על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום רביעי, 15 באוקטובר 2014

שני סיפורי מחיקה


רחוב רזיאל, יפו

רחוב בוסטרוס הווארד, תחילת המאה ה-20'
מונוגרמה מחלידה - אלכסנדר הווארד


רחוב רזיאל 2013

רחוב רזיאל (ובהמשכו דרך אילת) הוא הגבול ההיסטורי בין ת"א ויפו ולמרות הג'נטריפיקציה הדורסנית שיפו עוברת בשנים האחרונות, הוא עודנו אחד הגבולות השקופים והבוטים במרחב העירוני. עד 1948 נקרא הרחוב המתפורר, שהוקם כבולבארד האירופי הראשון בארץ ב-1896 - רחוב "בוסטרוס-הווארד". החלק הראשון על שם נג'יב בוסטרוס והשני על שם איסכנדר עוואד (שהוא גם אלכסנדר הווארד, חבר מסדר הבונים החופשיים, אבל זה ראוי לסיפור נפרד), שניהם ערבים-יפואים שתרמו מממונם לבניית הרחוב. הרחוב אכלס (עד שהתחיל הסכסוך הלאומי להתחדד) סוחרים יהודים לצד ערבים.

דוד רזיאל המנוח הוא ממפקדי האצ"ל והוא מסמל באורח לא מקרי בכלל את קו פרשת המים של העיר במאי 1948, שהפך את יפו מעיר ערבית גדולה שעוברת מודרניזציה מואצת לעיר מהגרים קטנה, חרבה ונשכחת מעין ומלב. זוהי החצר האחורית של העיר, שגילתה את עצמה בשנות התשעים כעיר לבנה ומודרניסטית, פנינה אירופית שנחתה כאן הישר אל תוך החולות של הלבנט [ועל כך ראו בהרחבה אצל שרון רוטברד, בספרו "עיר לבנה עיר שחורה"].
  
אני עוברת די הרבה במשולש שבין רחוב רזיאל, הדואר ושדרות ירושלים, מתבוננת בבניינים שגוועים לאט, בצינורות מחלידים, פיתוחי אבן שפעם החזיקו מרפסות, קשתות שנחסמו בלבנים, רשתות מתכת שנועדו למנוע מפולת. יש לא מעט אירוניה בעובדה שכמה מן המוסדות החשובים של התנועה הציונית (המשרד הארצישראלי של ארתור רופין, הגימנסיה העברית) התחילו פה, ברחוב המתפורר הזה, במרחב המעורב, הלבנטיני והקונפליקטואלי של יפו. פה לא הכריזו לשימור, לא הציבו שלטי מתכת או ערכו תערוכת באוהאוס (הסגנון הבינלאומי נוכח גם ביפו, לצד סגנון אקלקטי של שנות ה-20'). כאן כבשו את הרחובות, מחקו את השמות המקומיים והחליפו אותם בשמות של מפקדי האצ"ל ורבנים מתקופת המשנה והתלמוד. אחר כך שכחו.   

בבית מלאכה ישן ברחוב, חלל גדול וישן עם קמרון יפה, גר ע', גבר בן ארבעים בערך, ערבי-יפואי. אני נתקלת בו כשהוא מראה לשני תיירים את הבניינים ברחוב ומספר על בוסטרוס ועל הסוחרים שעבדו כאן פעם, בימים טובים יותר. ע' הוא מן היסטוריון של הרחוב – יודע לספר מה היה היכן, איזה בעל מלאכה עבד איפה, מי ייצר מגבעות ואיפה היה הרוקח.

אני לא חוקרת אותו, אבל לא מופרך שהוא כאן על תקן 'פולש בעצימת עין' של העירייה, שומר שפולשים נוספים לא ייכנסו לבניינים האחרים, המטים לנפול. על כמה בתים ברזיאל תלוי שלט "בכינוס נכסים". אפשר להניח שכאשר יסתיימו פה ההליכים המשפטיים, פינוי הדיירים המוגנים, הריסת הנכסים המסוכנים, הנכסים שברחוב רזיאל יתחברו לרצף מלונות הבוטיק שנבנים עכשיו ביפו, או שתתווסף עליהם קומה אקסקלוסיבית שמשקיפה לחוף, שגם ממנו מפנים עכשיו פולשים היסטוריים (חלקם נמצאים במקום שנים ארוכות ומוסיפים למקום חן ואופי).

ע' מראה לי, כפי שאני מראה בהדרכות לפעמים, את חזית הכניסה המרשימה לנכס של אלכסנדר הווארד בתחילת הרחוב. זו חזית אבן יפה, עם כתובות בטורקית (באותיות ערביות), באנגלית ובעברית. רואים שמישהו כאן השקיע ממיטב כספו בשנת 1896 כדי ליצור חזית פסוודו-רומית מכובדת וקוסמופוליטית. בעברית כתוב "שלום על ישראל", באותיות לטיניות "Chavalier Alexander Howard" (האביר אלכסנדר הווארד) ומסביב טורקית בקליגרפיה ערבית מסולסלת.
ע' אומר לי:

חזית הנכס של הווארד 
"שמעתי אומרים שהוסיפו את ה'שלום על ישראל' אחרי 1948".
"מי שמבין באבן רואה שבחלק הזה זו לא אותה אבן".

הנה הפוליטיקה כפי שהיא מיתרגמת לשפת הרחוב, הנה הסיבוב של הבומרנג ההיסטורי כשהוא חוזר אלינו חזרה. במילים אחרות – לא ייתכן שערבי יפואי הציב כאן כתובת בעברית בתחילת המאה, ולא רק מטעמיו שלו, אלא משום שההיסטוריה הציונית פה מתחילה ב-1948. במקרה הזה, כך לפי הגרסה הזו, טרחו והניחו כאן אבן אחרת בשביל ליצור חזית "כאילו עברית" ועתיקה יותר.

מחיקה מולידה הכחשה חוזרת ומחיקה חוזרת. הסיפור מוליד את המשכו שלו, המעגלי עד כאב. סוג של חד גדיא.

גזר-אבו שושה

תל גזר נמצא בעמק איילון, היום בין ת"א וירושלים אבל מאז ומתמיד במקום טוב באמצע. המיקום על הדרכים ההיסטוריות (דרך הים ודרך ההר) הפך את האתר ליעד נחשק ואסטרטגי להקמת יישוב בעולם העתיק. זו אחת הסיבות שבתל גזר מצאו ריכוז של 26 ערים שונות, מתקופות שונות, מגובבות זו על זו ומשקפות אלפי שנות היסטוריה.

נחשפו כאן שרידי עיר כנענית מרשימה עם מפעל מים אדיר, רמזים לשלמה המלך ומבנים מתקופת השושלת החשמונאית. יש פה גם עץ תאנה יפה, שריד יחיד לכפר הערבי הקטן שהיה כאן עד 1948. הכפר איננו עוד, כמו רוב כפרי 1948, אך שמו היה "אבו שושה". גם קבר שייח' היה כאן ושם השייח' "אבו ג'זארלי", דומה במידה מעוררת השתאות לשם "גזר". זו רק דוגמה אחת מני רבות לתופעה הפלאית והמרתקת של שימור השמות, שבן גוריון רתם לצרכיה הפוליטיים של הציונות ופרופ' מירון בנבנישתי כותב עליה בהרחבה (הנה פוסט קודם בעניין).

כנראה שמכאן ממש נמלט צ'לאח א-דין דרומה אל המדבר בקרב מון ג'יזאר, מאימת המלך הצלבני בולדווין ואביריו. אלא שזו הייתה רק נסיגה טקטית - כדי לחזור אחר כך כמנצח ולכבוש את הארץ, שדגל חצי הסהר יונף מעליה למשך מאות שנים.   

מי שהעמיד כאן את שלטי ההסבר למבקרים עשה עבודה מצוינת ובאורח שאיננו מובן מאליו באתרי הארץ הוא מיקם שלט במקום שבו עמד הכפר אבו שושה וקבר השייח'. אלא שמישהו מן המבקרים שהרעיון לא מצא חן בעיניו מחק, תוך מאמץ ניכר, את שם הכפר מן השלט בעזרת חפץ חד כלשהו. שער עיר מתקופת שלמה המלך – מעולה, שרידי מצודה חשמונאית – בפנים. אבו שושה – בחוץ.        

אז מה

אחרי הקיץ האחרון ומציאות הסכסוך שהשתוללה סביב ונדמה בקול דממה דקה (מטרידה לא פחות מן הרעש), יכול להיות שהזווית שלי נראית צדדית ולא חשובה. אלא שמתחת לפני השטח של האלימות (שלעולם יש בה משהו לא מוסבר ושרירותי) נמצאים הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. ההדרה מן המרחב, היד שמוחקת את השלט, ע' שמדבר עם תיירים ברחוב, השם מוחמד שנעלם מהסטטיסטיקות של משרד הפנים - הם רק הקצה הפיזי של תהליך נפשי-קולקטיבי עמוק שבו לארץ האמתית, 'המלאה והפתוחה' כמו שאומר עמיחי, זו שהיא סך כל התרבויות שחלפו בה - אין בכלל קיום.  




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה