על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 29 בספטמבר 2015

מה הקשר: הגיג מהגולן

המרחב שאנחנו חיים בו הוא לא הומוגני – אנחנו מייחסים משמעות שונה (ומשתנה) למקומות שבהם אנו עוברים במהלך חיינו. מקום שגדלנו בו, למדנו בו, עשינו אהבה, נפרדנו, סבלנו, טיילנו – לעולם יהיה מקום שאנחנו חשים אותו אחרת. הארץ של כל אחד מאתנו זרועה באתרי זיכרון, עד כדי כך שכל אחד מהלך בארץ פנימית משלו, לא פחות מאשר במרחב ובחלל.


גם קהילות, דתות, קבוצות לאומיות – חוות את הנוף באופן דומה. המרחב הוא לעולם לא בתול, הוא תמיד מסופר, תמיד בעול. הארץ הפיזית שאנחנו חיים בה זרועה בשיירי הזיכרון הללו – קברי שייח', קברי צדיקים, אנדרטאות זיכרון, מגדלי מים מתפוררים.

אבל אני בכלל רוצה לכתוב על עצים, על יער האלונים שפעם כיסה את כל הארץ הזו. ובעצם לא עליו, כי הוא כבר איננו ; עלו עליו הכורת והבנאי ובמקומו הקימו ערים, מגדלים, כבישים.

אני רוצה לדבר על העצים העתיקים שנותרו לפליטה, מפוזרים סביב קברי שייח' וקברות צדיקים. עצים שאיש לא העז לכרות, מוסלמי או יהודי, שמא יתעורר חרונו של הקדוש שמנמנם בצל העצים, מתחת לכיפה ירקרקה או תכלכלה. את החשש הזינו האגדות, או שמא החשש הוא שהזין את האגדות – על קדושים שהורגים במכת ברק, מביאים מחלה או צרה.

עצים קדושים כאלה יש בעראבה ובחורשת הארבעים ליד חיפה, בסכנין ובהרי ירושלים, בגולן ובהרי יהודה. בכל מקום שבו חיו אנשים בארץ הזאת ועצים נכונים לצמוח.

השבוע טיילתי ברמת הגולן, סמוך לקברו של קדוש דרוזי בשם נבי חזורי. הקבר מוקף עצי זית עתיקים ויפים ומתחתיו משתפל ערוץ נחל עמוק שקיבל את שמו של הקדוש. מתחם הקבר הוא מקום חי ופעיל, הומה במשפחות וילדים שבאים אליו מדי חג ושבת. מנהל המתחם, דרוזי עם שפם מטופח ובגדים מסורתיים, מספר את סיפורי הנפלאות של חזורי למי שמבקש.

כשירדתי לערוץ הנחל, נשמעו הדי הפצצות מהגולן הסורי, קרובים במידה מטרידה והופכי קרביים – מי נהרג עכשיו בזמן שאני מטיילת בחורש המוצל? מי בורח מביתו בזמן שאני מתלבטת איפה להניח את הרגל על הסלע? הצד המופרך והממשי, הגורלי והמגוחך – של הגבול כרעיון, הבהב במחשבותיי כשלפתע הבחנתי בהם. סרטים לבנים, ארוכים, קשורים לאלונים לאורך המסלול. מדי פעם נראה גם סרט שהיה קשור לעץ ומישהו התיר, מונח על הקרקע. כנגד הסרטים הלבנים, הזדקר לעין סרט צבעוני אחד ובתוכו קווצת שיער דקה, שמישהו תלה על אלון מאובק ועייף.

האם באו כולם בבת אחת לעשות את הפרקטיקה העממית העתיקה הזו? האם ירדו בודדים לנחל וקשרו את הסרטים בנפרד? האם פונים לצדיק בזמן שעושים זאת או לאיזה כוח אחר, גבוה יותר? האם יש ביער האלונים הזה בקשות מתנגשות וסותרות? מה מיוחד בסרט הצבעוני וקווצת השיער? ומה סיפורו של מי שחזר כדי להתיר את הקשר?

היה משהו מנחם ואידיוטי גם יחד, בכך שמעל לאקטואליה ולמלחמות השעה, מעל לשינויים ההיסטוריים שמערבלים את כל המרחב מחדש, על רקע מצודת (קלעת) נמרוד שמשתרעת לפניי בשמש – ממשיכים להתרחש מחזורים עתיקים של קשירה והתרה, תפילה ותקווה.  
  
אֲנִי אוֹמֵר בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁהַתְּפִלּוֹת קָדְמוּ לֵאֱלֹהִים
הַתְּפִלּוֹת יָצְרוּ אֶת הָאֱלֹהִים,
הָאֱלֹהִים יָצַר אֶת הָאָדָם
וְהָאָדָם יוֹצֵר תְּפִלּוֹת
שֶׁיּוֹצְרוֹת אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁיּוֹצֵר אֶת הָאָדָם.

[יהודה עמיחי].



תגובה 1: