על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 22 במרץ 2014

גם אני רוצה להיות גיבור בצבא ההגנה

תמיד בטיולים השנתיים כשהגענו למדרגות סלע גבוהות הבנים מיהרו קדימה ועזרו לבנות לעבור. מושיטים יד, מרימים תיק, מראים איפה להניח את הרגל. אני הייתי דוחה את העזרה הזו בבוז, לא מבינה למה העובדה שאני בת הופכת אותי למן נכה, מוגבלת, פחדנית, שלא יכולה לקפוץ ממדרגת סלע בגובה של מטר או לרדת מסולם גבוה. הייתי מקפצת אחרי המדריך בקלילות, עוקפת את הבנים, יורדת מסולמות ברזל באורך של עשרות מטרים בלי להניד עפעף.
בתיכון חשבתי שאהיה לפחות המח"טית הראשונה של הצנחנים – בת בכורה, פליזרית לא קטנה ושאפתנית לא פחות. תרומה לחברה דרך שירות משמעותי בצבא הייתה חלק מהעולם שגדלתי בו, משהו מובן מאליו, שכולם סביבי עושים ולא מהרהרים אחריו (הרהורים כמו: למה, האם אפשר אחרת, את מי זה משרת, האם זה בשבילי בכלל). אז מה אם הם בנים ואני בת, חשבתי אז, אני הרי בכושר וחכמה יותר מרובם. לא פחות מאליס מילר, שבדיוק הגישה אז את הבג"ץ המיתולוגי נגד שר הביטחון.

כמובן שהמערכת הגדולה, האטומה והמטומטמת של צה"ל חשבה שיותר נכון לשלוח אותי להיות פקידה בבסיס תחמושת נידח בדרום. כשהתאוששתי מהעלבון, אחרי שישה חודשים מייסרים ברוח המדברית של ירוחם – כל עוד רוחי בי, יצאתי לקורס קצינות.

חלפו רק חודשים בודדים ומהבירא עמיקתא שהייתי בו נסקתי פתאום למה שהיה נראה לי כאיגרא רמא – הנה אני עומדת להיות רל"שית של תת אלוף חשוב, לנהל מטה של סגני אלופים ; בחורה צעירה עם ארון אחד על הכתפיים, זה הכול. איזה מזל שיש את הצבא, חשבתי אז, שהופך אותנו בגיל 19 לכל כך הרבה יותר בוגרים ואחראים מבני גילנו המקבילים בחו"ל. אז אולי פספסו אתי בהתחלה, אבל עכשיו כנראה הבינו שאני יכולה לתרום הרבה יותר מאשר בבסיס  התחמושת ההוא.
הייתי גאה בדרגות, בסיכת המ"מ שלי. עבדתי קשה בשבילה, בשביל ציון מעולה בבראור, בשביל ציון לשבח מהמ"מית.

הגעתי מצריפין עם הדרגות החדשות (שטרחתי לשפשף, שיהיו פז"מניקיות) לבסיס של האוגדה אי שם בדרום הארץ. הלשכה הייתה מבנה קומותיים נפרד, עם דלפק גדול של הפקל"שיות (שאני אמורה להיות המפקדת שלהן, כמה מוזר. הן נראו לי די סנוביות), המון מכשירי טלפון (ירוקים, אדומים) ומסכי מחשב שגם בזמן אמת נראו עתיקים ומאובקים. והמטבחון כמובן, זה שמכינים בו את הקפה. אני נזכרת עכשיו בקפה, במשקעים של הבוץ בכיור, בבקשות מסובכות שהפקל"שיות היו מעבדות במהירות שיא – עשר כוסות קפה, חמש בוץ, אחד בלי חלב, עוד חמש נס, סוכרזית, לא רותח. ולא לשכוח להתקשר למטבח ולפקוד שיביאו ללשכה כיבוד. ומהר, כי התחילו כבר.    

אחרי שעשיתי טופס טיולים קיבל את פניי התא"ל, חדש גם הוא. לפני שנכנסנו למשרד שלו עברנו במבואה קטנה, שעתידה להיות החדר שלי. יומן גדול היה מונח על השולחן ושני טלפונים. קיוויתי שאני עומדת להיות מועילה, מוצלחת ואולי אפילו אהפוך להיות אשת סוד של המפקד, כמו הרבה מהרל"שיות האחרות.
הוא נעצר רגע במבואה ומביט על הקיר. אני משתדלת לא לתת לזה להפריע לי, אבל אני קצת בסטרס מהדרגות שיש לו על הכתפיים, החרב הזאת והפלאפל שלידה. אני יודעת שהוא לחם בכמה מלחמות ונחשב איש נועז מאוד. הוא הקצין בדרגה הכי גבוהה שראיתי עד היום.
הוא מרים את היד ומחווה תנועה לעבר הקיר "את רואה את אלה"? אני מתבוננת. רואה עשרות תמונות ממוסגרות ומהן מציצים אליי שמות מוכרים, מהמור"קים, מהפלמ"ח, מחידון ידיעת הארץ. אלופים, רבי אלופים, פוליטיקאים בכירים.
"כולם עשו פה כל מיני דברים על השולחן הזה עם הפקידות שלהם, את יודעת".
אני לא עונה. מעבירה הלאה כאילו לא שמעתי את זה בכלל, כאילו זה לא יצא לו מהפה, זה הרי באמת לא מתאים שזה ייצא לו מהפה, איש כמוהו. ואולי בכלל הבנתי אותו לא נכון. Delete ומהר.

מה מחזיר אותי לשם עכשיו? הכתבה הזאת. כבר היו דברים גרועים מזה בשנים הרבות שחלפו מאז שהשתחררתי מהצבא, אבל הבנליות של הסיפור הזה החזירה אותי הישר להוויה הזאת – של המדים, הקפה, הגברים הנפוחים עם הדרגות, הנהגים וכמובן, מרחפת מעל כל זה, נוכחת כמעט תמיד, ההטרדה המינית.

הימים והחודשים נקפו. הפכתי להיות בדיוק למה שרציתי - למי שלא מסתדרים בלעדיה, לציר של הלשכה, למנהלת של הלו"ז ושל הרבה יותר מזה. מוקפת פלאפלים למכביר, מזמינה טיסות למפקד על חשבון משלם המסים משדה תעופה לשדה תעופה, מרימה מטוס וטייס לאוויר בהבל פה, בטלפון אחד לקריה.
נשאבתי כל כולי למציאות דחוסה ויומיומית של נסיעות בכל הארץ, טלפונים נונסטופ, אקשן. הייתי צעירה וחסרת ניסיון והוא היה מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות. לאט לאט, כאילו בחיבה, ידיים נשלחו לעברי לאחורי הרכב, איפה שנהגתי לשבת. רק ליטוף קטן, כאילו כלום.  
תמיד קפאתי, התעלמתי, כאילו זה לא קורה לי, לא בי הוא נוגע. היום אני חושבת שזה הרגיש כמו גל של כפור שמזדחל כל פעם מחדש. אבל הוא עובר וחמש דקות אחר כך הולכים מסביב לזה כאילו כלום לא קרה. ובאמת, מה כבר קרה. לא ניסיתי להסביר לעצמי, לא התעמקתי, ידעתי שמשהו לא בסדר אבל ניתקתי את זה ממני, המח"טית של הצנחנים, החיילת הגיבורה.

אני לא לבד

כמה חודשים אחר כך התלוננה נגדו מישהי מפקידות הלשכה. זומנתי כעדה לבירור אצל אחד המפקדים שלו. לא היו הרבה שנשאו דרגה גבוהה ממנו כמובן. אז העדתי עדות קפואה מול הקצין הזה, שנראה לי כמו חצי אלוהים. הרי לפני כן ראיתי אותו רק בטלוויזיה.
לא שיקרתי – אמרתי שלא ראיתי כלום מכל האירוע שהיא תיארה וזו הייתה האמת לאמיתה. את החיילת שהתלוננה לא אהבתי, חשבתי שהיא קצת מעצבנת, ילדותית, אבל ניסיתי להזיז את זה הצידה – האופי שלה לא שייך, אני כאן כדי לאמר את האמת, אמרתי לעצמי. לאורך כל הדרך נמנעתי מלקשור את כל הסיפור הזה אליי, כאילו זו שנוגעים בה היא מישהי אחרת, במן הפרדת רשויות מופרעת ומופרכת גם יחד.
הקידום שלו נתקע, היא הועברה למקום אחר. הוא הפך להיות ממורמר, רדוף. כולם הלכו סביבו על ביצים, כאילו הוא זה שנפגע. אני המשכתי והתעקשתי שלא לצייר את הקו הישר שמחבר את שתי הנקודות.

אם את שומעת אותי, אי שם, אני מצטערת. שהתייצבתי לצד מי שפגע בי ולא נגדו. שהתנכרתי למי שנפגעה כמוני וגם לעצמי.

הרבה שנים אחר כך התביישתי בזה, אבל היום אני לא כועסת על עצמי. יודעת שהפסיכולוגיה האישית שלי והחיבור הקטלני שלה עם העולם והנורמות שגדלתי בהן לא אפשרו אז אחרת.
אני הייתי המצטיינת, החיילת, הקצינה, בת האדם. עשיתי הכול בשביל להוכיח שלא משנה שאני אישה, כי אני שווה בכל דבר למצוין שבגברים. אבל המפקד, הגיבור בצבא ההגנה, החזיר אותי במחי יד (כן, במחי יד) למקום האחד שהייתי מסוכסכת אתו – זה של האישה.

איך אני מסיימת פוסט כזה?

אפשר לדבר על זה שמדובר במקרה קלאסי של ניצול יחסי מרות, להתבונן על זה מזווית משפטית ואנליטית. אפשר וגם רצוי לכעוס, כעס יוקד, מזוקק, כזה שסחבתי אתי שנים מסוימות בחיי. על הניצול, על עליבות הנפש.  
ואי אפשר שלא להעריך את האישה הצעירה הזו בסרטון, שהתגובה שלה כל כך פשוטה, ישירה, בוטה ונכונה. רחוקה שנות אור ממי שהייתי אני בגיל 19.
ואולי בכלל צריך לצעוד צעד אחורה, לכל הרגעים שבהם אבות ואימהות צעירים ושוחרי טוב משתתפים בעיצוב הדור הבא של הנשים.
אז ממרומי גילי של היום, כמעט כפול, אני קוראת לכולכם, אימהות ואבות – תפסיקו לגדל ילדות טובות ונחמדות. גדלו ילדות אסרטיביות, חכמות. דברו אתן על גבולות, על מה כן ומה ממש לא, על יחסי כוח בין גברים לנשים, על מהו באמת שוויון. ועל אומץ לסרב, אומץ להרים את הקול ולאמר את האמת בקול רם וברור. 





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה