על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שישי, 30 במאי 2014

פה ושם בא"י

 

כפר בירעם - ארכיאולוגיה צעירה
ביהדות הקריאה בשם מתחילה את הבריאה, האמירה (של אלוהים) היא שבוראת את האור, שזורח מתוך החושך שעל פני התהום. כך מתחיל היקום להיפרט, דבר גשמי אחרי דבר גשמי, מתוך דברו של האלוהים (דבר – הוא דבר גשמי, אבל גם דבר האל, דו המשמעות של הבריאה טבועה בשפה).
מהם הדברים ללא שמם? מהו הדבר ללא הדובר? איזה קיום יש לשולחן, לשמש, או לדולפין, בנפרד מהשם שאותו הוא נושאים, בנפרד מהצליל ומן ההד שהצליל מעורר בנפשנו. זה לא רחוק משאלה פילוסופית ידועה אחרת ; שאלת קיומם האמתי של הדברים מחוץ לעולם החושים. אם אני עוצמת עיניים, האם העולם עדיין קיים? האם העובדה שפקחתי את עיניי אלפי פעמים והוא עדיין היה שם, יכולה ללמד אותי שהוא יהיה שם גם להבא? "האם עץ נופל ביער מחוץ לטווח השמיעה שלי משמיע קול"? נהוג לשאול בגרסה אחרת, אבל אפשר לפרק את המשפט הזה, כמו בסיפור על החכם מחלם ששלח מברק הזמנה לחתונה וחסך במילים עד ששלח דף ריק ; האם עץ נופל ביער מחוץ לטווח השמיעה שלי משמיע? ולהמשיך האם עץ נופל ביער מחוץ לטווח השמיעה שלי? וכך הלאה עד שהמשפט יתרוקן ויישאר רק "האם עץ" ואז "האם" ואחר כך שקט שאינו משמיע קול.
אם היינו יכולים להיכנס לרגע קט למוחו של רך נולד, או לשוב לעידן שלפני השפה, אולי היינו יכולים להשיב על חלק מהשאלות הללו. אבל בחיים הקצרים האלה, שבהם אנחנו נוצקים לתוך השפה אחרי כמה חודשים של חסד (או שהיא נוצקת לתוכנו) אנחנו נדונים לחיות עם היחס החמקמק שבין השמות והדברים שהם מייצגים, יהא קיומם האמתי אשר יהא.

בני אדם מאז ומתמיד ידעו את הכוח שבשמות. מחברי כתבי המארות המצריים, לפני 3500 שנה, ניפצו חרסים ועליהם שמות ערים כנעניות. חרס שבור, שם שבור – כך האמינו, הוא מארה על ראשה של העיר האמתית.  
היהדות מעניקה שם לרך הנולד אחרי ברית המילה, בתום שמונה ימים של קיום חסר שם. בטקס הברית, כמו גם בטבילה הנוצרית, הילד יוצא מתוך איזו אלמוניות היולית, מהיות יציר הבריאה וגוף האישה והופך לשם, להקשר, לחלק מקהילה, תקופה, סיפור. הילד הופך לשייך, כי אקט השיום הוא גם אקט של בעלות, הצהרה על ברית, קשר.
בתרבויות מסוימות ילד קשור לשם אביו, באחרות שמו יזכיר גיבורים מיתולוגיים, נופים, פרחים. גם כשהשם לא יזכיר דבר מן העתיק והמיתולוגי תהיה בכך אמירה שיש בה ניסיון התנתקות מהעתיק, מהמקומי.
רבים מביננו שאינם דתיים בהכרח, מייחסים משמעות הרת גורל, כמעט דתית, לשמו של ילד.

בכנס באוניברסיטה

יש המון כאלה באוניברסיטה ולרוב אני לא מספיקה לפקוד אותם, די לי בניסיון להגיע לכל השיעורים שאני רשומה אליהם, שלא תמיד עולה יפה. אלא שלפני שבועיים הסתובבתי במסדרון מדעי הרוח ועיניי נחו על שמו של פרופ' מירון בנבנישתי, שאמור להרצות בכנס שהנושא שלו הוא 'שיום' – הענקת שמות למקומות בא"י ופועלה של וועדת השמות הממשלתית.
ספרו האוטוביוגרפי האחרון של בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן", מלווה ומטריד אותי תכופות בשנתיים האחרונות. בנבנישתי היה מראשוני המדברים (הרבה לפני הספר) על מדינה דו-לאומית דה פאקטו ועל מחיקתו של הקו הירוק בשיגעון הבנייה וסלילת הכבישים של מדינת ישראל בשטחים. בנבנישתי אומר בספר הזה דברים רבים שלא נוחים לאזנו של השמאל הישראלי הקלאסי ובמידה רבה חובר רעיונית עם אנשי ימין שמדברים על אותם דברים ממש. אבל זה ראוי לפוסט נפרד.

בין שיעור לשיעור, הצלחתי להגיע לכנס.
סלמה 1
בנבנישתי וויתר על הגינונים האקדמיים והתחיל את ההרצאה בנימה אוטוביוגרפית. הוא סיפר כיצד ניגש, כחוקר צעיר, למלאכת שרטוט המפה הצלבנית של ארץ ישראל. בעבודה סיזיפית הוא סקר 9000 שמות מקומות בא"י שהופיעו ברישומי ה-PEF  (הקרן הבריטית לחקר פלסטינה) ועבר על תעודות רבות מהתקופה הצלבנית. רישומי הקרן הבריטית הכילו את השמות הערביים של המקומות שרווחו בתום המאה ה-19, ומתוך חלקם, בעבודה סבלנית, ניתן היה לעתים לדלות את שם המקום הצלבני לפני תשע מאות שנה.
הצלבנים שלטו בא"י למשך תקופה קצרה, שהפרידה בין שתי תקופות מוסלמיות. הם נטלו את השמות המקומיים ובתערובת של דמיון ומיש-מש מסיפורי התנ"ך והפולקלור המקומי, הם העניקו שמות למקומות – כאוכב אל הווא, שהוא כוכב הרוחות בערבית (כוכב הירדן) הפך לבלבואר. תל א-סאפי, או "התל הבוהק", הפך ל-"גארד בלאנש", המשמר הלבן (תל צפית של היום). לאחר זמן קצר נקרעה השמיכה הצלבנית מעל הארץ והשמות הערביים חזרו. חלק מן השמות החדשים-ישנים המשיך לשמר את שמות המקומות העבריים העתיקים. ג'יש הוא גוש חלב של המשנה והתלמוד, ס'בע היא שבע מהתנ"ך, ספורייה היא ציפורי ועוד כהנה וכהנה. בני האדם מתו והתחלפו שוב ושוב, אימפריות קמו ונפלו – אבל הצלילים והשמות הוסיפו לרשת זה את זה.   
ברשימה בת 9000 השמות שסקר בנבנישתי הופיעו שמות של ואדיות, עצים, ערוצי נחלים, קברי שייח', קברי צדיקים. השמות, כך לדבריו, היו שירה של ממש – לנחל, לעץ, לאבן. חלקם רמזו לאגדה שקשורה במקום, כמו אבו שושה, שמשמעו בלורית. היו גם חיות ; כל מנעד החיות שהיה בארץ וחלקו נכחד מאז, הונצח בשמות. בני אדם שהתהלכו במרחב הזה ובאחרים, משך רוב ההיסטוריה, לא התניידו במטוסים או ברכבות. הם הלכו ברגל, או נסעו באמצעי תחבורה איטיים כמו חמור, או כרכרה. בעולם כזה הנוף מצומצם, קרוב וטבעי שסביב כל נקודת ציון נטווה סיפור, שמהדהד בצליל ושם.

התנועה הציונית הבינה יפה את הכוח שבשמות וכיבוש הארץ, "ידיעת" הארץ, היו גם כיבוש המפה הערבית ומחיקתה. היה זה בן גוריון שאמר ללא כחל ושרק "כפי שאיננו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ כך איננו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם".
בתהליך ארוך שהתחיל עוד קודם להקמת המדינה, שונו כ-1000 מתוך 9000 השמות לשמות התנ"כיים הקודמים, עד כמה שאפשר היה לשער, לחקור ולעתים לנחש לפי השם הערבי. דווקא כאן נשמרו במידה רבה האורגניות, הרצף, הקרבה לצלילים המקוריים ולגלגולים המאוחרים. אלא ש-8000 השמות האחרים, שלא רמזו לשכבה העברית הקדומה, שונו במהלך ארוך ומאומץ של וועדת השמות, לא פעם באורח מלאכותי לחלוטין ואפילו מטעה – תל אלקאסי הפך לאלקוש, אעפ"י שנחום האלקושי שייך בכלל לעיראק. עיראק סוידן הפכה לצירוף חסר המשמעות "איי סוידין". מסמיה הפכה ל"משמיע שלום", ולמה ללכת רחוק, רחוב סלמה, הפך לצורה Shalma, שם של כפר יהודי שהיה לפי הכתובים בימי בית שני באזור גוש דן. בשלטים מסוימים התקשו עם הצורה הזו והפכו את שם הרחוב לשלמה (המלך). במקרה הזה השינוי מעולם לא הגיע להגייה הרווחת, שנותרה "סלמֶה", כמו שם הכפר שהרחוב הוביל אליו לפני 48'.
כמובן שהניסיונות הללו היו מאמציה של חברה מגויסת לכבוש את הארץ כיבוש תרבותי, להחזיר  עטרה ליושנה, לקשור חוט שניתק שנים רבות קודם לכן. באקט הזה של הציונות יש משהו אלים מאוד, חד ואפילו נואש, איזה ניסיון ליצור זיקה בין המהגרים הרבים, העולים החדשים, שהגיעו הנה מארצות שונות, משמות ונופים אחרים לגמרי ולהציע להם סיפור שאפשר להתחבר אליו דרך הגיאוגרפיה. השמות החדשים של הארץ, לצד המחיקה הפיזית של הכפרים שהיו קיימים עד 48', כתבו את מפת הארץ מחדש תוך שהם מוחקים את השכבה הקודמת, על התפתחותה האיטית והפלאית. את זה בנבנישתי לא אמר, אבל כמובן שהאקטים הללו מכוננים בשטח בדיוק את מה שהיה האתוס של הציונות – ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.
  
בקונפליקט כמו בקונפליקט?

אחרי בנבנישתי הגיע תורו של מומחה אחר לשיום, או בלשון האקדמיה, טופונימיה. פרופ' יוסי כץ, גיאוגרף מאוניברסיטת בר אילן, ראש הקתדרה ללימודי קק"ל. בהתחשב ברושם הראשוני השטחי בהחלט שעשה עליי הפרופסור חובש הכיפה והטייטלים שהוא נושא, הנחתי שהנה הדברים הולכים ונעשים מעניינים.
אחרי שחלק לבנבנישתי את מיטב השבחים המקובלים, כץ הציג את עמדתו בכמה משפטים ברורים.
הכול נכון וזה באמת לא בסדר (מנקודת מבט מדעית), אמר כץ. אלא שהניסיון למחוק שמות אופייני לכל חברה בקונפליקט, כך באנגליה ואירלנד, כך גם בקפריסין. ולא להתבלבל רבותיי, אנו עדיין בקונפליקט, מה גם שהצד השני לקונפליקט נוקט את אותה הטקטיקה.
הוא לא הלך צעד הלאה, מפאת כבודו של בנבנישתי אולי, אבל בעצם התכוון לאמר – העמדה שלך טהרנית, צדקנית, יושבת על הגדר, מתעלמת מהעובדה ששני הצדדים נלחמים על התודעה, על הסיפור. כמובן שכאן עלתה על דעתי האמירה של יאסר עבד רבו שהטיח בציפי לבני שהפלסטינים הם בעצם הכנענים המקוריים, בבחינת "אנחנו היינו פה קודם". חשבתי על השם שמוסלמים רבים נוהגים לכנות בו את הר הבית, "ההיכל המדומיין", כלומר מקדש שלמה המדומיין. בנקודה הזו הוא ללא ספק צודק, התביעה לבלעדיות, בתמונת מראה, מולידה התנגדות וניסיון למחיקה חוזרת.
סלמה 2
כץ שינה כיוון ונתן את הדוגמאות הידועות של השמות העבריים שלא תפסו. קוממיות שמעולם לא מחקה את טלביה, מורשה – שמעולם לא מחקה את מוסררה. היה קשה להבין למה הטיעון הזה בעצם משיב, אבל ברור שהוא מצביע על העוצמה של השם ועל החיבור המסתורי בין שם ומקום, שלפעמים תופס ולעתים הפרקטיקה מקיאה אותו מחוץ לשפה ולגיאוגרפיה.
רשמתי לפניי שאם בנבנישתי משדר טהרנות, כץ משדר מן אפולוגטיקה לוחמנית. 
לבנבנישתי ניתנה שוב זכות הדיבור. לרגע נראה היה שיתקשה להשיב לטיעון הזה, שמטיח בו: זו פוליטיקה מול פוליטיקה. לא עניין לחובבי צמחים ושירה.
בנבנישתי, לא אדם זעיר ממדים, נעמד במקומו ואמר "אני ההר. אני הוואדי".

להחליף תקליט

במהלך החודשים האחרונים, וביתר שאת ברצף של ימי הזיכרון ויום העצמאות, מלווה אותי אותה תחושה ; שחייבים להחליף תקליט. כי במותם ציוו לנו את החיים, כיבוש הנוף האלים בישובים וכבישים, שיטות חומה ומגדל ואום שמום, תעשייה בסגנון נלבישך שמלת בטון ומלט – כל אלו מצלצלים כמו תקליט שחוק, צורם, שאנחנו לא יודעים במה להחליף ונותנים למנהיגים שלנו קארד בלאנש להשתמש בו נגדנו.
"אנחנו בקונפליקט" או בתרגום פוליטי "לנהל את הסכסוך" לא מציע לנו דבר. חוץ מסטטוס קוו אלים, מכוער, שמתנהל הרחק מטווח העין של רובנו. גובה מדי פעם חיים, שאנחנו נעשים אדישים אליהם יותר ויותר. מונע מהמקום שבו אנו חיים להיות מה שהוא יכול היה להיות אלמלא.
אינני נביאה שבדיעבד. אינני יודעת אם המדינה הזו, שהייתה נס לרבים כל כך, הייתה קמה אילו היו בן גוריון ואחרים פועלים אחרת (על אף שעניין השמות והכפרים מאוחר כמובן להקמת המדינה). אבל אני יודעת היטב שזו כבר לא השאלה - הרי המדינה קמה והיא עומדת לא רע על הרגליים. הסכנה האמתית שאורבת לנו היא לא ההכרה בטעויות או ניסיון לשנות או לתקן – לשאול את מי דרסנו בדרך ואיפה חטאנו ואשמנו. הסכנה האמתית היא להמשיך בדיוק ככה, עוד ועוד מאותו הדבר.

סוף

סלמה 3

לפני שבוע הייתי עם קבוצה בבית הכנסת העתיק בברעם. בית הכנסת, חורבה עתיקה ומטופחת, ממוקם מספר מטרים מארכיאולוגיה צעירה מאוד – חורבותיו של הכפר המרוני ברעם, שתושביו נתבקשו ב-48' ע"י צה"ל לעזוב אותו ומעולם לא הורשו לחזור. חרף החלטת בג"צ משנות החמישים, חרף וועדות שונות שקבעו שיש לעשות כן.
די רחוק מהתקשורת ומתשומת הלב הציבורית, חזרה קבוצה של תושב המקום לשעבר, שגרים היום במקומות שונים בצפון, להתגורר בכפר הנטוש, סמוך לכנסיית הכפר שנותרה שלמה. אלו לא מגורים ממש, אלא יותר מן מאחז, כמה אוהלים, שמיכות וקומקום. "מפת הנכבה" תלויה על הקיר. שנים רבות הם נמנעו מלהשוות את סיפורם המיוחד לזה של פליטי 48', מטעמים ברורים – והנה כעת חלקם עושים זאת בריש גלי. ברור שגם זו תגובה שכנגד.
ליד הכנסייה תפס אותי בזרוע אחד הזקנים שישב מתחת לעץ אלון. ראיתי שהוא נסער. "הכתובת שהראית לקבוצה בבית כנסת. שתדעי שזה אח שלי חרט אותה שם בשנת 1946". לא עניתי לו. לא היה טעם. מה אספר לו? שחוקרים אנגלים היו פה בסוף המאה ה-19 וקבעו שזה בית כנסת? שהכתובת מזכירה שמות עבריים מהמאה ה-3 לספירה? שכל הגליל העליון המזרחי מלא בבתי כנסת עתיקים?
לא עניתי. רק חשבתי כמה טוב היה אם כולנו היינו מבינים שהדבר הנצחי היחיד ; וגם זה בערבון מוגבל, הוא ההר, הוואדי, חורשת האלונים והאדמה החומה.
האדמה ששמה מכיל את שמו של האדם ותכיל בעוד זמן לא רב גם אותי וגם אותו.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה