על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום רביעי, 23 בדצמבר 2015

מצדה מהצד

מצדה בראשונה
מקומות שיש להם משמעות עבורנו – בית ספר התיכון, בית הילדות, בית סבתא, הבסיס הצבאי ששירתנו בו, הם מאגרים של זיכרונות. לפגוש בהם שוב לבד, לפגוש בהם שוב באור מסוים, עם אדם מסוים – מנביע מאי שם רגע בעבר ומעמיד אותנו מול חלוף הזמן, מול עצמנו. עד כדי כך יסודית התכונה הזו למקומות, שלעתים איננו שמים לב שהזיכרון נפרד מן המקום, איננו תלוי בו, הוא בנו ולא בו.
כך עבורי הר המצדה, שעומד בדד, מחורץ, מתפורר ומנותק מן ההרים שסביבו, אבל הוא חלק ממדבר יהודה, שלמרבה מזלי היה התפאורה לשנות ההתבגרות שלי.
כשהייתי בת שלוש עשרה השתתפתי בטקס הבר מצווה המסורתי-שכבתי במצדה שציפינו לו חודשים. אני זוכרת היטב את הקרירות המדברית של הבוקר והטיפוס על הסוללה לאור הזריחה, שהשיטה על ההר פסים-פסים של אור ורדרד. רב העיר הנחה את הבנים בהנחת תפילין וחלק מהאבות הצטרפו. אימא עישנה סיגריה. שמענו נאומים חגיגיים במיקרופון וקיבלנו חולצה לבנה חדשה ומטבע של רשות המטבעות הממשלתית עם הכיתוב 'מצדה לא תיפול שנית'. לפני שהתפזרנו ונסענו הביתה נכנסתי לחורבת הכנסייה הביזנטית העתיקה והתבוננתי דרך החלון מזרחה אל ים המלח, שאז עוד לא היה מצומק כל כך.
החיזיון האורקולי בצד המערבי היה חדש אז ופעמיים בשבוע השתרך בכביש למצדה טור של מכוניות. את פנסי המכוניות ואת השיירה הארוכה על הרכס אפשר היה לראות מתוך העיר, מרחוק. פעם בשנה הייתה נערכה צעדת מצדה, במסלול המסורתי של 22 ק"מ או חצי מזה, לפי הכוח והגיל. אז כבר קראו לצעדה על שמו של (רס"ן) יובל ויינשטיין ז"ל, שנפל בלבנון ואצל אבא שלו, במרכז המסחרי, כולם פיתחו את התמונות.
כשהיינו מספיק גדולים כדי ללכת להופעות בפסטיבל ערד ההופעות השוות באמת היו בזריחה במצדה. הזיכרונות הילדותיים של טקס הבר מצווה פינו דרך לחוויות מסוג חדש ; צועקים בקהל במלוא הגרון, פותחים את החלון לרוח של המדבר באוטו של ההורים של מישהו.
גם כשלא נסענו בכביש המתפתל שמוביל (רק) למצדה, שמות הרחובות הזכירו תמיד: רחוב בן יאיר, רחוב קנאים וגם מלון מצדה.
גדלתי ארוגה אל תוך נוף המדבר, שרוב רובו היה הרים אנונימיים, צנועים, בלי סיפורי גבורה גדולים. הנוף והאוויר היו מובנים מאליהם, כמו שנוף ואוויר יכולים להיות רק ליליד המקום, אפילו שנולדתי בעצם במקום אחר.
מהגרים
אימא מעולם לא הרגישה בבית בנוף השחון והאכזרי, שנצבע להרף עין בירוק של עיריות וחצבים ופינה את הדרך לקיץ לוהט ומסנוור. לה, שבאה מנופים של יערות ואגמים, פסגות מושלגות ופיאצות אירופיות – הנוף נראה חסר חיים, מאובק, נידח ואולי גם פרובינציאלי. אני והיא שעתקנו דור וחצי מאוחר יותר, משהו ממה שמירון בנבנישתי מדבר עליו בספרו 'חלום הצבר הלבן'.
בנבנישתי מספר על אביו, מכוהני ידיעת הארץ הראשונים ועל געגועיו הכבושים לסלוניקי היהודית. על הפרדוקס העמוק שטמון ברעיון של כיבוש נוף 'מולדת'. על הניסיון הדרמטי, האוטופי, של הציונות לגשר בין הזרות הבסיסית של המהגר ובין המולדת החדשה באמצעות עיצוב אלים של הנוף ; על חשיפתה של הארץ התנכ"ית מצד אחד ועיצובה בתבנית אירופית מצד שני. בנבנישתי הבן, היליד, כאבן מאבני המקום והאב כהוויה קרועה ומתאמצת תמיד לאחות ולהטליא.
אימא האמינה בכל לב באתוס הציוני ונדמה לי שסיפור החיים שלה ומי שהייתה כמעט לא התירו אחרת ; אם ניצולת שואה וחווית הקרקע כבוערת תמיד, מזרח אירופה קומוניסטית (ואנטישמית) של שנות הששים והשבעים. גם כשנחלצה מהעוני וחוסר העתיד המזרח אירופאי, גילתה שמערב אירופה לא ממהרת להעניק מעמד לפליטים ובני משפחותיהם. תודעת המצור, ה-'עם לבדד ישכון', שמהדהדת חזק כל כך בסיפור המצדה, הייתה צרובה עמוק בסיפור המשפחתי והאישי שלה.
אבל היא שנאה תמיד ללכת לדואר ולקופת חולים ותיעבה את הסחבקיות הישראלית, שהייתה בעיניה וולגריות וגסות רוח. העברית נשארה בפיה זרה וקשה, לא שפה שמקללים או אוהבים בה. החוץ היה עוין עדיין והבית המקדש היחידי. בין זרות לשייכות, נראה לי במבט לאחור שהראשונה הכריעה והשורשים היחידים היינו אנחנו, דמותנו הילדית, חזרתנו מגן הילדים ותעודת בית הספר, העברית המושלמת שלנו, צו גיוס עם שמנו על המעטפה.
ואולי ילד הוא לא שורש בכלל, אלא עלה צעיר שנשלח אל תוך העתיד.    
מצדה בשנית
חזרתי מאז למצדה פעמים רבות. מצד הסוללה ומצד ים המלח. לבד ועם קבוצות, עם ספרו של יוסף בן מתתיהו ובלי. דרך המוזיאון ודרך שביל הנחש. הר הבחירה הזה של התרבות הישראלית מאתגר אותי כל פעם מחדש.
איך לספר את הסיפור הזה כדי שתהיה לו משמעות? האם להטיל ספק באמינות פרטי הסיפור (המוטלים בספק) בנוגע לרגעים האחרונים של המורדים? או שמא קנאות דתית היא הנושא? ואולי בכלל ארמונו המרהיב של הורדוס, שהיה פוליטיקאי פרגמטי וחניך התרבות הרומית – שהקנאים יבוזו לה כל כך? או שיותר מכל אלו מעניין הרעיון האוניברסלי, ששום פוליטיקה לא תהרוס, שמתוך האדמה בצבץ סיפור ששרד רק בין דפיו של ספר?
ושמא הלב של הסיפור הוא מה שעשתה כאן הציונות, מתוך כמיהתה למצוא את היהודי הנאבק, הגיבור, הלא גלותי? עד כדי כך שהרב הראשי קבר כאן בטקס יהודי-ממלכתי שרידי שלדים שייתכן שלא היו שייכים ליהודים כלל, עד כדי כך שנמצאו כביכול שרידים של ליל הגורלות האחרון, אבל לימים הסתבר שאין לכך ראיה של ממש?
ואולי כל זה הוא בעצם בכלל בלתי רלוונטי, כי תודעת המצור התקבעה כל כך חזק בחשיבה הישראלית שכבר אין צורך לבוא למצדה כמונומנט פיזי שיסמל את זה (ואכן, למצדה אני מוצאת את עצמי מגיעה הרבה יותר עם קבוצות של תיירים מאשר עם ישראלים).
לפעמים נדמה שהישראליות נעה בין התנועה המתבצרת ובין תנועה הפוכה, של התנערות מוחלטת מהסיפור והתנכרות לכל שורש באדמת המקום, בין מודרני ובין עתיק. לא אלו ולא אלו באים למצדה, כי מקום תמיד פותח את הסיפור אודותיו מחדש. אם הסיפור סגור – אין צורך לפתוח אותו. אם הוא לא 'שלנו', מוטה, פסול, או נגוע אידאולוגית – אולי עדיף להתנער ממנו ולנסוע אל סיפוריהם של אחרים.
הר אלעזר - בלי הוד ובלי הדר
לפני כמה ימים טיפסתי על ההר השכן, שגם הוא לא נמלט מן הסיפור – הר אלעזר. משהו במבט הלא שגרתי מן הצד על המצדה, הפשיט את ההר פתאום מכל המטען התרבותי שנח עליו ולרגע הוא נראה לי כמו שכנו הר אלעזר – פשוט הר. עשוי מאותם חומרי המדבר שאני מכירה מקרוב, כפוף לאותם כוחות של מים ורוח, מצמיח בדיוק את אותם השיחים המדבריים שבצבצו בין אבני המדרכה כשהייתי ילדה. בחוויה הזו, למרות הדרמטיות של הנוף והסיפור, ההר נטמע לרגע חזרה בסביבתו, במצוק ההעתקים שממנו ניתק, במשקעי החוור הבהירים שלמרגלותיו.
אני לא טוענת שיש מקום פרה-תרבותי מנותק, טבעי בלבד. הטבע והתרבות כל כך שלובים זה בזה בתודעתנו, שתחושה כזו יכולה להיות רגעית בלבד – כי הסוללה שנשקפת אליי היא מעשה ידי הרומאים, כי השביל שהלכתי בו רגע קודם הוא שביל עתיק, כי בזיכרונות הכי מוקדמים שלי מההר כבר טבוע הסיפור הלאומי.
אלא שבניגוד להתרוצצות וחוסר המנוחה של הדור שלפניי, יש בי מקום נינוח לחלוטין, שמרגיש בבית בנוף צרוב השמש הזה ובמדרך הנעל על הסלע. השאלה האמתית (שהיא גם שאלה יהודית-מודרנית) היא איך מתייחסת תחושת הבית הזו למרכיבים התרבותיים של הנוף, האם הם מסכסכים או משלימים אותה, איך אני מספרת לעצמי את הסיפור שלי ואת הסיפור הגדול יותר. ובכלל, מה בין הסיפור הגדול שלי ובין הסיפור הלאומי שלתוכו גדלתי? האם יש סיפור גדול אחר שאני יכולה לארוג את עצמי אל תוכו?

תחושת הבית והשייכות, שלא הייתה לאמי וודאי לא לסבתי, היא דבר שלעולם לא אקל בו ראש. דווקא ההכרות האינטימית עם הנוף והרב שכבתיות שלו, הרב סיפוריות שלו – מחייבות אותי לחיפוש מתמיד אחר דרך לאחות במשהו את הפצע של המפגש היהודי עם המקום. הוויתור, העזיבה, ההגירה והבחירה האידאולוגית בכוחות אל-מקומיים, אוניברסליים – גם בהם ניתן לראות תמה יהודית ואינני מזלזלת במי שבוחר בה. אלא שתג המחיר גבוה, הגלות מן הנוף היא גם גלות מן הסיפור, סבוך ומסוכסך ככל שיהיה.    


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה