על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

לפגוש את אלוהים לרגע בגשם

בדרכי חזרה מסיור אני חולפת ליד כנסיית פיטר הפרנציסקנית שביפו העתיקה. הכנסייה נעולה על בריח, זו הסייסטה של הנזירים – אבל קבוצה של צליינים עומדת מול דלת העץ הגדולה והכבדה. הם מצטופפים סביב ה-Pastor שלהם, בהתקהלות קצת שונה מזו של קבוצה רגילה ; הם צפופים יותר, קרובים זה לזה. אולי זה מזג האוויר הקריר ואולי דבר אחר.

כנסיית סנט פיטר הרוסית ביפו. צליינית מבריה"מ לשעבר עומדת בין האיקונות
מאי שם בתוך מעיל הגשם שלו ה-Pastor שולף ספר תפילה. חלק מהאנשים עושים אותו הדבר. הוא מתחיל לקרוא, אבל זו לא קריאה בדיוק, אלא משהו שבין דרשה ובין קריאה לאלוהים ולקהל ביחד. Pray, הוא ספק אומר ספק שר, Bless Peter, הוא מבקש כשהוא מדגיש כל אות ואות. המשפטים קצרים, בטון נמוך שבין ציווי והדרכה. 
Amen הם עונים לו מדי פעם, כולם בקול אחד שמרעיד את הכיכר המנומנמת והגשומה. חלק מהם עוצמים עיניים, אישה אחת מחזיקה את שתי הידיים מושטות לצדדים, עם כפות הידיים כלפי מעלה, כאילו מחכה לקבל משהו מהשמיים הריקים והאפורים.

אני והבחור שעובד בדוכן המזכרות עומדים אחד ליד השני ומתבוננים.

זה לא נמשך יותר מארבע דקות. ה-Pastor סוגר את ספר התפילה וכולם עושים זאת בעקבותיו, בבת אחת. הקבוצה, שהפכה לרגע למקהלת גוספל קטנה באיזו עיירה אמריקאית בדרום העמוק, חוזרת לעמוד כמו חבורת תיירים בכיכר היפואית הריקה.

כשהם פתחו הם ספר התפילה יצא מאיזו מגירה פנימית מן Homo Religioso, כמו אלדין מהמנורה. כשהגיע הזמן ללכת הוא התקפל פנימה וחזר למקומו בתוך הנפש.
איזה שער נפתח עבורם, שיעברו בו ויחזרו? ומה המשמעות של המהירות הזאת, המיומנות כמעט, שבה הם מגיעים לשם.

אני מתבוננת פתאום בבחור שעומד לידי.

"קלטת את זה?" (אין כמו תגובה טיפשית כדי להתחיל שיחה).
"לפעמים אני מקנא באמונה הזו שלהם". 

חייכתי ולא המשכנו לדבר, כי הבנתי אותו בדיוק. הוא לא אמר שאין לו אמונה. הוא רק אמר שאין לו אמונה כזו. כי מי שמתפללים ככה לא רק מאמינים שיש אי שם איזה כוח עליון, שיש מטפיזי מעבר לפיזי. הם רואים בכוח הזה משהו אינטימי, שאפשר לקרוא אליו ואפילו לאהוב אותו, ככה סתם לרגע באמצע היום – כמו שמנשקים מישהו שאוהבים פתאום באמצע הרחוב ואז ממשיכים ללכת כאילו כלום.



תגובה 1: