על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

זרם תודעה חופשי: מלפלנד לר' יהודה הלוי


בחוג הקוטב

עמקים זרועי סלעים זרועי חזזיות, שלגים מפשירים, אשדות של מים מהדהדים בקול שמחריש את האוזניים.  אין כאן איש מלבדי. עורב או שחף חולפים מדי פעם. טחב ירוק, צהוב, אדום-סגלגל. הפרחים נמוכים ועדינים, כמו פתיתי שלג. כאילו גם הם מצטנעים אל מול הנוף.

לפלנד, צפון שוודיה
קרחונים נסוגים בפסגות, כתמי שלג משחירים לאט לתוך ההר. פלג ועוד פלג ועוד אחד הופכים לאגם ולנחל שוצף בין קירות סלע כהים. קול המון המים. עוד לא שטפתי את הציביליזציה מעליי עם כל המים האלה ואני חושבת על מחלפים וגשרים, על כביש פוגש כביש והופך לאוטוסטרדה. בסוף אנחנו רק חקיינים. ולמה ללכת רחוק, הנה הלמות הדם באוזניים. נים פוגש נים ועוד אחד והופך לווריד, שיזרום אל תוך העורק וחוזר חלילה. דם, מים. ובעצם גם הדם בא מן המים. 

כשאין רוח היתושים מזמזמים ועוקצים ללא רחם.

אילי צפון רועים רחוק, בעשב הגבוה.

שחף ענק מתיישב על סלע ולא זז. כמו פסל קדמוני, אבל מה יכול להיות קדום בנוף כזה, שהוא הקדמות בעצמה.

שועל שלגים חולף על כתם של שלג, מהיר כמו ברק.

Linnaea Borealis
אני מחכה תמיד לרגע הזה. שבו התרמיל ששוקל 15 קילו מפסיק להיות מורגש, הנעליים לא לוחצות, היתושים התרחקו לאי שם אפילו שאני שומעת אותם מזמזמים. הנוף נבלע בי, כמו רוכסן שנסגר ונפתח מיד בחזרה, או שלא, כי מי יודע אם עץ שנופל ביער ללא איש משמיע קול.

כשהמחשבות חוזרות אני עסוקה בדבר הזה שקשור אליי ומרחף פה מעל העמק, לפעמים בחוץ ולפעמים חוזר פנימה, לפעמים יושב בגבולות הגוף שלי בדיוק ולפעמים מתכווץ, או מתרחב. מה בינו ובין החושים שלי? והחושים שלי, כמו בשאלה על העץ ביער - מה בינם ובין העולם כפי שהוא באמת?

ואיך מה שאני רואה ויודעת בכל זאת, תמונת העולם שאני בונה לי בחושים, בשכל, ברגש (במחשבה שהיא העולם כפי שהוא באמת) - שונה מזו של הפרח, איל הצפון, השחף? הפרח הקטן שקטפתי וייבשתי בין דפי היומן, מה הוא יודע על הכוח שעקר אותו מן הקרקע?

מה אני יודעת על הכוחות שמשחקים בי, מזיזים אותי ממקום למקום, עושים אותי חולה ובריאה, מזמנים לי אנשים, מזמנים לי מוות. ומה היחס בין הכוחות האלה ובין הטבע, ההרים האלה שהם מוצקים כמו הר אבל מופרכים כמו ענן, קיימים, הכי קיימים שיש, אבל מתעתעים כמו החלום שחלמתי לפנות בוקר.

בבית

אולי מה ששונה אצלנו הוא הרצון להתעלות, לצאת מעצמנו, למצוא תכלית, בניגוד ל-Linnaea Borealis הוורודה היפה, שהייתה נותרת צמח ללא שם אם קרל לינאוס, מסווג ממלכת החי, לא היה עובר בעמקים האלה בשנת 1732. ה-Linnaea Borealis שתכלית עצמה היא קיומה. כמו השועל והשחף. כמוני כשאני מפסיקה להרגיש את התיק שעל הגב.

אבל כמו קוואן בזן בודהיזם – התכלית היא בסוף היעדר התכלית המוחלט, הרגע שמגיע כשעוזבים את הקש האחרון.

על כל זה חשבתי כששמעתי את היופי הצרוף הזה.

שהוא הרצון להתעלות בעברית הכי יפה שיש. כי מהי חצייה של 700 שנה מעבר לזמן, מעבר לדורות, כאילו לא חלף אפילו רגע – אם לא ההתעלות בכבודה ובעצמה. ר' יהודה הלוי קורא לנשמתו להתעורר מהשינה הרוחנית, מהתכלית, מהעולם הזה, מהתיק הכואב על הגב. וכל זה בקולה הכה יפה של מורין נהדר, שמעיפה את השיר על דימוייו המעופפים גם כך – גבוה גבוה.

'התנערי מן הזמן כציפורים אשר מרסיסי לילה יתנערו'.

על זה אני אומרת, אמן ואמן.












  





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה