על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שישי, 29 באפריל 2016

על גדר חיה

'בקול מקרב ובעין מפוכחת רביניאן פוסחת על המלכודות האורבות לפתחם של "סיפורי אהבה גדולים"....' 
(מגב הכריכה)
דורית רביניאן כותבת היטב. כשצועדים בניו יורק הספרותית שלה אפשר לדמיין בקלות את פינות הרחוב מוכות הרוח, את הבל הפה של האנשים הממהרים ואת טורי המוניות, ובין כל אלו את חילמי וליאת, הפלסטיני והישראלית, שנקלעים לרומן זמני הרחק מהשמש היוקדת והקרקע הבוערת של ישראל-פלסטין.
ניטשה, אוהב נכזב בעצמו, כתב בגנות האהבה ובזכות ההתגברות עליה:
"האהבה היא המצב בו האדם רואה על פי רוב את הדברים כפי שאינם. הכוח המשטה הוא בשיאו. וכך גם הכוח הממתק והמזכך. באהבה כוח הסבל רב מאשר בכל מצב אחר. בה הכול נסבל." (אנטיכרייסט, 271).
אפשר לחלוק אולי על הניתוחים המפוכחים והאכזריים של ניטשה באשר לטיב האהבה (וגם הוא אמביוולנטי – אפילו בציטוט הזה), אבל כל מי שאהב אי פעם יתקשה לחלוק על האופי המעוור והמסחרר של האהבה, ולו בשלביה הראשונים, שבזכותו הרים נדמים כגבעות, קשיים כלא קיימים ופגמים כשלמויות. אותו כוח שבזכותו אנשים מבוגרים עשויים למצוא את עצמם הולכים ברחוב ומחייכים, עושים מעשי שטות, מסכנים כל מה שיש להם ; לפעמים מתרסקים אל קרקע המציאות ונשברים לרסיסים, אבל פעמים אחרות דווקא מצליחים לנחות ולהלך בזהירות וביחד בעולם.
הכוח הממתק והמזכך, כוח הסבל, הוא אותו כוח שמזין רבים מסיפורי אהבה הגדולים שגב הכריכה משבח את רביניאן על שנמנעה מהם. הוא גם שמסייע לאוהבים, שלפעמים הם לא רומיאו ויוליה, אלא אנשים מהחיים (מחמוד דרוויש ואהובתו היהודייה? דוגמאות לא חסרות) לחלום בכל זאת חיים משותפים ולפעמים אפילו להצליח ולחיות אותם. הוא גם הכוח שגורם, לעתים בטעות או בתמימות, לחשוב שאפשר לשבור מחיצות מעמדיות, בן-גזעיות, דתיות. או לפחות לרכך אותן, להגר, להתרחק, לחפש פינה בעולם.
העיוורון של האהבה וכוח הדמיון והחלימה, נעדרים במפגיע מהסיפור של ליאת וחילמי. חילמי הצייר, הפלסטיני הצעיר ועדין הנפש, מצייר שוב ושוב את אותו 'ילד חולם', אבל הוא עצמו חולם רק על תהילה אמנותית ואולי על איזה עולם ערטילאי, אוטופי, דו-לאומי, שאיננו קשור במישרין לעתיד אהבתו. ליאת – הבת של השכן, ילדה טובה ירושלים או הרצליה – איננה חולמת ולו לרגע ; היא יודעת מלכתחילה שאין כל סיכוי שתכניס את חילמי לביתה, שאין לה דריסת רגל בעולמו ושלרומן ביניהם יש קיום רק בבועה אקס-טריטוריאלית. אהבתם היא קצוצת כנפיים מיום שנולדה, חסרת מעוף, מפוכחת ומרה – ומשום כך מדכאת עד עפר.
הרבה דברים אפשר לומר על הספר הזה, בין היתר על התיאור הנוקב והמדויק של ליאת, שהפחד מפני המבט המופנה אל עולמה ממזרח, מעבר לגדרות, משתק אותה ומחלץ ממנה שילוב כה מוכר וישראלי של אפולוגטיות ואלימות. ועל אחיו של חילמי, הפוליטי מבין השניים, שמתייחס לליאת וחרדותיה בתערובת של הכחשה, בוז והתנשאות.
אני לא חושבת שלספרות יש תפקיד אחד ומסוים ואין ספק שדווקא כשהיא מונעת מאג'נדה ומניסיון לשקף איזו מציאות רצויה היא בדרך כלל כושלת. אבל הספר הזה, כתיאור נאמן של המציאות המיינסטרימית של הסכסוך, גורם לי לשאול האם רביניאן משקפת בבלי דעת סנטימנט כללי, מבקרת את המציאות שבתוכה היא חיה, או בכלל מדגימה את האופן שבו גם הספרות והדמיון, שהם בד קנבס חסר גבולות לכאורה, נצבעים בצבעים אפורים של גדרות וגבולות.
סופו של הספר רומז אולי לתשובה האפשרית. ליאת וחילמי חוזרים כל אחד למקומו הנפרד, מרחק עולמות שלמים וקילומטרים ספורים זה מזו. ברגע היחיד בספר שחורג אולי מחוסר התוחלת והתקווה של אהבתם, רביניאן רוקחת פגישה מחודשת, על חוף הים ביפו, במרחב תפר פנימי בין יהודים וערבים ומרחב תפר חיצוני בין הים והיבשה, בין ליאת המציאותית והמקורקעת וחילמי האמן.
לא ארחיב, כדי לא להרוס למי שמתכוונים לקרוא, אבל רביניאן מוציאה את הפגישה הזו מכלל אפשרות במפנה עלילתי חד. את מחיר החלום, חציית הגדר והפריעה של המציאות הנפרדת, משלם חילמי. אלא שהספר אינו מסתיים בתחושת החמצה, או תקווה שנכזבה, מכיוון שמעולם לא התעוררה כזו באמת. כל שנותר לקורא הוא מועקה, וכאן מצאתי את עצמי שואלת שוב, האם לשם כך אין די במרקע הטלוויזיה, או באווירת המציאות הרעילה, שבה חלום, תקווה ואהבה (ומי עוד מעז לומר – הקץ לעוינות, או שומו שמיים - שלום) הן מילים גסות של סמולנים או של אירופים תלושים שעוד לא הבינו באיזה עולם הם חיים.
הדבר היחיד שמצאתי מדכדך יותר מן הספר עצמו, הוא העובדה שמישהו הצליח לקרוא אותו (בהנחה הלא מתבקשת שקרא) כחתרני, מסוכן ומעודד התבוללות. מסתבר שבמציאות הגזענית והלוה"בת שאנו חיים בה, די בתיאור הצד השני לסכסוך כסימפטי, מתולתל ונאה, אדם בכל רמ"ח אבריו, בעל שאיפות ורצונות, כדי להעיר את הצנזור ולסכן את טהרת המחנה וצניעות בנותינו.


2 comments:

  1. מסכימה מאוד. לי הייתה הרגשה שדווקא שר החינוך היה יכול לחשוב שהספר הזה מביא תמונה שהולמת היטב את השקפת עולמו הפסימית והדטרמיניסטית בנוגע לאפשרות - או יותר נכון להעדרה המוחלט של אפשרות - לחיים משותפים בארץ הזו...

    השבמחק
  2. הבעיה היא שזה מניח קריאה אינטליגנטית של הספר...

    השבמחק