על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום רביעי, 4 במרץ 2015

בין מקום קדוש למקום סתם

בוקר בעכו. 
זאווית א-שאזליה - שיפוצים
התכוונתי לכתוב על החידושים המרשימים, היצירתיים והאמנותיים באולמות האבירים, אבל מצאתי את עצמי משוטטת בסמטאות העיר העתיקה ומגיעה למקומות מעניינים לא פחות. זאווית-א-שאזליה היא אתר קדוש לצ'ופים, הזרם המיסטי של האסלאם. בהקשר המקומי, מדובר בקבוצה קטנה שהגיעה לא"י במאה ה-19' סביב קדוש בשם נור-אל-דין אל ישרוטי וממוקמת בגליל, בעכו ובתרשיחא. 
האדריכלות של האתר יוצאת דופן, כך גם סיפורם של הצ'ופים ותפיסת עולמם. אבל זה לפוסט אחר, או לסיור בעכו שבו אקריא משיריו היפים של גדול המשוררים הצ'ופים ג'לאל א-דין רומי. 
מה שתפס אותי הבוקר היה הכניסה למתחם דתי, קדוש - שבדיוק עובר שיפוצים נרחבים וחלקו מוקם ממש מאפס. הכתובות על ציוני הקבר הקדושים עדיין לא במקום. צינורות פלסטיק מבצבצים, לוחות החשמל חצי בחוץ, הטיח לא גמור והכל ממש באמצע - אפילו הפועלים היו באמצע הפסקת הצהריים.

מצאתי את עצמי תוהה עד כמה 'חוויית הצליין' והעוצמה של אתר דתי נובעות מהיותו מקום פולחן עתיק, מכך שאפשר לזהות חריטות עתיקות של עולי רגל על הקירות, צלבים על עמודי האבן. מכך שאותם סיפורים מסופרים שוב ושוב באותם המקומות. מדמעות, מתפילות.  
באדריכלות מוסלמית זהו 'ריוואק'
טחב, בורות מים, אפלולית של דורות, איך כל אלו משנים מקום?  
מי שמכיר את כנסיית הקבר בירושלים, למשל, יודע כמוני שאין סיכוי, פשוט אין סיכוי - שיש שם לוח חשמל. אין שום ספק שאת החשמל מחוללים הנזירים באיזה טקס עתיק שלקוח מספר מתפורר מימי הצלבנים.    
אבל גם ללא הדמיון המזרחי שלי השאלה נותרת במקומה. 
מה בונה את ה-Sense of place? מדוע מתעוררת תחושה משונה (גם למי שאין לה זיקה אישית לתפיסת העולם הצ'ופית והיא לא 'דתיה' בהגדרות המקובלות) למראה חצי עבודה? כאילו חזיתו של מקום קדוש חייבת להיות אטומה, מקובעת, עומדת מאז ומתמיד. 
אולי כי באופן הזה המקום הקדוש מעורטל, מפורק, אנושי, תלוי זמן והקשר. 
בדיוק ההפך ממה שמקומות קדושים מתיימרים להיות.   
שילוב של תאורה טבעית, ויטראז' ופילטר דרמטי
ובכיוון אחר מעט - האם הצפייה לפגוש משהו עתיק, מנוון, מתפורר, מקורה  בנטיית לב אישית? או שמדובר בעניין של חינוך ורגישות אסתטית? יש פרוטסטנטים רבים שלא יסכימו להיכנס לכנסיית הקבר, יש גם יהודים דתיים שכף רגלם לא תדרוך בקברות צדיקים.
אחד הניסוחים הכי יפים ומדויקים לנושא החמקמק של תחושת המקום (לאו דווקא המקום הקדוש) שייך לסופר שבנעוריי מאוד אהבתי. במקום להתאפר בשחור סביב העיניים ולשמוע מוזיקה גותית, קראתי בדבקות את אדגר אלן-פו, כמו חנונית טובה. 
אז הנה מה שהוא כותב בסיפור הקלאסי 'נפילתו של בית אשר", באחת הפתיחות הכי יפות לסיפור שאני מכירה בשפה האנגלית:


"During the whole of the dull, dark and soundless day in the autumn of the year, when the clouds hung oppressively low in the heavens, I had been passing alone, on horseback, through a singularly dreary tract of country, and at length found myself, as the shades of the evening drew on, within the view of the melancholy house of Usher". 

אדגר אלן פו מתאר את הבית, על חלונותיו הפעורים והריקים, כמו עיניים - ואת החלחלה שהוא מעורר בו. ואז הוא מסכם ואומר: 

"I was forced to fall back upon the unsatisfactory conclusion, that while, beyond doubt, there are combinations of very simple natural objects which have the power of thus affecting us, still the analysis of this power lies among cosiderations beyond our depth". 

ביחסים בין מקום לפרטים שמרכיבים אותו ובין אדם למקום שבו הוא מביט יש לעולם רובד חידתי, לא פתור עד הסוף. 

   
  
  


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה