על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

זמן מדבר



ערד, הכניסה לעיר מכיוון מצדה 

אני חולפת ליד השלט הזה לא מעט. הוא עומד על הגבול שבין העיר הקטנה ובין מרחבי המדבר, סמוך לכביש הנוף שמוביל למצדה. כבר שנים שהוא במקום הזה, כנראה מאז שהוקם הקניון העירוני בשנות התשעים. העמידה שלו כאן, צרוב שמש ומתקלף, בתוך הריק הזה והרוח מהמדבר מעוררת בי מחשבה כל פעם מחדש. מה חשב לעצמו מי שקבע כאן את השלט – שמוביל למקום שנמצא כמה ק"מ פנימה בתוך העיר? שתנועת הרכבים הדלילה שנכנסת לעיר מכיוון מצדה תנוע לכיוון הקניון? ואם כן, מדוע, בעידן טרום הווייז, לא כללו בשלט הוראות נסיעה? או לפחות איזה פירוט – למה בדיוק אפשר לצפות בקניון הזה, שאי אפשר למצוא בחנויות של המרכז המסחרי המאובק.

יותר מהכול, נראה לי שהשלט מביע איזו התלהבות, פרובינציאלית משהו וניינטיזית עד מאוד, מרעיון הקניון. הרבה עבר על ערד מאז - עלייה גדולה שהחלישה אותה, פליטים וזרים, עוד קניון שנחת מלמעלה והרג את הקניון הישן – שכבר הרג את המרכז המסחרי, נטישה של האוכלוסייה הוותיקה והמבוססת ובשנים האחרונות סגירת מפעלים וגם התחרדות גוברת והולכת. לעוזבים אותה יש לא מעט שיקולים פרקטיים – הילדים, הנכדים, הריחוק מהמרכז הכלכלי והתרבותי של המדינה, החינוך, התעסוקה. אבל בדיבור של רבים מהם נדמה שנמסכת גם איזו קינה של אליטה שלקחו לה את העיר.

כי צריך להודות – אליטיזם ללא ספק היה כאן, גם אם לצד אידאליזם לא מבוטל ורצון אמתי להפריח את הנגב, לממש את החזון הבן-גוריוני, להלביש את קרקע המדבר הסרבנית, החרבה – בשלמת בטון ומלט, במפעלי תעשייה שיכרו את אוצרותיה.

לזמן מה זה עבד והעיר אכן שגשגה מעל ומעבר לעיירות הדרום.

אלא שהרבה מכל זה נחת אל תוך הנוף מלמעלה, בהצנחה אידיאולוגית – המיקום בנגב המזרחי נבחר בגלל שיקולי הקרבה לקו הירוק, המפעלים הגיעו בזכות מענקים ועידוד השקעות בפריפריה. מ-77' ההנהגה התחלפה והבועה הערדית, שהייתה קרובה ללבה ולכיסה של מפלגת העבודה, הלכה ונסדקה לאטה. כל הבעיות של החוץ, של המדינה ככלל, של הנגב, החלו זולגות פנימה: הריחוק מהמרכז והתחבורה הבעייתית, היעדר מקומות העבודה לאורך זמן, הפרטת המפעלים. הבעייתיות שבקביעת מקומה של העיר, אופייה ומקורות התעסוקה שלה מלכתחילה צפה ועלתה אל פני השטח.

כשאני משוטטת בערד בשנים האחרונות, גם כשאני מנסה לנטרל את המבט הנוסטלגי שלפעמים תוקף אותי, קשה להתעלם מההתפוררות והעזובה ברחובות, מהעשבים השוטים וקרקע הלס שמבצבצת בין המרצפות. לא רק שהמדבר לא נכבש, נדמה שהעיר בשוליה מתפוררת חזרה לידי אותם הכוחות שעמם נאבקו ראשוני המקום – הרוח היבשה, החום, הריק הגדול שסביב.

אלא שכוונתי לא הייתה לכתוב פוסט פסימי, כי יש גם סיבות לאופטימיות זהירה. ראש עיר צעיר ואמביציוזי שבקואליציה שלו לא יושבים חרדים ובידיו הכוח להטות, אולי – את הגלגל הסוציו-אקונומי והתרבותי של ההתחרדות, נוף מן היפים בישראל, מזג אוויר מושלם, ניצני תיירות בת-קיימא, הרבה אנשים טובים עדיין ודורשי טובתה מרחוק, כמוני. ממרחק השנים, אולי זה מזל שלא באו כל המיליונים שקיווה להם בן גוריון ולא הוקמו כל המפעלים ונכבשו כל הכבישים.

זה כבר לא הבית שלי, נכון, אבל השלט המצהיב הזה של הקניון נראה לי כמן תזכורת ; שבעידן שאחרי האידאולוגיות הגדולות, אחרי שהציונות בגרסתה הסוציאליסטית וגם בגרסתה הניאו-ליברלית עוללו מה שעוללו וחוללו מה שחוללו – צריך להסתכל למקום הזה בגובה העיניים. וצריך שזה לא יהיה מבט כובש, מגשים ובונה ללא הרף, כזה שמנסה לכפות על הנוף הר כגיגית.

צריך להפסיק לשאול מה אין כאן (עוד קניון? עוד עיר חרדית בצומת תל ערד שלא תשפר את המצב באזור בדבר ותעלה הון? עוד מפעל ללא הצדקה כלכלית?). הגיע הזמן לשאול מה יש כאן ולצאת מהנוף עצמו, ממה שהושג בדי עמל, מן הקיים.

בכל פעם שאני מגיעה לעיר - לבדי, עם קבוצה מחו"ל, עם ישראלים מהמרכז, עם חברים כדי להתבונן במטאורים, אני מקבלת תזכורת לצורך העמוק במקומות כמו ערד, לדחף הנפשי-פסיכולוגי לצאת מהערים, לנשום, לטייל. לצאת מפקעת הכבישים והבניינים של תל-אביב, מהאוטוסטרדה של החיים - ולהתבונן בנוף שהוא לא מעשה ידי אדם. הצורך הזה הוא לא פילוסופי ותיאורטי, הוא מעשי לגמרי ויש לו היבטים כלכליים, סליחה על ההשוואה - כמו לכריית פוספטים. 

זו לא פרוגרמה, אני יודעת, אבל כמי שמלווה את המקום הזה מקרוב ומרחוק הרבה שנים אני מרשה לעצמי לאמר - התפיסות הציוניות הקלאסיות רלוונטיות כמו מועצת הפועלים שנסגרה והקניון העירוני המדשדש. הגיע הזמן להחליף תקליט. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה