על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 6 בפברואר 2016

התמונה הגדולה והתמונה הקטנה

הדר כהן ז"ל / Ynet
לא רואים דלת בתמונה ליד הדר כהן ז"ל, אבל אפשר להרגיש שהיא שם, ממתינה לה שתצא אל העולם. המדים גדולים במידה אחת לפחות, כך גם השעון והקיטבג – שנראים קצת כמו תפאורה שצריך עדיין להתרגל אליה. הדר מחייכת חיוך רחב ועל פרק היד שלה נראית חותמת שחורה ; אולי זה ראשון בבוקר ובשישי בערב יצאה לבלות. למרות הירוק הכהה הדומיננטי התמונה שמשית, מוארת.
בתמונה האחרת שפורסמה, פורטרט רשמי יותר, הדר מחייכת חיוך קטן. היא צעירה, בת 19, אבל יש בה איזה חן שאפשר לנחש בו את האישה הבוגרת שהיא כבר לא תהיה.
עוד תמונה שפורסמה היא של מפכ"ל המשטרה מצדיע לרווית מירילאשווילי, השוטרת שאת חייה הדר הצילה באותו הבוקר, לצד רבים אחרים ככל הנראה. אורי משגב, עיתונאי הארץ, כתב על התמונה שהיא 'גרוטסקית', אבל לי דווקא נדמה שהתגובה הזאת של משגב היא 'פבלובית'. אפשר להצביע על הקיטש שבמחווה, אבל אני לא מוצאת את הגרוטסקה במפקד שמצדיע לפקודה, שעשתה באירוע נקודתי בדיוק את מה שהיה עליה לעשות.
זה לא אומר שאני לא מתכווצת כשמצטטים בלוויה את מגש הכסף, או כשביבי מחייך ליד אותה המיטה בבית החולים חיוך רחב, שיחזור על עצמו עם הפצוע הבא וזה שאחריו. אבל הרתיעה ממיחזור האתוס, מה-Masters of War, מהממלכתיות והמיליטנטיות - אסור לה להפוך לתגובה צינית שנשלפת באוטומט. הנערות הללו, הלוחמות הללו, עשו באותו רגע את הדבר הנכון ואין שום פגם בהכרת תודה, ודאי כשהיא ניטרלית ואוניברסלית – הצדעה.
אני מניחה שילדיו של משגב, כשיהיו בגיל המתאים, לא יתגייסו למג"ב. מג"ב, משטרת ישראל בכלל והשב"ס הם גופים שללא נתונים סוציולוגיים סדורים, אני מרשה לעצמי לומר, לא ממש מייצגים את החתך הסוציו-אקונומי של השמאל הישראלי. היכולת להיות שם רגע, בנעליים של הדר וחברתה, לפני שקופצים ל-'מצב', ל-'נסיבות' ולפוליטיקה הארורה היא חיונית בעיניי ויש לה משמעות רגשית ומוסרית גם יחד. התגובה לתמונה הזאת היא רק סימפטום של בעיה רחבה יותר, שכתבו עליה אחרים לאחרונה - למשל ברשימה הזו . הרי השמאל יודע יפה, ובמידה רבה של צדק, להיות בנסיבות הספציפיות כאשר האצבע קלה על ההדק וילדות פלסטיניות עם מספריים מוצאות להורג בכיכר העיר. 
כפי שצריך לציין לשבח את מי שפועל נכון באירוע נקודתי, צריך לגנות בלי היסוס ובלי מורא נער שיצא לרצוח ולדקור אישה בהריון, או נערה שיצאה ליידות אבנים על מכוניות נוסעות. ליטול מאדם את עובדת היותו סוכן מוסרי, על רקע נסיבות, ולו קשות, משמע ליטול את הבסיס לכל שיח שיש בו יומרה מוסרית.
ומנגד
יום אחרי האירוע הנורא הזה עליתי לאוטובוס בבוקר ושמעתי את אחד הפוליטיקאים הימנים, המרקדים על הדם, מרדד את האירוע ל-'ערבי קם בבוקר והחליט להרוג יהודי' ; כלומר כל מה שיש כאן הוא רק נסיבות מידיות, ארכיטיפיות כמעט, עמלק מול בני ישראל, רוע טהור ודאע"שי, חסר כל הקשר פוליטי, כלכלי-חברתי והיסטורי. הנה כאן תמונת הראי לליקוי משמאל – ולהבדיל ממנו היא נשענת על הכחשה, עצימת עיניים והשתקה המונית וממוסדת של המציאות מרחק שעה בלבד מתל אביב.
אני זוכרת את עצמי היטב בגילה של הדר ז"ל, מוכנה להתגייס לתפקיד הכי קרבי שיציעו לי, לרוץ על כל הר שאליו ישלחו אותי ולעשות את מה שנתפס אצלי אז כתרומה אולטימטיבית למען הכלל. זוכרת היטב גם איך שמחתי על המדים, על הדרגות, ואיך, בגאווה לא מוסתרת, יצאתי הביתה עם אם-16 מקוצר כאילו שמדובר בבגד חדש שאני משוויצה בו לחברות. בצבא, למרבה מזלי בדיעבד, לא פגשתי את היומיום של השליטה בשטחים. 'השטחים' היו חבל ארץ טרשי ומרשים, מפוספס כפרים קטנים, שהיינו לפעמים חולפים בו בדרך צפונה מהנגב, לכיוון ירושלים.
רק במסדרונות בתי המשפט בירושלים, כשייצגתי את המדינה שנים אחרי שפשטתי מדים, פגשתי פנים אל פנים את האמת של השליטה בשטחים ובירושלים המזרחית. שם התוודעתי לראשונה למונחים כמו 'פקיעת תושבות' ו-'איחוד משפחות' ולחוקים כמו 'חוק נכסי נפקדים', לנערים שיידו אבנים במזרח העיר ולעובדות סוציאליות שקרסו תחת הנטל של היעדר תקציבים. מבעד לתיקים המשפטיים התחילה להצטייר המציאות המורכבת של מזרח העיר, שהיא שלוחה דחוסה ומרוכזת של השליטה הישראלית בשטחים.
שם הבנתי לראשונה שמול האלימות, גם במופעיה הברבריים ביותר, עומדת אלימות אנונימית, מדינתית, ביורוקרטית. שהכוח השקוף שמפעפע במסדרונות בתי המשפט והפרקליטות, הוא המשך של הכוח הפיזי שמסור לחיילים, למושל הצבאי ולמשטרה. שהכוח הזה הוא הצד המשפטי של הסכסוך, שבו הרגשתי כמו פיון קטן, בורג, כלי שחמט במשחק גדול יותר שבו כל אחד מבצע את תפקידו במחזוריות בלתי נמנעת כמעט. זהו המקום שבו התגלתה אליי, מאחורי היחידים, הדינמיקה הגדולה של הדברים ; שיש לה סיבות ותוצאות, עומק היסטורי ושיש בה חזק וחלש – והחלש אינו הישראלים אלא חד וחלק הפלסטינים.  
השנים ההן היו גם שנות הטרור והייאוש שבהן בנו את גדר ההפרדה. כביש 443, שעליו נסעתי תקופה מסוימת מדי יום, הפך לאטו, בתהליך בלתי מורגש כמעט, לכביש מבוטן ומגודר. החברה הישראלית איבדה עניין בכל מה שמעבר לגדר – שלושת הקופים הפכו להיות תיאור מדויק של ההוויה שבתוך הקו הירוק. לא רואים, לא שומעים ולא מדברים על זה. לפעמים נדמה לי שגם תופעות כמו עליית הריאליטי והעניין הקיצוני והמוגזם באוכל, תכניות בישול ומיקסרים – הם תוצאה של אותו הדבר ממש. קבירה קולקטיבית של הראש בחול, כי אם נקבור אותו מספיק עמוק המציאות אולי תפסיק להתרחש שם בחוץ.
אלא שילדים בני 19 ממשיכים להתגייס לצבא. הם אלו שנושאים בכובד המציאות הזו משבוע לשבוע ונאלצים להתמודד עם תובנות שהסביבה ממש לא רוצה לשמוע. אם ימצאו את עצמם משתמשים בסמים כדי לפרוק את המשא, אפשר יהיה לשלוח אותם ל-כפר איזון, בלי לשים לב שכמות הפונים לשם עולה מדי מבצע צבאי. אם יעזו להגיע לשוברים שתיקה סביר להניח שיוקעו מיד, כי גודל העיוות במיינסטרים הישראלי הוא כזה שהבעיה היא לא האמת עצמה – אלא איך האמת מציירת אותנו. 

צריך להשכיל ולראות כל סיטואציה אלימה במבודד ובמנותק, אבל אין לנו בשום אופן פטור מלהציב אותה בתוך הקשר כולל. בשקלול הזה הטוב והרע שוכנים בשני הצדדים, אין עמלק וגם דאע"ש לא ממש שייך. בינתיים. עד שלא נעשה זאת, אלא אם ההיגיון שלנו הוא משיחי ודתי, נמשיך להיות שקועים במצב מדכדך, חסר מוצא, שבו האלימות היא שרירותית ומקרית, גזירת גורל שאין לנו בו יד ורגל.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה