי מתערבת, מתרגזת עליו בעצמי: "'אשבור לך את הפרצוף'? קצת יצאת מפרופורציה, לא?". הוא מסתכל עליי במבט מזרה אימים ומסובב את הגב. הוא מסיים את ענייניו עם הפקידה. בזמן שהוא הולך חלק מהאנשים מביטים אחד בשני, נרעשים מגסות הרוח או עושים את עצמם.
כולם שומעים את האופנוע מניע מחוץ לדואר ומתרחק. השעמום והריקנות חוזרים. 155. בוהים באייפונים. מישהו מאחוריי מסביר בטלפון, בצעקות, איך להרכיב איזה מתקן – בורג בורג, אום אום. אני נושמת עמוק כדי לא להעיר גם לו.
מסתבר שהבחורה שהתכוונה לנקות את הבית, 169, נמצאת כאן עדיין, מחכה. כי עכשיו נכנסה מישהי בלונדינית, חבטה במכונה, לקחה מספר והתיישבה לידה. "הי מה נשמע!". "את לא מאמינה מה הולך פה. שעה אני מחכה. מה באת לעשות?". הבלונדינית מראה לה מכתב. "אני אשלח לך, חבל על התור".
זה כבר היה יותר מדיי בשביל 160, בחור מקריח, בגופייה כחולה, שנעמד עכשיו מול הקהל ביציעים. "זה נראה לך הגיוני מה שאת עושה. קומבינטורים. זאת מדינה מסריחה של קומבינטורים".   
אחת הפקידות פונה לקהל. צלצול גואל קטן, אבל לא בשבילי: "כל מי שבא לאסוף דבר דואר שיגיע הנה". חלק מהאנשים קמים. לידי יושבת בחורה רזה בחיקו של החבר שלה ומבקשת מהתור החדש, מכל ברי המזל – את המספרים המודפסים. היא אוספת את המספרים, שואלת את מי שעדיין ממתין בתור מה המספר שלו ומעניקה מספר חדש, יותר שווה. "עכשיו אתם חייבים להיות נחמדים", היא פוקדת.
הלופ של אלי ומריאנו משתנה. עכשיו זו פרסומת למשחק אינטראקטיבי חדש לסבתות ונכדים, לרכישה בדואר במחיר מבצע. אני מפסיקה לבהות במסך הגדול ועוברת לקרוא חדשות בסלולרי. התור שלי מגיע. כשאני מתקרבת לעמדה 3 עומדת שם מישהי צעירה, עם שיער צבוע ואודם אדום מדיי ליד איש אחד זקן וכפוף. היא בדיוק סיימה לשלם חמישה חשבונות חשמל. הוא ביקש ממנה קצת כסף, היא נתנה. עכשיו הוא מברך אותה בערבית. היא לא מבינה מילה אבל עונה לו "תהיה בריא". הוא ממשיך לברך אותה והיא שוב עונה "תהיה בריא". הטקס חוזר על עצמו שוב ושוב, היא סבלנית, לא מתעייפת.
הפקידה מרימה ראש מעל המחשב. "הוא בא לכאן הרבה. היום הוא נראה ירוד קצת. את לא מאמינה איזה חשבון הוא יודע לעשות בראש. הוא עושה חשבון יותר מהר מהמחשב שלי".
סיימתי. שלחתי. יצאתי סוף סוף לאוויר המהביל של הרחוב. הלכתי לקנות ככר לחם. חציתי פארק ומדשאה קטנה. בפינת המדשאה ישבה אישה מבוגרת על חתיכת קרטון מלוכלכת והביטה בי במבט המוכר הזה, שרואים הרבה פה בדרום תל אביב, ויש לו רק הגדרה אחת. תחינה.
היא עיוותה את הפנים בחיוך משונה ואפשר היה לראות שהיא זקוקה לטיפול שיניים. היא הולכת לבקש ממני כסף, ידעתי.
"תסלחי לי, מה השעה?"
אני נבוכה לרגע.
אני מתעשתת ומביטה בשעון: "שתים עשרה ועשרה".
"חג שמח שיהיה לך", היא מברכת אותי.
אני ממשיכה ללכת, קונה לחם וחוזרת באותה הדרך. האישה שוב מתבוננת בי במבט הנזקק, המתחנן, אבל עכשיו אני כבר יודעת.
"תסלחי לי, מה השעה".
"רבע לאחת", אני עונה וממשיכה ללכת, משאירה אותה מאחוריי, בובה שבורה על קפיץ.




תגובה 1: