על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 26 באפריל 2014

פוסט שטחי על שתי ארצות ושדה תעופה אחד

 (דרום) צרפת

צרפת, העיירה Eze שלחופי הריביירה
בשנים האחרונות יוצא לי לבקר בנסיבות משפחתיות לא מצערות במיוחד בדרום צרפת, וליתר דיוק בפרובנס. לא רחוק מחופיה של הריביירה, איפה שהנשים לובשות בגדי ים של פראדה, הגברים נוהגים במכוניות ווינטאג' והכל מוגזם קצת ; מדושן, נוצץ וחטוב או לפחות מנותח בידי מיטב הפלסטיקאים. השמש ים תיכונית ונעימה, המזרקות מתיזות סילוני מים וקשתות קטנות של צבע נשברות לכל הכיוונים. השדרות רחבות, הבניינים הם ממיטב האדריכלות האירופית של המאה ה-19 והם מקשטים את השדרה בצבעי פסטל משובבי נפש. אפשר בקלות לדמיין את השיער המתנפנף של בריז'יט ברדו בקבריולט פתוחה, לצלילי איזה שנסון.  
כשמתרחקים קצת מהריביירה ועולים לכפרים הקטנים שמעל קאן וניס מגלים עיירות קטנות וציוריות שמתחבאות בחורש של אלונים ואורנים. בריכות שחייה מנקדות את צלע ההר פה ושם. מזג האוויר מושלם, מדי פעם יורד קצת גשם והאוויר מתמלא בריח של עצי ערמון ודולב רטובים. ריח בלתי-ישראלי בעליל. בעיירה Grasse יש ריח של בושם ברחובות ; מאות שנים שיש כאן תעשיית בושם משגשגת (במולדת המקלחות הצרפתיות חייב להיות בושם טוב, אחרי הכול).
היין בסופרמרקט עולה ארבעה יורו והוא משתווה ליין במאה שקלים לפחות בארץ. הגבינות מושחתות ואפילו את הגבינה הכי פשוטה אפשר היה להוציא מהאריזה ולמכור בארץ כ-"גבינת בוטיק עם נגיעות פחם מהעזים הטבעוניות של חוות הבודדים בהר חוטמית שבנגב" או משהו כזה. אבל אולי חוש הטעם שלי מוטה קצת כי אני בפרובנס, אחרי הכול.
בקיצור, עם כל האירוניה כיף מאוד בריביירה. שיחקתי טניס, אכלתי טוב ואפילו לא שילמתי על הלינה. טיילתי קצת בשבילי החורש שמחברים בין העיירות, מתפעלת מהפריחה של אפריל. ההרים של הריביירה פוגשים את החוף במפגש נופי די דרמטי וחלק מהעיירות הקטנות מרהיבות ממש - כמו שביליה היפים של  העיירה הימיביניימית Eze שבתמונה. אבל את העבר ובטח את חשכת ימי הביניים קשה לדמיין בנוף הזה ; הנוף מאוד יפה אבל הרגיש לי נעול מדיי, מסודר וממוסחר מדיי ולא מותיר מספיק מקום לדמיון להיכנס.

(צפון) ספרד

ספרד, פארק לאומי Albera, חורבה ונוף
גם כאן תיירים, אם כי בעונה הזו בעיקר ספרדים, גם כאן ריביירה - אבל אחרת בתכלית השינוי. החופים סחופי רוח, סלעיים ומחורצים, כמעט ללא התערבות אנושית בקו החוף. הנוף ים תיכוני כמו בצרפת, הצמחייה דומה, אבל חוץ מזה הכול שונה. משהו באדריכלות חם יותר וההשפעות הלא אירופיות ניכרות לעין ; יש כאן יותר קשתות, הצבעים רכים יותר. הרבה לבן ותכלת, פחות אבן חשופה.
ההרים מתנשאים גבוה למדיי מעל הים והמדרונות מכוסים טראסות עתיקות, עצי זית ופריחה צהובה ופרועה של קידה שעירה שרואים גם בכרמל בעונה הזו. זו לא נקודת הדמיון היחידה, אגב, משהו בנוף, באנשים ובצבעים (וגם בצבעים של האנשים) הזכיר לי את הארץ. ושמא בגרסה משופרת, בלי לכלוך כמעט, בלי גסות רוח ורעש.
הייתי תיירת מצטיינת ולמדתי שה-Costa Brava  וההרים שמעליה היו לאורך כל ההיסטוריה המעבר הרגלי הנוח ביותר בין צרפת לספרד. אפשר היה לראות גם בעין לא מנוסה ששבילי ההרים שבהם פסעתי שם, חוצה חורבות של מנזרים ובתי חווה, הם נוף עתיק. כך סיפרו גם שלטי התיירים (בקטלונית) – הנה כנסייה מהמאה ה-10, או מבצר בנדקטיני מימי הביניים.
אבל המרשימים מכל היו הדולמנים (שולחן אבן – בברטונית עתיקה). מבנים מגליתיים (מאבני ענק) בשבילי ההרים, שאנשים הציבו כאן באלף החמישי לפני הספירה, לפני כ-7000 שנה. בדרך כלל זו אבן ניצבת על שתיים מאונכות, כך שנוצר בפנים תא קטן. חלק מהדולמנים התפרקו במהלך אלפי השנים שחלפו. כולם כוסו צמחייה וחזזיות.  
מי היו מציבי הדולמנים בספרד, שנחשבים להיות מן העתיקים בעולם? מה הם עשו כאן? מדוע טרחו לסחוב בלוקים גדולים ולהציב אותם זה על זה?
האמת היא שדולמנים באופן כללי הם חידה לא קטנה. תרבויות עתיקות שונות ברחבי העולם הציבו אותם, מקוריאה, דרך הודו ואירלנד, ישראל (רמת הגולן), ירדן ועוד ועוד. חושבים שהם שימשו לקבורה, אבל ההוכחות לא חד משמעיות.
שני חצאי דולמן, ספרד
בכל מקרה הם נותרים בנוף כעין תזכורת לתרבויות הללו שאינן, שעברו דרך ההרים והמישורים לפני כל כך הרבה זמן. אני מנסה תמיד להבין מה זה שמרגש אותי בכמה אבנים ניצבות זו על זו, בשרידים העתיקים והחשופים הללו, שהם לא פסיפס ולא בית, לא כלי חרס נאה וגם לא עיטור מגולף באבן. כל פעם אני משיבה אחרת, היום נראה לי שאלו הפרופורציות שיש לרגע לקיום שלי בתוך ים הזמן, זערוריות, צנועות ומוגבלות. עולה בדעתי גם העובדה שעם כל תחכומנו, אלפי שנים אחר כך, אנחנו לא הרבה יותר חכמים כשאנו פוגשים את המוות. מציבים מבנה אבן משלנו וממשיכים הלאה.  
ספרד סיפקה שפע הזדמנויות לדמיון להיכנס ולספר סיפורים. ועוד לא אמרתי דבר על הביקור במבצר הקטלוני-בנדיקטיני היפהפה, Saint Pere De Rodes אחרי טיול ביער רטוב. בערפל שעטף את המצודה היה אפשר לשוטט בקלויסטר הריק של המנזר וכמעט לשמוע את המזמורים של הנזירים שמתו מזמן.

ציריך, שוויץ, שדה תעופה

אם חשבתם שעד עכשיו אני עושה עוול לצרפת או ספרד אז יש בזה משהו. ברור שהכול נובע מחוויותיי, שחלק מהן מקריות לחלוטין. ברור גם שאפשר לדמיין תסריט שבו הייתי חווה את צרפת או ספרד לחלוטין אחרת. הכול בערבון מוגבל מאוד וחסר כל תוקף שאינו סובייקטיבי ואישי.
אז עכשיו אהיה קיצונית עוד יותר ואספר על שדה התעופה בציריך שבו עצרתי בדרך חזרה.
נוף בערפל. חורבת אפסיס במבצר שמעל מצודת Saint Pere de Rodes, קטלוניה
הטרמינל אפור-שחור עם פלטות מעץ מלא פה ושם. הרבה זכוכית, המון אור חודר מבחוץ. אני חייבת לשירותים ומוצאת אותם בקלות רבה. נכנסת. אין פה איש ניקיון אבל כנראה שהוא הרגע הלך. המראות מבריקות ואין אפילו שלולית קטנה אחת של מים ליד הכיורים. מיותר לדבר על חיישנים וטכנולוגיה, ברור שהכול אוטומטי, כמעט כמו בחללית.
אני נכנסת לתא השירותים וגם שם הניקיון מופתי. ליד האסלה יש מיכל קטן עם אלכוהול, למי שרוצה להשתמש במושב. לא נעים לאמר אבל המושב יותר נקי מזה שאצלי בבית. אני נזכרת איך כילדה היו מכסים לי את המושב בנייר טואלט, שתמיד זז הצידה איכשהו. אני מודה שהאהבה שלי לדברים לא מושלמים ולמקומות שבהם הדמיון יכול להיכנס לא חלה על שירותים ציבוריים. אין על השירותים השוויצריים המושלמים האלו ברגע הזה.
שטפתי ידיים. לסבון יש ריח יוקרתי. אני בדרך לביקורת הדרכונים.
מחכה בצייתנות אחרי הקו הצהוב, זה שבארץ חוצים תמיד. הפקידה קוראת לי ואני ניגשת. היא בערך בת 50, מאופרת קלות, לובשת מדים כחולים ורשמיים. אני מושיטה את הדרכון. היא פותחת אותו ומדפדפת. היא מדפדפת שוב ומתבוננת בי במבט מוזר.
"את מישראל. מתי הגעת לאירופה"? היא שואלת, באנגלית טובה. אני נבהלת לרגע, מפשפשת במעשיי בשנים האחרונות ותוהה אם משהו מהם אמור היה להגיע לאינטרפול.
"נכנסתי לפולין ב-12 לאפריל ואמורה להיות חותמת" אני עונה.
היא שוב מדפדפת ואז נעצרת. אני רואה שהיא לא מרוצה.
"It's all upside down" היא אומרת במן תרעומת משונה.
לוקח לי רגע אבל אני מבינה. זה הדרכון הישראלי, שכיוון הכתב בו הוא מימין לשמאל, שמרגיז אותה. אני מסבירה לה שככה זה עובד בעברית אבל נראה שההסבר לא ממש מניח את דעתה. היא מטביעה חותמת, מחייכת אליי בהקלה מסוימת (נפתרה החידה שהפרה את שלוותה) ונותנת לי ללכת.
אני פותחת את הדרכון ומגלה שהיא צודקת אבל שלאף אחד לא היה אכפת מזה קודם.
המצרים הטביעו לי חותמת ראשונה ועקומה באמצע הדרכון שהיה אז ריק. האיטלקים שמו לב שהדרכון הפוך והטביעו אותה בהתחלה (מהצד שלנו). לצרפתים בכלל לא היה אכפת ולפולנים כנ"ל. אבל האישה מציריך הטביעה חותמת ישרה כמו סרגל בעמוד האחרון של הדרכון, במן מחאה על הכיוון של הדרכון המשונה שלי, כאילו אומרת "ככה זה צריך להיות".
כשאני עולה על המטוס מחלקים ידיעות אחרונות ועיתון בגרמנית בלי תמונות.
הבחור שיושב לידי נועל סנדלי שורש ועושה דווקא עם הלפטופ כשהשוויצרים של סוויס מבקשים בנימוס לכבות בהמראה ובנחיתה. הקפטנית של הטיסה פונה לקהל הנוסעים בהודעות המקובלות. לא ממש מחזה שכיח בטיסות אל על, איפה שהקפטנים אכלו מאותם מסטינגים בצה"ל (או שחו באותן בריכות בחצרים).

הנחיתה בישראל לא חלקה, יש קצת זרמי אוויר. הבחור שלידי מעיר משהו על הקפטנית שנוהגת ומגחך.

אני מתאפקת לא להפיל לו (בטעות) את הלפטופ. 

אחרי איסוף המזוודות אני מתבוננת מחוץ לחלון הטרמינל ומסתבר שהחליפו את הפרסומת של הקוטג' שהייתה כאן תמיד. "גינדי החזקות - הבית שלך בישראל" כתוב על שלט הפרסומת הענק. 
אני כובשת דחף לעשות סיבוב של מאה שמונים מעלות וממשיכה בכל זאת. 
   


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה