על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שישי, 17 ביוני 2016

פגישת מחזור

חצר, ערד
זה לא היה הצורך שאולי הגיוני היה שיתעורר למנות את הישגיי מגיל 21. גם לא התחושה שיכולה הייתה להתעורר שאני, אלופת הריצה מהתיכון, משתרכת הרחק מאחורי כל האימא-אבא-ילדים משכנתא-דירה-קריירה. וגם לא צער על המסלול המקביל והפחות מקובל, שבחרתי פעם והייתי בוחרת בו שוב.
זה גם לא היה געגוע, או נוסטלגיה, לבועה הסגורה והמוגנת שחיינו בה, בגובה 600 מ' מעל פני הים, איפה שהרוחות מייללות בחורף והקיץ הוא קפיצות מצל לצל ואוויר שבא מההרים בערב.
משהו אחר גרם לי להתיישב על אבן ולנשום עמוק, בשמש, ביציאה מתחנת הרכבת ; בדרכי הביתה אחרי פגישה עם חבורת הבנות מהתיכון, שלא ראיתי כבר יותר מעשרים שנה.
כמו דלת ברזל כבדה שנסגרת מאחוריי, ענקית כזו, של צוללת, או מטוס – כך זה הרגיש. כאילו אחרי שנפרדו דרכינו, אי שם בתחילת שנות העשרים שלי, המשיך להתקיים יקום מקביל, שבו אנחנו הולכות ברגל בדרך הארוכה הביתה, מתווכחות, צוחקות, רבות ;בודקות יחד ולחוד מה יש לחיים האלה להציע. לא מוסיפות קמט פה קמט שם, לא נושאות על הגב את עול השנים, שלפעמים הוא דווקא הקלה, התבגרות וחכמה. ובכל זאת הוא עול.
בבת אחת נחתה ההכרה, הכל-כך בנלית, שהזמן לא עבר רק דרכי, אלא דרך כולם, שאנחנו דוהרים על כביש חד סטרי בלי סיבוב פרסה.

כשמטיילים במדבר ימים שלמים, יש רגעים שבהם נפתח פתאום הנוף מאחור, זה שבתוכו הלכנו. וגם אם אנחנו בחבורה, יש איזה צורך לומר: הנה ההר, הנה השביל המסוכן ההוא, העץ שבצלו פרשנו את האוהל. והנה אנחנו, עומדים על הרכס ומתבוננים, זהים למי שהיינו רק לפני יומיים בתחילת הטיול, אבל כבר לא.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה